מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ט"ו
1989 - מאמר 15

בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כתוב שם וזה לשונו "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים. מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה שושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", עד כאן לשונו.

ויש להבין, שמכאן משמע, שצריכים את הרשעים רק בכדי שיהיה היכר לצדיקים. השאלה היא, לגבי מי אנו צריכים את ההיכר הזה. לגבי הבורא אי אפשר לומר כך, הלא הוא יודע כל הנסתרות. ואי לגבי העולם, הלא כתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך", כלומר, שהאדם צריך להסתיר את מעשיו בפני בני אדם. אלא משמע לגבי אדם עצמו. נשאלת השאלה, בשביל מה האדם צריך, שיהיה לו היכר לצדיקים ע"י הרשעים. ההיכר הזה למה לי. כלומר, מה נעשה, בזה שיש לו הידיעה וההיכר בין צדיקים לרשעים. זאת אומרת, שלא מספיק בזה שהוא עושה מעשים של צדיקים, אלא הוא צריך לדעת את ההיכר, שיש בצדיקים ע"י הרשעים דוקא, כאילו אחרת לא אפשר להיות צדיק.

ידוע שבדרך העבודה מדברים הכל בגוף אחד, כלומר הן הרשעים והן הצדיקים שניהם נמצאים בגוף אחד. אם כן תהיה השאלה, לאיזה צורך צריכים רשעים וצדיקים בגוף אחד, שהזה"ק אומר, שהקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. אם כן היות שכל אדם הוא עולם קטן, בטח יותר טוב היה, אם היה מנהיג עולמו ע"י צדיקים לבד. והרשעים למה לי. והתשובה היא, בכדי שיהא הכר להצדיקים. אז צריכים להבין, מהי התועלת, מזה שיש היכר לצדיקים ע"י הרשעים, כלומר מה מרויחים מההיכר הזה.

והענין הוא, ידוע שיש מעשה מצות וכוונת המצות. כלומר, מה הוא רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתייגע בקיום בתו"מ. ולמדנו, שעל זה יש שכר בשני אופנים:

א. "נקרא לא לשמה"

ב. "נקרא לשמה".

ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. וכמו שאומר בזה"ק, שהעבודה הזו לא נקראת עיקר, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה". (ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".

ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.

כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.

מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".

אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.

לכן אלו אנשים, שלפעמים הם חושבים, שמספיק להם את שיעור האמונה, שיש להם בה', והם חושבים לעצמם, שהם כבר צדיקים, ואין להם צורך להרבות באמונת גדלות ה', ובזמן שה' מתנהג עמהם בבחינת צדיקים, היינו שנותן להם קצת התקרבות, שמקבלים רצון וחשק וטעם בעבודה, הם חושבים את עצמם, שהם כבר אנשים שלמים, ולא חסר להם אמונה להאמין בגדלות ה'. ואין להם צורך להתקדם, רק במעשים לבד. ובגדלות ה' מספיק להם כמה שיש להם. זה נקרא, ש"הקב"ה מתנהג עמהם בבחינת צדיקים".

לכן, בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל.

לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.

לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ועל זה מפרש בזה"ק, ש"נותנים לו נשמתא קדישא". נמצא לפי זה, מה שה' נותן לו את המחשבות של הרשעים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לבקש, שה' יעזור לו, אחרת הוא היה נשאר במצב, שהיה בתחילת עבודתו, והיה נשאר בזה כל ימי חייו.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים". ושאלנו, אצל מי צריך להיות ניכר הצדיקים, ולשם איזה צורך צריכים את ההיכר הזה. והתשובה היא, היות שהקב"ה "מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים". וגם על זה יש לשאול, בשביל מה הוא צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, הלא היה מספיק אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, בכדי שיוכל להוציא לאור את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי השכל מחייב, אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, היה יותר קל להוציא את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן הרשעים למה לי.

ועל זה באה התשובה "אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים", שפירושו, שלא היה ניכרים הצדיקים, את שלימות וגדלות שבהם, לאיזו דרגה שהם מגיעים. אלא הצדיקים היו נשארים בדרגה של תחילת עבודתם, ולא היה בהם שום התקדמות בדרגת הצדיקים. לכן, בכדי שיהא ניכר מעלות וגדלות של הצדיקים, היה מוכרח להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, היות שע"י זה שהקב"ה שולח להאדם בחינת צדיקים, היינו שמקרב אותו לעבודת ה'.

האדם, אם לא היתה לא בחינת ירידה, היה מוכרח להישאר בבחינה זו בכל ימי חייו, ולא היתה לו שום התקדמות בבחינת שכל התורה, ששם גנוז את הטוב והעונג, שהיה במטרת הבריאה. ולא היתה ניכרת מעלת הצדיקים, כי לאיזה צורך הוא צריך מדרגה יותר גבוהה. ובאמת צריכים לדעת, שמעלת הצדיקים היא כמו שאמרו חז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".

לכן, בכדי שיהיה להם צורך להשיג את מדרגת צדיקים, ושיהא ניכר מעלתם כנ"ל, היה צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. נמצא, מה הוא הפירוש "שיהא ניכר צדיקים, צריכים גם לרשעים", כי דוקא בזה שמנהיג עולמו גם ברשעים, הוא נותן את המחשבה ורצון של הרשעים לאדם, כמו שהוא נותן בחינת צדיקים להאדם, שפירושו, שנותן לו בחינת רצון לאהבה עצמית.

וזה בכוונה תחילה, שהאדם ידע, שאין הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצב, שהיה מבין מה זה עבודת ה' לפי שכלו של אז, בתחילת כניסתו לעבוד בעבודת הפרט, שהיה משער בעצמו מהי דרגת צדיק. ואם הקב"ה לא היה מתנהג עמו בבחינת רשעים, היינו שהיה נותן לו מחשבה ורצון מה שהוא נגד מוחא וליבא, היה חושב עצמו, שכבר נמצא במדרגת צדיק, והיה נשאר אצלו מדרגת צדיק בתכלית השפלות ביותר, היות שהוא יודע, שאין לו מה להוסיף.

וזה נקרא, ש"הקב"ה היה מנהיג עולמו בצדיקים", שהיה נותן להאדם רק דרגת צדיק, ולא היה מרגיש שום חסרון, שהקב"ה צריך לתת לו מדרגה יותר גבוהה בהבנת פירוש של "צדיק", שזה מכונה שהצדיקים לא היו ניכרים, כנ"ל, שמעלת צדיק, שהוא צריך להגיע להשיג ש"י עולמות, לא היה לו שום צורך לזה.

ואי אפשר לתת מילוי בלי חסרון, היות שהאדם לא ידע לשמור את זה, שהקליפות לא יקחו ממנו לתוך רשותם. ומזה רק הקליפות יכולות להרויח. וזה יגרום היזק לקדושה, כמו שאמרו חז"ל "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים". לכן דוקא בזמן שיש חסרון, ונותנים לו מילוי על החסרון, הוא יודע אז לשמור עצמו, שלא יגיע מזה שום ריווח לחיצונים.

היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין לאמונת חכמים, מה שהם מדריכים אותנו, ולהאמין לדבריהם. ואל יאמר האדם, זה שמקבל כל פעם ירידות, אין זה בא מצד שהוא לא ראוי להגיע להשלימות. אלא כל הירידות באות לו מלמעלה. וזהו בכדי שיהיה להאדם צורך להשיג את כל בחינת נרנח"י של נשמתו. וצריכים להתגברות גדולה ולומר, שה' שולח לו ירידות, בכדי שיתגבר ויעבוד בכפיה. וזה נקרא "כופין אותו עד שיאמר, הקב"ה "רוצה אני", כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל.