הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי

תשמ"ט - מאמר כ"ח
1989 - מאמר 28

הזה"ק (במדבר דף ב' ובהסולם אות ז') אומר וזה לשונו "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א, כמה צבאות הם במשכן, ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם". עד כאן לשונו.

ויש להבין הענין הזה, לדעת שרצה הקב"ה לספור את ישראל, בכדי לדעת כמה חיילות יש. מי הוא הצריך לדעת. הקב"ה, הלא גלוי וידוע לפניו הכל. וכי בכדי שהוא ידע את המנין צריכים לספור אותם למטה בפועל ממש. אם כן לצורך מי אפשר לומר, שהקב"ה אמר לספור את ישראל, בכדי לדעת את מספר חייליהם של ז"א ומלכות, כמו שכתוב "רצה הקב"ה לספור חיילות התורה כמה צבאות הם בתורה".

והנה אאמו"ר זצ"ל שאל שאלה כעין זו על מה שאומר אצל אברהם "ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה". ושאל, וכי חס ושלום הקב"ה לא ידע שאברהם הוא ירא אלקים מלפני הנסיון. אם כן מהו הפירוש "כי עתה ידעתי". ואמר, שהפירוש הוא "כי עתה ידעתי", שאתה יודע שאתה ירא אלקים, היות שעמדת בנסיון.

אולם יש להבין, לאיזה צורך האדם צריך לדעת שהוא ירא אלקים. הלא ע"י זה תהיה לו האפשרות לקבל סיפוק בעבודה, כי מה עוד יש לעשות בעולם, הלא אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) וזה לשונם "אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". זאת אומרת, הכל עושה הקב"ה. ומה יש לאדם לעשות, זהו רק יראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". אם כן לשם מה האדם צריך לעבור את הנסיון, בכדי שידע האדם שהוא ירא אלקים. הלא יותר טוב יהיה, שלא ידע אם הוא ירא אלקים, וזה יתן לו צורך להרבות בעבודת הקודש, בכדי להגיע שהוא ירא אלקים.

והנה אנו רואים שחז"ל אמרו (ברכות ס"א ע"ב) וזה לשונם "אמר רבא, לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו". וגם כאן אותה שאלה, בשביל מה האדם צריך לדעת את מצבו, הלא הוא יקבל סיפוק מהידיעה הזו, אם כן מהי התועלת בעבודה מהידיעה הזאת.

ולהבין כל זה צריכים לזכור את הב' עיקרים שיש לנו בעבודת הקודש:

א. היא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כלומר שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומטרם שמגיעים לבחינה זו, לקבל טוב ועונג, הרי הם עוד לא הגיעו לשלימותם, היינו למטרת הבריאה.

ב. היא תיקון הבריאה. כידוע, בכדי שלא יהיה ענין של "נהמא דכסופא", כלומר שהנבראים בעת קבלת הטוב ועונג שלא ירגישו אי נעימות, נעשה ענין של צמצום והסתר, שלא ירגישו את הטוב ועונג שיש במטרת הבריאה, בכדי שזה יהיה להם מקום לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. וממילא מסתלקת מהאדם הבושה, היות שכל מה שהוא נהנה בעולם אינו כוונתו לתועלת עצמו, אלא מטעם שהקב"ה רוצה שהנבראים יהנו בעולם. ורק מסיבה זו הם נהנים. ולעצמם, היינו שהוא יהנה מטעם שהוא רוצה להנות, על זה הוא לא רוצה לקבל ומוותר על כל הנאות שבעולם.

וזהו שהוא לא רוצה לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא בכל דבר הוא חושב, אם ע"י קבלת התענוג, שהוא נהנה עכשיו, תהיה מזה נחת רוח למעלה, רק אז הוא מקבל ההנאה ותענוג, אחרת הוא מוותר. זה נקרא "תיקון הבריאה", היינו שמטרת הבריאה מתקבלת בלבוש, שהלבוש הזה לא נותן להכנס בחינת בושה בעת קבלת התענוג. והלבוש הזה נקרא "רצון להשפיע".

ובהאמור נבין ענין היראה, מהו בעבודה, שעל היראה אמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ולמה הוא אינו בידי שמים. כפי שאנו לומדים, אנו מיחסים כל השפעות לה', היינו שהכל נותן הבורא להנבראים. מה שאין כן שלא לתת, זה לא שייך להבורא, היות שרצונו להטיב לנבראיו.

והיות שפירושו של יראה הוא, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א ובהסולם טור ב') וזה לשונו "יראה הוא, שמפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ומשום זה הוא מונע עצמו מלבקש, שה' ישפיע לו טוב ועונג, אולי זה יהיה לא לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, שזה מכונה שהשפע הולך לקליפות. נמצא, שיראה הוא, שלא לקבל, זה שייך לאדם, היינו שאין האדם רוצה לקבל מטעם יראה, אולי אין זה לשם שמים. את זה, היינו עבודה זו שייכת להאדם. כלומר, שענין לא לקבל בעל מנת לקבל, את זה אנו מיחסים להתחתונים, היינו מצד הבורא הוא רק להשפיע.

וזה נקרא שם הויה, שאין שם שום שינוי חס ושלום, כמו שכתוב "אני הויה לא שניתי", אלא תמיד הוא רוצה לתת. לכן יראה, שהוא מפחד לקבל, זה שייך להנבראים. וזוהי כל עבודתם. וכל התיקונים שישנם בעולם, הכל הולך על נקודה זו, היינו לתקן את עצמנו ולהגיע לידי דרגה שלא לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

ובהאמור יש לפרש את הידיעה הזו שיש לו יראת אלקים. האדם צריך לדעת, בכדי שיהיה לו עכשיו רצון ללכת ולבקש מה', שיתן לו את האור תורה, ששם יש התענוג האמיתי, המכונה "רצונו להטיב לנבראיו", מטעם שהוא רואה בעצמו, שכבר עבר כמה נסיונות ועמד בהם, מסיבת שכבר יש לו יראת שמים, היינו שכבר הוא בטוח בעצמו, שכל מה שיקבל יהיה בעל מנת להשפיע, אחרת לא היה עומד בהנסיונות שלו, כי כל זה שאין האדם יכול לעמוד בנסיון, הוא מסיבת שעדיין משוקע בהרצון לקבל לעצמו, מה שאין כן באדם שהוא כבר התרחק מלקבל תענוגים לתועלת עצמו, אלא בכל תענוג הוא מסתכל מקודם, איזה נחת רוח תצמח מזה להבורא, אז הוא מקבל את התענוג.

זה נקרא "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", היינו שיש כבר להאדם הידיעה הזו. אז המצב הזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע". ואח"כ, שכבר רכש המדרגה הזו של יראת שמים כנ"ל, שזה נקרא "עבודת האדם", אז האדם צריך ללכת קדימה ולבקש מה' שיתן לו את הטוב והעונג, מה שיש ברצונו לתת להנבראים, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא תענוג. והתענוג שלו הוא במה שמחשבתו יוצאת לפועל, היינו זה שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זוהי כל ההנאה שלו. ובגלל זה צריך האדם להידיעה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק אומר "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם במשכן". ושאלנו, הידיעה הזו לצורך מי, וכי הקב"ה אינו יודע, אפילו כשלא סופרים בפועל ממש. והתשובה היא, כנ"ל אצל אברהם, "כי עתה ידעתי", פירושו, שה' יודע עכשיו שגם אברהם יודע שהוא ירא אלקים.

כמו כאן יש לפרש על דרך הנ"ל, היינו שעם ישראל צריכים לדעת הידיעה הזו, בכדי שידעו עכשיו לאיזו דרגה הם שייכים, אם לבחינת תורה או לבחינת משכן. כי ענין תורה ומשכן, אומר שם, הוא ענין ז"א ומלכות, שפירושו ענין "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". לכן אמר הזה"ק "כמה צבאות הם בתורה", היינו שידעו לאיזו מדרגה הם שייכים, כמה צבאות הם במשכן, היינו כמה אנשים מהם שייכים לבחינת שכינה. נמצא, שכל ענין המנין הוא רק לידיעת האדם, מה שאין כן הבורא, בטח יודע הכל בלי שסופרים בפועל ממש.

נמצא, העיקר הוא, שהאדם צריך לדעת לאיזה מצב הוא שייך. וכמו שאמר רבא "לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו". והכל הוא בכדי שהאדם ידע אם הוא הולך בדרך הנכונה, כלומר שיודע מה מוטל עליו לעשות בכדי להגיע להמטרה שבשבילה הוא נברא, וכמו שאמרו "למען לא ניגע לריק".

ובכדי להבין איך שהאדם רגיל להיות נמשך אחר הכלל, ובכדי שהאדם יהיה לו כח לצאת ממה שמקובל אצל הכלל, ולהיות עובד באופן פרטי, היינו, באופן פרטי הוא יבין מה שעליו לעשות, ואיך האדם צריך זהירות יתירה, איך להינצל מזה שהאדם רגיל לעבוד אך לתועלת עצמו, אני אביא כאן סיפור מהחוזה מלובלין זי"ע, המובא בספר "שיחות חיים" (דף ל"ד) וזה לשונו:

סיפר הרבי ממוגליצה, שפעם אחת, בעת אשר הרבי מלובלין זי"ע היה סגור בחדרו בליל שבת קודש קודם קידוש, פתאום פתח הרבי את הדלת, והבית היה מלא אדמורי"ם וזקנים מגדולי תלמידיו, ויפנה אליהם הרבי ויאמר להם, הנה כתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". ותרגומו, ומשלם לשונאיו, עובדין טבין, דאינין עבדין בהאי עלמא, כדי להאבידן מעלמא דאתי (פירוש, שה' משלם לשונאיו על מעשים טובים שעשו בעולם הזה, כדי להאבידם שלא יהיה להם עולם הבא). אם כן אני שואל אתכם, בשלימא, אם הרשע להוט אחר תאות ממון שפיר, משלמים לו בממון הרבה. ואם הרשע להוט אחר תאות הכבוד, נותנים לו כבוד הרבה. אבל אם הרשע אינו אוהב לא כבוד ולא ממון, אלא אוהב מדרגות או אוהב להיות רב או רבי, במה משלמין לו, העובדין טבא, דעבד בהאי עלמא, להעבידו מעלמא דאתי, (פירוש, במה משלמים לאותם אנשים שעשו טוב בעולם הזה, בכדי שלא יהיה להם עולם הבא). אלא על כן הוא בודאי כך, מי שאוהב להיות רבי או רב, נותנים לו מן השמים, ומי שאוהב מדרגות נותנים לו מדרגות, בכדי שיפסיד עולם הבא חס ושלום. ותיכף סגר הדלת. עד כאן הסיפור.

ומהסיפור הזה אנו רואים, שיש אנשים שחושבים שהם שלמים בזה שהם מוותרים על תאוות, ומוותרים על כבוד, והם מסתכלים על אנשים שהם משוקעים בתאוות או בכבוד, שלא כדאי להסתכל עליהם, ובפרט לדבר עמהם. כלומר, שהם רואים שאנשים שמקיימים תו"מ בעמ"נ שימלאו את הרצון לקבל שלהם, בודאי המדובר עם תאוות שאין בהן איסור, אחרת הם לא נקראים שעושים מעשים טובים. וכמו כן אלו שמקיימים תו"מ בעל מנת שיהיה להם כבוד, והם, היינו האנשים האלו, שרוצים מדרגות עליונות, או להיות רב או רבי, בטח הם חושבים שרוצים זה בשביל טובת הכלל.

אז אמר החוזה מלובלין זצ"ל עליהם, שהם נקראים "שונאי ה'". אבל היות שהם סוף כל סוף עסקו בתו"מ, לכן הקב"ה משלם להם שכר כפי מה שהם רוצים, כלומר כפי שהם מתפללים לה' שיתן להם. ונמצא שהקב"ה ממלא משאלותם. אלא הם צריכים לדעת, את מה שהם מקבלים, הוא מטעם שהקב"ה ממלא דרישתם. אבל הם צריכים לדעת, שע"י זה שהם רוצים שה' ימלא את דרישתם, בזה הם מפסידים עולם הבא, היות שע"י זה הם נקראים "שונאי ה'", כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". כלומר, שהם צריכים לדעת, כי בזה שהם יקבלו את דרישתם, היינו שימלא להם מה שהם רוצים, יפסידו בזה עולם הבא.

ויש כאן להבין ב' דברים:

א. מדוע אם הם יקבלו שכר בעולם הזה, הם מוכרחים להפסיד עולם הבא, הלא חז"ל אמרו, (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", דאילו גבי ירא שמים כתיב, "אשרי איש ירא את ה'". ואילו הנהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". הרי אנו רואים, שמי שיש לו שכר בעולם הזה לא מוכרח להפסיד עולם הבא, ומדוע אצל השונאי ה', כי מקבל שכר בעולם הזה אומרים שמפסיד.

ב. יש להבין, אם הוא מקיים תו"מ שנקרא "מעשים טובים", מדוע הוא נקרא "שונא ה'". הנה אנו רואים, שהיצר הרע נקרא "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאיך האכילהו לחם".

ויש להבין מדוע היצר הרע הוא השונא לאדם, הלא אדרבה, הלא הוא מיעץ להאדם לעשות עבירות לא בכדי שהאדם יסגף את עצמו, אלא בכדי שתהיה לו הנאה. אם כן מי שמביא הנאה לאדם בטח שהוא צריך להיקרא בשם אוהב, ולמה נקרא שונא.

אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים שאמרו, שכל עבודתנו בעולם הזה היא לזכות לדביקות ה', כלומר זה שיש ברצונו יתברך לתת טוב ועונג להנבראים, שזה נקרא "מטרת הבריאה", ואי אפשר לתת לנו מטרם שאנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בעל מנת להשפיע, אחרת תהיה לנו בחינת בושה כידוע.

לכן אנו צריכים לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", כלומר שכל מה שאנו רוצים לקבל טוב ועונג מה', אין זה לתועלת עצמנו, כי אנו רוצים לבטל את הרשות שלנו, ושלא תהיה, (אלא) רק רשות היחיד, שהיא רשותו של הקב"ה. ואז יהיה לנו העונג האמיתי, בזה ש"אמר ונעשה רצונו", כלומר שהרצון של הבורא בא לשלימותו בפועל, היינו שהנבראים יוכלו לקבל את מה שהבורא רוצה לתת להם, היינו הטוב ועונג.

נמצא, שהיצר הרע מסית את האדם שלא לעבוד לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, הוא גורם בזה רע לאדם. לכן נקרא "יצר רע". ובהאמור נבין את השאלה, מדוע כשהאדם מקיים תו"מ ועושה מעשים טובים, והראיה לזה שהם מעשים טובים, שה' משלם לו עבור המעשים טובים כנ"ל, ומכל מקום הוא נקרא "שונא ה'", כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", מהיות שהגם שעושה מעשים טובים, אין זה מחמת שאוהב את ה', אלא משום שמאמין, שה' יתן לו שכר תמורת זה, ולא מטעם שהוא אוהב את ה' בגלל זה הוא עובד ומקיים תו"מ, אלא מטעם תועלת עצמם.

אולם יש להבין:

א. וכי מי שעובד אצל חבירו, וכוונתו על השכר, ולא עובד אותו, ועושה ומקיים את פקודיו מחמת אהבה שאוהב אותו, וכי בשביל זה הוא נקרא "שונאו", שיכולים לומר רק, שאינו עובד אצלו מחמת אהבה, אלא מחמת שהאדם אוהב את עצמו. אבל מדוע הוא נקרא "שונא את ה'". כלומר, במה הוא נעשה שונא ה', אם הוא עובד לתועלת עצמו.

ב. מהו ענין מצות אהבת ה'. וכי הקב"ה רוצה שאנחנו ניתן לו אהבה, וכי הוא נצרך לאהבה שלנו, וכי הוא בעל חסרון שבגלל זה צוה לנו שנאהוב אותו, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך". והתשובה היא, שזה שצוה לנו, שאנחנו נאהוב אותו, זהו לטובתינו. היינו, שמזה שאנחנו נאהוב אותו בגלל זה אנו מקיימים תורה ומצות. כלומר, זה שאנו מקיימים תו"מ, הוא בכדי שאנו רוצים להנות לו, שתהיה לו נחת רוח, שמטבע שמי שאוהבים, האהבה מחייבת שרוצים שתהיה לו נחת רוח.

כדוגמת אהבת הורים לילדים, שרוצים שהילדים יהנו ומשתדלים לתת להילדים מחמת שאוהבים אותם, שיהנו מהחיים. והנמשל הוא, כי זה שמקיימים תו"מ הוא מחמת האהבה שיש להם להבורא, וממילא לא רוצים שום תמורה חזרה, וממילא כל מה שה' רוצה לתת להם טוב ועונג, הם לא יקבלו זה בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה, כלומר, שהם מקבלים את הטוב ועונג היות שיודעים שהבורא נהנה מזה, שהמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יוצאת לפועל, כמו שהוא רוצה, היינו שיש שלימות בזה שהם מקבלים את הטוב ועונג, שאין בהם בחינת בושה.

ולפי זה יוצא, מי שמקיים תו"מ מטעם שכר, היינו שרוצה תמורה, הוא נקרא "שונאו של הקב"ה", מטעם שהוא המפריע לה', שהוא מעכב, שמה שהבורא רוצה לתת להנבראים, שזוהי הנאה של (הוא) הקב"ה, והאדם הזה מעכב על המטרה שלא תצא לפועל, היות שחסר שם הכלי והלבוש, שמרחקים את הבושה בעת קבלת השפע. לכן הוא נקרא "שונא ה'".

והאדם צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, שלאחר שהאדם בא לטהר, היינו שמרגיש שהוא נמצא בטומאה והוא עדיין רחוק מקדושה, הוא צריך לומר, הידיעה הזו באה מלמעלה, כלומר, זה שבא לטהר הוא שקבל סיוע מלמעלה והודיעו לו שהוא רחוק מקדושה.

זאת אומרת הידיעה הזאת הוא צריך להחשיב ולומר, שזה נקרא "גלוי מלמעלה", שהודיעו לו שירגיש בעצמו אי נעימות בזה שהוא מרוחק מקדושה. כלומר, שבדרך כלל האדם אינו דואג על חסרון של חוסר דביקות בה'. שעל כל דבר האדם מסוגל להרגיש חסרון וכואב לו מה שחסר לו, אולם להבחין כאב בזה שהוא מרוחק מה', הגם שהאדם מרוחק, אבל הוא לא שם לב לזה, כי יש לו דאגות יותר חשובות שהוא מרגיש בחסרונן.

רק לפעמים בא אדם לידי הרגשה, שהוא כן מתחיל להרגיש בחינת בושה, בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. ולפני זה, היינו מטרם זה, הגם שהיה נמצא גם אז במצב הזה, אבל לא שם לב לזה. ואז האדם צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה, מבחינת "הבא לטהר". כלומר, מדוע הוא עכשיו בא לטהר ואינו יכול לסבול את מצב השפלות שלו, הוא צריך לומר שזה בא לו מלמעלה.

אולם אין להאדם לומר, אני אחכה עד שתגיע לי הידיעה הזו מלמעלה, אז אני אחשוב שאני צריך לטהר את עצמי. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי". פירוש, שרק אני בעצמי יכול לעזור לעצמי, היינו אם אני אתגבר בעצמי ואעשה מעשים, המביאים לדביקות. משאם כן אח"כ, היינו לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל בא מלמעלה, ואסור לומר ש"זה כוחי ועוצם ידי עשה החיל הזה".

והנה אנו רואים, שמצד אחד האדם צריך לומר, שכל הנסיונות שהאדם עמד בהם בנסיון, האדם צריך לדעת, מצד אחד, שהאדם הוא גיבור חיל כנ"ל, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". היינו שהאדם הוא הגבור. ומצד שני עליו לומר, שה' עזר לי. אבל מאיזה צד שהוא הוא רואה שהוא עמד בנסיון, הידיעה הזו נותנת לאדם בטחון, שהוא יכול עכשיו לדרוש מה', שיתן לו ללכת להגיע להמטרה.