ענין צורה רוחניית, המשיגה צריך להשיגה בשתי הצורות שלה, א. שלא יהיה דמיונית בשום פנים. ב. שלא יהיה מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו, ושמה יורה כן, שדמו אותה לרוח, שאף על גב, שאין לרוח כל קצה תמונה ומראה, מכל מקום, אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, כי בבית שנשאב ממנו הרוח, אם יוליכו שמה את החי, הוא ימות, אם כן מציאותו ברורה, כי הוא חייו.
ומגשמיים יכולים להבין ברוחני, דהיינו, מהות השכל מפנימי דומה לפנימיות הגוף, שנקרא נפש כל בשר, שהיא בחינת הוי', וחסרונה עמה כנ"ל.
כמו כן פנימיות השכל שנקרא נפש השכלי, הוא גם כן הוי' בעל חסרון ודו"ק היטב, דהיינו, בריה כזו שמרגישה את הויתה. מה שאין כן בעלי חי החסר להם שכל זה לגמרי, ומרגישה מחמת זה את חסרונה, וכפי קביעות הרגשות החסרון, נמדד לה חיותה. ואם לא תרגיש בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה ותמות, ולא עוד, אלא גם כן שיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא יותר מרגיש רעבון יותר, ועל כן אוכל יותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר. אך עדיין צריכים לדעת מה הוא חסרונה, ואומר, שזהו, חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאוד לדעת מאצילה ובוראה, מתוך שמרגישה הויתה עצמה, והבן. וגדריה בעצם הוכנו כן, לחפש מה למעלה וכו'.
ואין לומר, שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, על הטבעיים, על הגלגלים ועל מה שבלבו של חבירו, וכדומה.
זה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה, אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנה, למשל, אם היתה נבראת יחידה, אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה, זולת בבוראה, והרי ברור שרק השגה זו היא חסרון פנימיות, שלא נקרא פועל יוצא, מה שאין כן חקירה בנבראים, הוא פועל יוצא לזולתו, שאלמלא כן לא היו נבראים עוד בעולם, ולא היתה רדופה להשיגם כלל.
אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה, דהיינו, מרגשת את עצמה בבחינת נאצל, ודו"ק ותבין שכל מקריה סובבים מסביב לזה, וזה חסרונה, שתוכל להשיג את מאצילה, ובגודל הרגשתה, מראה הזה נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה ודו"ק היטב.