והארץ הייתה תוהו – א'

17. והארץ הייתה תוהו ובוהו. המילה, הייתה, מורה על מקודם לכן, בעת שהייתה שלג בתוך מים, ויצאה ממנה הזוהמה בכוח של התהוות השלג במים.

הפסוק בראשית כבר מדבר בתיקון שמיים וארץ, כמ"ש, המשכילים יזהירו. ולמה חוזר כאן לדבר מתוהו ובוהו בפסוק, והארץ הייתה תוהו ובוהו, שבחינות אלו היו בארץ רק מלפני התיקון?

הכתוב באמת רוצה להשמיענו, מה שהיה מקודם התיקונים, המבוארים בכתוב, בראשית ברא. שהיה מקודם לכן שלג בתוך מים. שבתחילה, כשעלה ברצונו לברוא העולמות, יצא צמצום אור העליון, המכונה חקיקה. ואח"כ נתקן מסך לזיווג דהכאה להעלות או"ח, הנקרא מעיין. וב' בחינות הללו היו במדה"ד.

ואח"ז שיתף עימו מדה"ר, שהעלה המלכות עד הבינה. ונעשה צ"ב במקום בינה, שהיא רחמים. ואח"כ נתקן שם המסך לזיווג, והאציל א"א דאצילות. וכן כל העולמות, במדה"ר. ונמצא, שיצאו ב' בחינות, צמצום ומסך במדה"ד, וב' בחינות, צמצום ומסך במדה"ר.

וכך הסדר בכל הבירורים, שנעשו בעולם התיקון, אחר שבירת הכלים, אשר כל ספירה שנבררה משבעה המלכים שמתו, עובר עליה בתחילה צ"א, שהוא חקיקה, ותיקון המסך, שהוא המעיין. אח"כ נעשה בו צ"ב בשיתוף מדה"ר בדין, וכן נתקן שם מסך במעיין.

והם ד' בחינות: צ"א ומסך, צ"ב ומסך. וכאן מדובר מבירור המלכות דאצילות, הנקראת ארץ, שעברו עליה ד' בחינות הללו, עד תיקונה השלם, אשר אצלה הן נקראות:

א. תוהו, צ"א.

ב. בוהו, המסך שבצ"א.

ג. חושך, צ"ב.

ד. ורוח אלקים, המסך שבצ"ב.

ושורש המלכות במים תחתונים. וכאשר עבר עליה צ"א, נעשו המים לשלג. כמ"ש, כי לשלג יאמר, הֱוֵוא ארץ. שהיה מקודם לכן שלג בתוך מים. כי צורת התיקון הראשון שעבר עליה, הייתה התהווּתה לשלג, שהוא כוח הצ"א, שיצאה ממנה זוהמה בכוח ההוא, בהתהוות השלג במים. שמתוך שקפאו המים ונעשו לשלג, יצאה בה זוהמה.

כי כל חיסרון נבחן לזוהמה ולפסולת ולקליפות. אלא בתחילת התהוות החיסרון, מטרם שניכר עוד לחיסרון של משהו, נבחן בשם זוהמה, אותיות זו מה היא. כי יש איזו השתנות, ועוד לא נודעת לחיסרון. וכשהתגלה לחיסרון, נקראת פסולת וקליפה.

ולכן בהתהוותה לשלג עוד לא ניכר זה לחיסרון במים, אלא רק לזוהמה. ואח"ז היכתה בה אש חזקה, והתהוותה בה פסולת, ומתעברת ונעשית תוהו. היכה בה כוח דין חזק, הנקרא אש חזקה, ועשה את הזוהמה לפסולת. ומתעברת הזוהמה עם הפסולת, ונעשה לתוהו. מתעברת, כי המילה עיבור, מורה שאין הצורה ניכרת, אלא ע"י שְׁהִיוֹת וחזרת הפעולה הרבה פעמים עד שנגמרת.

כך כאן, לא נעשתה הזוהמה לפסולת, תכף בהכאה הראשונה של האש החזקה, אלא ההכאות ההן חזרו עליה הרבה פעמים, עד שנפעלה ונעשתה לתוהו. ומתעברת ונעשית לתוהו, כי ע"י העיבור היא נעשית לתוהו. וממקום שהייתה בתחילה רק זוהמה, נעשתה עתה לקן של פסולת, הנקרא תוהו. ועברו ד' פעולות עד שנעשית לתוהו:

א. האור נעשה למים.

ב. המים נעשו לשלג.

ג. ע"י הכאת אש נעשה השלג לפסולת.

ד. שהיית זמן, עד שהפסולת ניכרת, לקרוא לה תוהו.

ובוהו, בירור שיצא ונברר מתוך הפסולת, ונתקן בה. והבירור הזה הוא מסך. כי אח"ז מיתקנת הפסולת למסך במלכות, לעכב על אור העליון, שלא יתפשט דרכו ולמטה. ומחזיר את אור העליון לאחוריו, כעין אור השמש, המכה בעששית, שחוזר לאחוריו מחמת עוביות העששית. ואו"ח זה נעשה ללבוש על אור העליון, הנקרא מעיין.

וזה בירור, שיצא ונברר מתוך הפסולת והתיישב בה. כי מתוך הפסולת הזו נעשה מסך, הדוחה ומחזיר אור עליון לאחוריו, שלא יעבור ממנו ולמטה. ואותו חלק האור, החוזר ממנו ולמעלה, נעשה ללבוש על האור העליון. באופן, שנעשה כלי ובית קיבול על אור העליון.

ונקרא בירור, משום שעל ידו נבררה הפסולת לטוב ולמעֲלה חשובה. שלולא הפסולת, לא היה נעשה המסך, ולא היה כלי לבית קיבול על אור העליון. והתיישב בה, נתקן בה לקביעות, שתשמש בה מעיין ובית קיבול על האור.

חושך הוא אש חזקה. וחושך זה חופֶה על התוהו, על גבי אותה פסולת, והוא נתקן ממנה. כלומר, שחושך, אין פירושו היעדרו של האור בלבד, כלומר ריקנות, אלא הוא בבחינת הפועלת הריקנית, כמו אש חזקה, השורפת ומכלה כל ישות שנוגעת בה, ומניחה מקומו ריק. ולכן חושך הוא אש חזקה ששורפת ומכלה כל, כן הוא מכלה ומשבית את האור שבמקומו, ואותו החושך חופה על התוהו ההוא.

ונקרא חושך ולא אש, כי כוח השריפה שבו, אינו מעצמו אלא מתוך שהוא שורה על הפסולת, הנקראת תוהו, ומקבל ממנה. כי זה שיתוף מדה"ד ברחמים, שהמלכות עלתה לבינה, להיתקן שם במסך שבה. וכיוון שאין בבינה שום דין ואש, שתוכל המלכות להיתקן במסך, כמו שנתקן הבוהו, לפיכך שורה החושך הזה על התוהו, ששם האש החזקה, שהופכת את הזוהמה לפסולת ולתוהו. ומשם מקבל החושך כוח של אש שורפת, כמו האש החזקה שבתוהו.

והחושך הזה חופה על התוהו, על גבי אותה פסולת, והוא נתקן ממנה. כי מקבל מהתוהו אותו כוח של אש חזקה ושורפת. וע"כ מכונה צ"ב. כי הוא אינו כוח חדש, אלא שמקבל כוח מצ"א. ואין כאן חידוש, אלא במה שעלתה למקום הרחמים, ונעשה אותו הצמצום שבמלכות במקום הרחמים, בינה. וע"כ נקרא צ"ב.

18. ורוח אלקים. פירושו, רוח הקודש, שיוצא מאלקים חיים. כי אחר שנתקן המסך שבמלכות מבחינת החושך, שהוא צ"ב שבמקום בינה, יצא על המסך הזה זיווג דהכאה והמשיך קומה חדשה דו"ק, קומת רוח, הנמשכת מאלקים חיים, הבינה. כי עתה המלכות במקום בינה.

מרחפת על פני המים. אחר שנשב הרוח, נבררה דקוּת אחת מתוך אותה הפסולת, כמו התעופפות זוהמה. ואחר שרוח זה נשב, שהוא קומת רוח שהלביש ע"י האו"ח של המסך, הנקרא חושך, שהוא רוח אלקים חיים, נברר בזה כוח התוהו שבמסך לבחינת פסולת דקה מן הדקה, כמו התעופפות של זוהמה. כלומר, רק בשיעור מספיק לעכב על אור העליון, כדי להעלות או''ח.

משא"כ כשהיה המסך במקום המלכות, היה ניכר שם התוהו לפסולת עבה. באופן שאח"כ בירר ועטף וזיקק פעם ופעמיים, עד שנמצאה אותה הזוהמה, שאין בה שום זוהמה. כי בהיות המסך דחושך בתחילה רק פסולת דקיקה, ע"כ אחר שיצאה עליו קומת אור הראשון, קומת נפש, ואח"כ הקומה השנייה, רוח, כבר הזדככה משם שארית הזוהמה כולה, ויכלה לקבל קומת גדלות, כמ"ש, ויהי אור.

ונִברר לתיקון של מסך, ומעלה למעלה או"ח, ומכסה ועוטף ומלביש על אור העליון. האו"ח מעלה כנפיים ומלביש על או"י. והזדכך, כי האורות מזככים ושואבים את הפסולת שבמסך, עד שהמסך יורד למקומו, ויוצאת עליו קומת אור דגדלות.

והנה התבארו ד' הבחינות, שעברו על המלכות, ארץ, עד שנתקנה לקבל הגדלות, כמ"ש, ויהי אור:

א. שלג, שנעשה לפסולת, הנקרא תוהו.

ב. המסך שנתקן, וקומת אור שנמשך על המסך, הנקרא בוהו.

ג. צ"ב במקום הרחמים, בינה, הנקרא חושך.

ד. קומת נ"ר, שיצאה על המסך דחושך, רוח, הנקרא רוח אלקים.

ואח"ז כתוב, ויאמר אלקים, יהי אור, קומת הגדלות.

19. כשתוהו נברר ונצרף, יצא ממנו רוח גדולה וחזק. כמ"ש, והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה'.

הזוהר מבאר ד' בחינות בד' מראות שראה אליהו. ואומר, שבעת שתוהו נברר ונצרף, בעיבור, בזוהמה של הקרח, ומתעברת ונעשית תוהו, יצא ממנו רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, שראה אליהו.

נברר הבוהו ונצרף, ויצא ממנו רעש. כמ"ש, ואחַר הרוח רעש לא בָרעש ה'. כי בעת שנברר הבוהו למסך, כבר התמעט כוח הדין שבו, שאינו עוד מפרק הרים ומשבר סלעים, אלא נבחן בו לרעש בלבד.

וכשנברר החושך, נכללה בו אש. כי בעת שהמסך עלה ונתקן בבינה, נכלל החושך באש דתוהו. ואז התמעט כוח הדין של רעש ונשאר באש בלבד, כמ"ש, ואחַר הרעש אש לא בָאֵש ה'.

ואח"כ נברר הרוח, ונכלל בו קול דממה דקה. כמ"ש, ואחַר האש קול דממה דקה. כי בעת שהמסך דחושך קיבל קומת הרוח, כבר התמעט כוח הדין שבו לקול דממה דקה, שנברר לפסולת דקה מן הדקה. והוא קול דממה דקה, הכתוב באליהו.

והנה התבארו ד' המראות שראה אליהו, בחינות תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי תוהו הוא רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. ובוהו הוא רעש. חושך הוא אש. רוח הוא קול דממה דקה.

20. תוהו, הוא מקום שאין בו שום צבע ושום צורה, ולא נכלל כלל בצורה.

אחר שהזוהר ביאר ד' הבחינות, תוהו ובוהו וחושך ורוח, בדרך הכלל, מבאר אותן בדרך הפרט. ואומר, שבתוהו אין לתפוס בו לא צבע ולא צורה. כי תוהו הוא צ"א. ובוהו הוא המסך, שנתקן לזיווג. ובעת שיצא צ"א, היה בחינה גולמית, שלא היו עוד ניכרים שום צורה וצבע. ולפיכך בתוהו, שנמשך מכוח צ"א, גם בו אין צבע וצורה. כי גם הוא בחינה גולמית.

צבע הוא השינוי שבין המדרגות, היוצאות על ד' בחינות העוביות שבמסך, חו"ב תו"מ. וצורה היא צורת הדין עצמו, שגם הוא היה עוד בצורה גולמית. ולא נכלל בצורה, כי אפילו צורת הדין, שיצא ממנה אחר שנתקן המסך, המעיין, הנקרא בוהו, אפילו צורה זו לא נכללה בגולם של התוהו.

עתה הוא עם צורה, וכשמעַיינים בו, אין לו צורה כלל. ואי אפשר לומר, שצורת הדין לא נראתה כלל בתוהו, שהרי כבר נאמר, שהיא זוהמה, שנעשתה לפסולת, מכוח הכאה של האש החזקה. אלא הפירוש הוא, שלא ניתנה להסתכלות ולהכרה, כי כרגע נראתה צורת פסולת. וכשפונה שוב לראות הצורה, כבר אינו רואה אותה ואינו מוצא אותה, והביט על מקומה ואיננה. ולכן נאמר, שעתה הוא עם צורה, וכשמעיינים בו, אין לו צורה כלל.

לכל יש לבוש להתלבש, מלבד לתוהו. כי טבע הדברים הרוחניים הוא, שכל סיבה מתלבשת בדבר המסובב ממנה, ומקיימת אותו. ואם המסובב הזה נעשה סיבה למסובב שני, כן גם הוא מתלבש בו, ונותן לו כוח הקיום. וכן הלאה, באופן שאם הייתה מתבטלת איזו סיבה, היו אובדות תכף עימה כל המסובבות שהשתלשלו ממנה. ועניין זה נבחן להתלבשות, שכל סיבה מתלבשת במסובב ממנה, כדי לקיים אותו.

ולכל יש לבוש להתלבש, מלבד לתוהו. כי מתלבשים זה בזה עליון בתחתון, כל סיבה במסובב. חוץ מתוהו, שאין לו שום לבוש, כי אינו מתלבש בתחתון שלו, המסובב ממנו. אלא הוא כמו עומד בפני עצמו, בלי שום קשר עם האחרים, המסובבים ממנו.

21. לבוהו כבר יש לו ציור וצורה, שהוא האבנים המשוקעות בתוך החקיקה של התוהו. כי בוהו הוא המסך, שנתקן במלכות לזיווג דהכאה. וכוח הדין שהתגלה במלכות עם תיקון המסך, מכונה אבנים, להיותו קשה כאבן, כלפי אור העליון, ולא יניח לו לעבור לכלי המלכות.

וצורה זו עוד לא התגלתה בתוהו, אלא רק בבוהו. והוא מטעם שבתחילה בחקיקה של התוהו, שהוא צמצום האור, הסתלק האור מכל ע"ס, ולא היה ניכר כוח הדין במלכות יותר מבשאר הספירות, שהרי האור הסתלק מכולן בשווה.

אלא אח"כ, בתיקון הבוהו, שהוא המסך שנתקן במלכות, שעשה זיווג דהכאה עם אור העליון, שלא הניח לו לבוא לתוך המלכות, והמשיך האור רק בט"ס עליונות, הרי נגלה כוח הדין במלכות, כי נשארה בלי או"י.

ונמצא שנשארה המלכות שקועה עוד בחקיקה של התוהו, הצמצום. הרי שבתוהו עוד לא הייתה שום צורה של דין. אלא רק אחר תיקון הבוהו, נגלתה הצורה של דין, צורת אבנים שקועות בתוך חקיקה של התוהו, שהוא חלל ריק בלי אור.

האבנים יוצאות בתוך החקיקה, שמשוקעות שם. ומשם מושכות תועלת לעולם, בציור של לבוש. הציור שנעשה, הוא שאלו האבנים, כוח הדין שבמסך, שיצאו ונתקנו בתוך החקיקה שבמלכות, מושכות אורות לתועלת העולם בציור של לבוש.

כלומר, שמושכות או"י, וע"י הכאה מעלות או"ח המלביש לאו"י בציור של לבוש. מושכות או"י לתועלת העולם מלמעלה למטה, ומעלות או"ח מלמטה למעלה, ומלבישות האו"י. והוא המכונה בשם ציור.

22. האבנים נקובות ומפוּלָמות. אבנים הנמצאות במערות, שהמים נובעים מהן תמיד, כמו ממעיין הנובע, נקראות אבנים מפולמות. מטעם שהן שוכבות על מעיין וסותמות אותו. וע"כ המים בוקעים דרך הנקבים, הנמצאים באבנים האלו, ומטפטפים ויוצאים על פניהן תמיד.

ואלו האבנים, הנקראות בוהו, הן ג"כ נקובות ומפולמות, להיותן מתוקנות במסך המעלה או"ח, כמו אבנים מפולמות, המוציאות מעצמן מים תמיד.

בוהו, פירושו אבנים מפולמות, שהן סלעים חזקים. ונקראות אבנים מפולמות, משום שמים יוצאים מהן. וע"כ מכנה הזוהר את המסך בשם מעיין.

אבנים אלו תלויות באוויר. כי בעת שאין בוהו מתוקן במסך לזיווג דהכאה, נבחנות האבנים, שיורדות ושוקעות בתוך החקיקה של התוהו, שהיא הצמצום וכוח הדין. אמנם בוהו שכאן, כשהוא מתוקן בזיווג דהכאה, ומחמת זה נבחן שמורם מהחקיקה של התוהו, ונמצא באוויר, באור חסדים. כי אע"פ שאין המלכות יכולה לקבל או"י, אמנם או"ח יכולה לקבל. ואו"ח זה מעלה אותה לאוויר.

והאבנים המפולמות, שהן המלכות המתוקנת במסך, התרוממו משקיעת התוהו ונתלו באוויר. כלומר, שיצאו מהחושך וקיבלו אור חסדים.

ונמצא בספר יצירה, עשר ולא תשע. כי לא ייתכן, שמכוח הצמצום והמסך שנתקן במלכות, נשארה המלכות ריקה מאור לגמרי ואינה בכלל ע"ס. כי אינו כן, משום שמקבלת הארתה מאו"ח, שהיא מעלה מלמטה למעלה. שאו"ח זה נמשך ג"כ לתוך המלכות. מטעם שאו"ח הוא אור חסדים, שעליו לא היה הצמצום. וע"כ נבחנת גם המלכות לספירה שלמה, כמו ט"ר. והן עשר ולא תשע.

לפעמים האבנים המפולמות תלויות באוויר, כי עולות משם, מחקיקה של התוהו, למעלה. ולפעמים, ביום המעונן, הן מסתתרות ומעלות מים מתהום, להזין מהם את התוהו.

פירוש. כי בעת שהתחתונים זכאים ועוסקים בתורה ובמע"ט להעלות מ"ן, הם מתקנים את המלכות במסך ובזיווג דהכאה, שממשיכה או"י מלמעלה למטה, ומלבישה או"י עם או"ח שלה מלמטה למעלה.

ואז בוהו, האבנים המפולמות, תלויות באוויר, כי עולות משם למעלה. כי או"ח, שהאבנים המפולמות מעלות, מעלה אותן מהחקיקה של תוהו ומרומם אותן לאוויר, אור דחסדים.

אמנם בעת שהתחתונים מקלקלים מעשיהם, מתקלקל אז תיקון המסך שנעשה במלכות, ואינה ראויה לזיווג דהכאה עם אור העליון. ואז נבחן, שהסתלק האור ונעשה כיום המעונן, שהשמש אינו מאיר.

והאבנים המפולמות חוזרות ונעלמות בתוך החקיקה של התוהו. המלכות יורדת לחקיקה דתוהו, ומסתתרת ביום המעונן, ומוציאה מים מתוך התהום, שהם דינים, ומפרנסת עם המים הללו את התוהו. שמחזקת את התוהו, שיֵירָאו גבורותיו, שע"י זה חוזרים התחתונים בתשובה, ומטיבים מעשיהם. וזהו שכתוב, והאלקים עשה שיִירְאו מלפניו.

ואז יש שמחה, ויש שטות. שהרי התוהו התפשט בעולם. שמצד אחד יש שמחה, שע"י זה התחתונים חוזרים בתשובה, ונמשכים המוחין, ויש שמחה בעולמות. אמנם מצד שני יש שטות. כי התוהו התפשט בעולם, ומתרבה רוח שטות, רוח הקליפות והדינים, ע"י התפשטות התוהו.

23. חושך, הוא אש שחורה, החזקה בצבע, כי שום צבע לא ישלוט לשנות את הצבע השחור. והוא אש אדומה, החזקה במראֶה, כי הצבע האדום בולט למראה העין יותר מכל הצבעים. והוא אש ירוקה, החזקה בציור, ששלמות כל ציור היא ע"י הצבע הירוק. והוא אש לבנה, צבע שורשי לכל הצבעים.

אחר שהזוהר ביאר תוהו ובוהו, מבאר חושך. יש כמה כינויים לע"ס, חו"ב תו"מ. כי שמותיהן משתנות לפי עניינן ולפי פעולתן.

מבחינת יסודות הספירות, מכונים חו"ב תו"מ: מים, אש, רוח, עפר.

מבחינת המסך והמלכויות שבספירות, מכונים חו"ב תו"מ ד' גוונים: לבן, אדום, ירוק, שחור.

מבחינת יחס שאר הספירות אל הגוונים הבאים מהמלכויות, מכונים חו"ב תו"מ: כולל, מראֶה, ציור, גוון.

בדרך כלל, מיוחס צ"א לספירת החכמה, וצ"ב לספירת הבינה, מטעם, כי צ"ב לא עלה אלא עד מקום בינה, ולא כלום לחכמה שלמעלה ממנה. וע"כ נשארה החכמה בצ"א. ומבחינה זו נבחן יסוד ספירת החכמה למים, שרומז, שאין שם שום כוח צמצום ודין. ויסוד ספירת הבינה נבחן לאש, שכל הדינים מתעוררים ממנה.

ולפיכך מבאר הזוהר את התוהו, שהוא מים ושלג, מטעם היותו צ"א. ואת החושך, שהוא צ"ב, מבאר אותו הזוהר, שהוא אש, להיותו מיוחס לבינה, אש. והתבאר, למה נבחן החושך בשם אש.

ועתה נבאר חו"ב תו"מ, המכונים ד' גוונים, וחו"ב תו"מ, המכונים: כולל, מראֶה, ציור, גוון.

הגוונים באים מהמסך שבמלכות, מזיווג דהכאה שבה, המעלה ע"ס חו"ב תו"מ מלמטה למעלה, הנקרא ראש, וע"ס חו"ב תו"מ מלמעלה למטה, הנקרא גוף, שנצבעו בגוונים למטה. שרק בע"ס שמלמעלה למטה, הנקרא גוף, יצאו ד' גוונים חו"ב תו"מ, ולא בע"ס דראש. מטעם שהגוונים ממלכות באים. ולהיותה הסיבה לחו"ב תו"מ דגוף, לכן נצבעו בגוונים. משא"כ בראש, שהיא למטה ממנו, אין הדין שבה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו.

ולפיכך חו"ב תו"מ דע"ס דראש מכונים בשם: כולל, מראֶה, ציור, גוון. החכמה היא כולל ושורש בלבד, ואין בה אפילו מראֶה מהגוונים. בבינה יש מראֶה. בת"ת יש ציור, הקרוב יותר לגוון. גוון מַמשי הוא רק במלכות של ראש. כי גוון, להיותו דין, אינו יכול לעלות למעלה ממקומו.

וד' הבחינות האלו שבחו"ב תו"מ דראש, מראות כוחן ושליטתן גם בד' גוונים לבן אדום ירוק ושחור, שבחו"ב תו"מ דגוף. ולכן חושך, הוא אש שחורה, החזקה בצבע, כי המלכות דגוף נבחנת לגוון שחור. ונמשך לה כוח מיוחד מגוון שלה בחו"ב תו"מ דראש. ע"כ שליטתה גדולה בצבע, שאינה מקבלת שינוי ע"י שאר הצבעים.

אש אדומה החזקה במראֶה, הבינה דגוף שבגוון אדום, שליטתה גדולה במראה שמקבלת מחו"ב תו"מ דראש. אש ירוקה החזקה בציור, ת"ת דגוף, שבגוון ירוק, שליטתה גדולה בציור שמקבלת מחו"ב תו"מ דראש. אש לבנה, צבע שורשי לכל הצבעים, החכמה דגוף שבצבע לבן, כולל הכול. כי מקבל שליטה מחו"ב תו"מ דראש, ונעשה ג"כ בגוף לשורש לכל הצבעים.

חושך חזק בכל מיני האש, ומתקיף את התוהו. כי כולל כוח הדין של כל ד' אִשים שבבינה. וע"כ החושך מתקיף ומתגבר על המלכות של התוהו. כי מעביר כוח הדין של התוהו מהמלכות, וממתיק אותה במדה"ר שבה.

כי בתחילה הבינה קולטת בתוכה את המלכות של התוהו, ואח"כ היא הופכת המלכות הזו למדה"ר שבה. מתקיף, פירושו, שלוחם עימו כדי להכריע אותו. מתקיף את התוהו, שמתגבר על התוהו ומעביר כוח הדין ממנו.

חושך הוא אש, הנושאת ד' גוונים. ואינה אש שחורה, אלא רק בעת התקפתה את התוהו. כי חושך בעצם הוא הבינה, הנקראת אש. חו"ב תו"מ שבה מלובשים בד' גוונים לבן אדום ירוק ושחור, שאינם אש שחורה. ונקרא חושך, שהמשמעות היא אש שחורה. ונקראת כך רק בעת פעולתה להתקיף את התוהו, ולהמתיק אותו במדה"ר שבה.

וכמ"ש, ותִכְהֶינה עיניו מֵרְאוֹת ויקרא את עשיו. כי יצחק הוא בינה. כי האבות הם חב"ד. ובעת שרצה להכניע את עשיו, הוכרח להשתתף אז עם המלכות, שע"י זה, ותכהינה עיניו מראות, שבינה עצמה התמעטה, מכוח השתתפותה עם המלכות, באש שחורה. ואז קרא את עשיו, כוח הדין שבתוהו, כדי להכניע אותו תחת הקדושה. הרי שבעת פעולת הבינה, להכניע את התוהו, היא נבחנת לאש שחורה.

הפנים של רע הוא חושך. ויצחק, שהסביר פנים לרע, לעשיו, נקרא אז חושך, ששורה עליו, כדי להתקיף אותו. מבואר כאן הכתוב, ותכהינה עיניו מראות. מפני שיצחק הסביר פנים לעשיו, שהוא רע, ע"כ קפץ עליו פני רע, שהוא חושך. והסביר פנים לעשיו, משום ששָׁרה עליו כדי להתקיף אותו. כי בהשראתו עליו, נמצא מתקיף אותו ומכניע אותו. וכיוון ששורה על הרע, נקרא אז חושך.

ומכאן ראָיה, שאין הבינה נקראת חושך, אלא בעת שפועלת להמתיק כוח הדין של התוהו ממלכות. כי אז בהכרח נמצאת שורה על התוהו, כדי להכניע אותו. שמשום זה נחשכת ונעשית לאש שחורה.

24. ורוח אלקים. רוח הוא קול, השורה על בוהו, ומתקיף אותו ומנהיג אותו בכל מה שצריך. כי תיקון המסך בצ"ב נקרא רוח. כי המסך הזה מעלה או"ח וממשיך קומת ע"ס באור של קומת רוח. וכיוון שבא מהבינה, הנקראת בשם אלקים, ע"כ נקראת קומה זו, שיצאה על המסך הזה, בשם רוח אלקים. כי הוא רוח הקודש, שיוצא מאלקים חיים, הבינה. וקומה זו של רוח נבחנת לאור ז"א, כי רוח הוא ז"א, והוא נקרא קול.

רוח הוא קול, השורה על בוהו. כי יש כאן צ"ב הנקרא חושך, ומסך הנקרא רוח. צ"א הנקרא תוהו, ומסך הנקרא בוהו. לפיכך צ"ב, חושך, שורה על תוהו, מתקיף אותו ומכניע אותו. והמסך דצ"ב, רוח, שורה על המסך דצ"א, בוהו, מתקיף אותו, לכלול אותו בתוכו, בכדי שיוכל להמשיך רוח אלקים חיים מהבינה.

ולכן רוח הוא קול, קומת ז"א, הנמשך מאלקים חיים. ונקרא קול, השורה על בוהו, כלומר, שרוכב על המסך דצ"א, הנקרא בוהו. הרוח מתקיף אותו ושולט עליו, כדי להנהיג אותו בכל מה שצריך. כלומר, שיוכל להמשיך עליו כל המוחין שצריך, שבתחילה ממשיך עליו קומת רוח חיים מבינה, ואח"כ ג"ר מבינה, כמ"ש, ויהי אור.

וכל כמה שכוח המסך דבוהו שולט, לא יוכל להמשיך מבינה כלום. כי כל בחינה מקבלת רק מבחינה שכנגדה, ולא כלום מלמעלה מבחינתה. וע"כ כל עוד שכוח המסך דבוהו שולט על המלכות, שהיא בחינתה עצמה, לא תוכל המלכות לקבל מבינה כלום. אלא אחר שהשיגה כוח המסך דצ"ב, רוח, שבא מהמלכות שנכללה בבינה עצמה, ונעשתה מחמת זה כמו עצם הבינה, ע"כ יכולה לקבל מבינה, כי נעשתה בזה כמו בחינה שכנגדה ממש.

ולפיכך המסך דרוח שורה על המסך דבוהו, ומתקיף אותו, כדי לבטל אותו. ויוכל להמשיך כל מה שצריך אל המלכות, שהם ו"ק ומוחין מבינה. כי אין תיקון למלכות זולת ע"י המוחין מבינה.

האבנים משוקעות בתוך התהומות שהמים יוצאים מהם. וע"כ נקראות פני המים.

פירוש. שתיקון המסך במלכות נקרא אבנים, משום שעל ידו מתאבנת המלכות, שלא לקבל לתוכה את אור העליון, שע"י זה נעשה עליה הזיווג דהכאה. ומשום שהמסך משוקע ומתוקן בתוך התהומות במלכות. שע"י זיווג דהכאה יוצאים מים משם, לכן כתוב, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי האבנים, המסך, נקראות פני המים. כי מזיווגם יוצאים המים, המוחין.

ואצל המסך דצ"א, הנקרא בוהו, האבנים המשוקעות בתוך החקיקה של התוהו, יוצאות בתוך החקיקה, שמשוקעות שם. וכאן, במסך דרוח, האבנים משוקעות בתוך התהומות שהמים יוצאים מהם. ויש להבין ההפרש בין החקיקה של התוהו ובין תוך התהומות.

צ"א נקרא תוהו, ולא תהום. אלא צ"ב נקרא תהום, כמ"ש, וחושך על פני תהום, שפירושו, מוצָא המים בלבד. כי בחינת התוהו שבו כבר נמתקה עם עלייתו לבינה, ולא נשאר ממנו, אלא מוצא מים בלבד.

רוח הוא קול, השורה על בוהו. וזה כמ"ש, קול ה' על המים, וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ומשמיענו, שמסך דצ"ב, הנקרא רוח אלקים, אין בו מהחקיקה של התוהו, כמו במסך דבוהו, משום ששורה על בוהו, מתקיף אותו ושולט עליו, כדי להנהיג אותו. וע"כ אין בו אלא מצ"ב, הנקרא תהום, מוצא מים, מוצא למוחין, כי כוח הדין דתוהו חלף ועבר משם.

ולפיכך הוא נקרא מים, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי האבנים משוקעות בתוך התהומות שהמים יוצאים מהם. כי המלכות לא התאבנה, שלא לקבל האור, מטעם כוח הדין של חקיקה דתוהו. אלא היא התאבנה, שלא לקבל האור ולדחות אותו בזיווג דהכאה, רק מטעם כדי להוציא מים, כדי להמשיך קומת אור מלמעלה למטה, ולהלביש אותו עם או"ח שלה מלמטה למעלה.

ולפיכך נקראת פני המים, כי הצמצום נקרא פני תהום, כמ"ש, וחושך על פני תהום. ובחינת המסך נקראת פני המים. כי הן הצמצום והן המסך, לא באו כאן משום דין, אלא להוציא מים.

רוח הנהיג והתקיף הפנים האלו, הנקראות פני תהום. קומת הרוח, שיצאה על המסך, הנהיגה וקיימה את הפנים של פני תהום. וכן התקיפה את פני התהום.

כי תחילה הנהיג וקיים את פני תהום, כדי להוציא מים בזיווג דהכאה. ואח"כ גם התקיף אותו לבטל אותו לגמרי, עד שנמצאה אותה הזוהמה שאין בה שום זוהמה כלל. וזה בעת שרוצה להמשיך מוחין דג"ר, כמ"ש, יהי אור.

רוח הנהיג והתקיף הפנים האלו, הנקראות פני תהום. זה כפי מה שצריך לו, וזה כפי מה שצריך לו. כי בעת שצריך לקומת חסדים מבינה, שהיא מים, הוא מנהיג ומקיים את פני התהום. ובעת שצריך להמשיך מוחין דג"ר, הוא מבטל אותו לשעתו, כדי שיוכל להמשיך מוחין דג"ר מבינה.

25. על תוהו שורה השם שד"י, הגבול והסיום של התפשטות האור. שאמר לעולמו די, ולא יתפשט יותר. ובהיות הארץ, המלכות, בבחינת תוהו, שורה עליה השם שד"י, לבחינת גבול וסיום האור. כי האור לא היה יכול להתפשט לתוכה, מכוח הצמצום הרוכב עליה. ונמצא, שהסתיים האור ממעל לה, והיא עשתה סיום עליו, שהוא השם שד"י.

על בוהו שורה השם צבאות. סיום כל פרצוף במסך דיסוד, נקרא צבאות, כי רומז על הזיווג שנעשה רק על המסך הזה. ומשָׁם נולדים ויוצאים כל צבאות ה'. וכיוון שבוהו הוא תיקון המסך בזיווג, נמצא שקנתה המלכות יסוד, צבאות.

על חושך שורה השם אלקים. כי חושך, הוא צ"ב, עליית המלכות לבינה, ובינה נקראת אלקים. נמצא, שהארץ, המלכות, שנכללה בחושך, הרוויחה בזה השם אלקים מבינה.

על הרוח שורה השם הוי"ה. כי רוח הוא תיקון המסך דצ"ב במלכות, שהמשיכה קומת ז"א, הנקרא קול, מבינה. רוח הוא קול, השורה על בוהו, ומנהיג אותו בכל מה שצריך.

כי ממסך דבוהו לא הייתה ראויה המלכות למוחין דג"ר, להוי"ה, משום שכוח הדין מהחקיקה של תוהו שורה עליו. אלא רק אחרי שהשיגה מסך מבינה, בעניין האבנים המשוקעות בתוך התהומות, שהמים יוצאים מהם. שאין במסך שום דין, אלא שהמסך התאבן לעכב על אור העליון, כדי לעשות זיווג דהכאה, להמשיך קומת החסדים מבינה. הרי יכולה המלכות לקבל עתה גם מוחין דג"ר, הוי"ה, כמ"ש, יהי אור, שם הוי"ה. ולכן נאמר, שעל הרוח שורה השם הוי"ה.\

26. כתוב, רוח גדולה וחזק מפרק הרים, לא ברוח הוי"ה. ברוח אינו שורה השם הוי"ה, כי רוח חזק יוצא מתוהו. כי בתוהו רק שם שד"י שורה עליו. וכן ברעש, שיוצא מבוהו, כתוב, לא ברעש ה', רק השם צבאות שורה עליו. וכן באש היוצאת מהחושך, כתוב, לא באש ה', כי רק שֵׁם אלקים שורה עליה.

אבל בקול דממה דקה, שבא מרוח אלקים, שעליו שורה השם הוי"ה, כתוב, ויהי כשְׁמוֹע אליהו ויָלֶט פניו באַדַרתו וייצא ויעמוד פֶּתח המערה. והנה אליו קול, ויאמר, מה לך פֹּה אליהו. נמצא, שבג' בחינות ראשונות, לא יצא מהמערה, רק בעת ששמע קול דממה דקה, יצא תכף מהמערה וקיבל פני ה', כי כאן נמצא שם הוי"ה, וידע שהוי"ה מדבר אליו.

27. בשם הוי"ה יש ד' פרקים, ד' אותיות, הרומזים לפרקי גוף האדם והאיברים, שהם 4 והם 12. וכאן העניין של שם בן י"ב (12) אותיות, שנמסר לאליהו במערה. ג' הוויות, שבכל אחת ד' אותיות, שהם י"ב. וכן השם י"ב מרומז בגוף האדם. כי בו ג' הוויות:

א. בראש חב"ד,

ב. בגוף עד הטבור חג"ת,

ג. מטבור ולמטה נה"י.

והם בו בבחינת נקודת הסֶגול: חו"ב בימין ובשמאל והדעת באמצע, חו"ג בימין ובשמאל והת"ת באמצע, נו"ה בימין ובשמאל והיסוד באמצע.

ג"ס אמצעיות, דעת ת"ת יסוד, כל אחת מהן נבחנת בב' בחינות, זכר ונוקבא. וע"כ יש ג' חלקים בגוף האדם, ראש גוף רגליים. ובכל חלק ד' איברים: ד' איברי הראש הם חב"ד, שחו"ב הם י"ה ודעת ו"ה. ובגוף ד' איברים, חו"ג הם י"ה, ת"ת ו"ה. וכן ברגליים ד' איברים, נו"ה י"ה ויסוד ועטרה ו"ה. וזה שם בן י"ב, המרומז בגוף האדם.