ספירת היסוד שבו'

100. אחר שביאר הזוהר נו"ה של הו' דהוי"ה, מבאר עתה היסוד שלו. ואומר, המעיין שבבאר, שמֵימיו, השפע, אינם נפסקים לעולם. הבאר היא המלכות, והמעיין הוא היסוד. זה, היסוד, מקיים קיום לקיים את הכול.

כל העליונים וכל התחתונים נמצאים בזה, לאהבת התשוקה, משום שהיסוד הוא תשוקה למעלה ולמטה, להאיר את הפנים ולהשקות את הגן, המלכות. כי השלמת היסוד בכלים, מוציאה ג"ר באורות, ונמצא שמאירה את הפנים. וכן הוא המשפיע אל המלכות.

101. היסוד, אין מרכבה עומדת להתגלות בו, אלא הכול סתום בסתימה, ואינו עומד בגלוי. אלא כל השמות העליונים וכל המרכבות, כולם באים אליו בלחש.

היסוד הוא קו האמצעי שלמטה מחזה. ואע"פ שכולל חכמה וחסדים, עיקר השליטה בו היא החסדים המכוסים מחכמה. ואין מרכבה עומדת להתגלות בו, שהמרכבה אינה מתגלה בו בהארת החכמה. אלא כל השמות העליונים, חג"ת, וכל המרכבות, נו"ה, כולם באים אל היסוד, שמשפיעים אליו שפעם ונכללים בו, בלחש, שאין הארת החכמה נשמעת בו.

כי הרמת קול מורה על הארת החכמה. ואע"פ שכולל חכמה וחסדים, עכ"ז החכמה אינה נשמעת בו, אלא החסדים בלבד. שבשעת הזיווג, אין ז"א משפיע אל המלכות אלא חסדים בלבד.

102. כשאלו השמות חג"ת דז"א באים, כלומר שהארתם נמשכת אל היסוד, המרכבות נו"ה פרושות וחופפות לכל צד של יסוד, ולמדרגה שלמטה, מלכות. ואלו נקראים הכנפיים של בעלה של המלכות, לכסות על הכול.

ומדרגה זו, היסוד, נכנס בלחש, כמעיין בתוך באר, שמימיו אינם נפסקים לעולם, והמעיין אינו נפרד לעולם. והכול הוא באר, היסוד והמלכות ביחד נקראים באר. כמ"ש, באר חפרוּהָ שׂרים. וכן, באר מים חיים.

אע"פ שהזיווג בחסדים מכוסים, עכ"ז גם הארת החכמה מושפעת אל המלכות, אלא לא בזיווג פב"פ, אלא בהארת אחוריים מסביב לה. גם ביסוד המשפיע בעת הזיווג. ועיקר השפעתו בחסדים ולא בחכמה, עכ"ז המרכבות נו"ה פרושות וחופפות לכל צד.

כלומר, שהמרכבות המאירות בהארת חכמה, פרושות מחוץ לזיווג, ומשפיעות הארת חכמה באחוריים. ומשום שהארתן היא בדרך אחוריים ולא פנים, ע"כ נקראות כנפיים, המכסות על היסוד ועל המלכות.

ויש בזה ב' משמעויות:

א. שע"י הארת החכמה שלהן הן מכסות ומגנות על הארת הזיווג מפני התקרבות החיצוניים, כי הארת החכמה מרחיקה החיצוניים מכל אחיזה בהארת הזיווג.

ב. כי הארת אחוריים נמשכת בדינים, אשר הדינים הללו הם כמו מכסה וכנפיים על הארת החכמה עצמה, המגיעה אל הזיווג, שלא יינְקו ממנה החיצוניים, כי פחד הדינים עליהם.

103. המעיין של הבאר, יסוד, סתום מחכמה, אל הבאר, המלכות. כי נכנס אליה בלחש, שהארת החכמה אינה נשמעת בו. היסוד כורה בתוך נקודה, שהיא ה"ת, המלכות. וכורה בה, ונכנס לתוכה, ולא נודע כלל.

בעת שהמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה, שהוא חכמה בלי חסדים, נעשית גם היא מרוחקת מז"א, שהוא ימין, והיא אז חושך ולא אור. כי החכמה שבה לא תוכל להאיר בלי חסדים. והתיקון לזה כמו בייחוד ימין ושמאל בבינה, שקו האמצעי מעורר את המסך דחיריק, ועל ידו ממעט הג"ר דחכמה שבקו שמאל, שע"י זה נכנע השמאל ומתייחד עם הימין.

וכלפי המלכות נבחן היסוד לקו האמצעי. וגם הוא, ע"י מסך דחיריק שבו, ממעט את הג"ר דחכמה מהמלכות, ואז מתרצה המלכות להזדווג עם ז"א, שהוא ימין. ומיעוט הג"ר דחכמה מהמלכות, שעושה היסוד, נקרא כרייה, מב' טעמים:

א. כי המלכות הייתה שלמה בהארת החכמה, ובא היסוד עם המסך דחיריק, ועשה בה חיסרון של ג"ר דחכמה, שנבחן לנקב אשר כרה בה היסוד ע"י מסך דחיריק.

ב. כי בעוד שהמלכות דבוקה בשמאל דבינה, והיא בחכמה בלי חסדים, אע"פ שהיא שלמה בפני עצמה בחכמה, עכ"ז אינה יכולה להאיר כלום לתחתונים, כי אין החכמה מאירה בלי חסדים. וכל עוד שהיא דבוקה בשמאל דבינה, אין לה בית קיבול, לקבל חסדים מז"א, שתוכל להאיר לתחתונים.

ונמצא, שע"י זה שהיסוד מיעט את הג"ר דחכמה שבה, קנתה בית קיבול, לקבל מז"א חסדים, כי רק אז מתרצה להזדווג עם ז"א. ולפיכך נבחן המיעוט דג"ר שעשה היסוד, כמו כורה במלכות, ועושה בה בית קיבול.

והיסוד כורה בתוך נקודה, שממעט אותה מג"ר ע"י המסך דחיריק שבו, שבזה כורה ועושה בה בית קיבול. וכורה בה, ונכנס לתוכה, שאם לא היה כורה בה ועושה בה בית קיבול, לא היה יכול להיכנס ולהשפיע בה, כי אינה עוזבת את קו השמאל דבינה, מטרם שהתמעטה מג"ר דחכמה שבו. נמצא, שע"י זה שכרה בה, יכול להיכנס בה. ולא נודע כלל, שמשפיע בה חסדים מכוסים מחכמה, הנבחנים ללא נודעים כלל בחכמה.

104. כשא' מתחברת עם ה', או י' מתחברת עם ה', אז ה' זו היא בנקודה אחת להטיב לעולם, כמו א"ה או י"ה. כי אז אותו המעיין של הבאר כרה בתוך הנקודה ההיא, ונכנס לתוכה ולא נודע. כי הצירופים א"ה או י"ה רומזים, שכבר היא בזיווג עם ז"א, שהיסוד משפיע בה חסדים, כי א' וי' הן חסדים. וב' הצירופים האלו נמצאים בשם אהי"ה.

105. ואז עומדת הנקודה, המלכות, בקודש הקודשים, בבינה, וע"כ הזיכרון שלה, הזיווג, הוא בקודש הקודשים, במקום שיציאת הרוח נמצא בגרון, שנקרא אהי"ה, כלומר בבינה, הנקראת גרון ונקראת אהי"ה. משום שזה המקום שעומד קודש הקודשים, הוא קול גדול ואינו נודע, ואין הוא רוח ממש. ואז היא ה' בחיבור של אותיות עליונות, יה"ו, והכול שם אחד הוי"ה. להאיר מלמעלה ומלמטה.

יסוד דז"א דגדלות, הנבחן שמימיו לא נפסקים ודבוק תמיד במלכות, באר. בשעה שז"א ומלכות עולים לאו"א עילאין, שז"א מלביש לאבא עילאה, והמלכות מלבישה לאמא עילאה, ואז, כמו שזיווג או"א עילאין הוא תמידי ואינו נפסק לעולם, גם זיווג ז"א ומלכות אינו נפסק לעולם.

ומדרגה זו, היסוד, נכנס בלחש, בחסדים, שהארת חכמה לא נשמעת בהם, כי יסוד דז"א הוא אז כמו אבא עילאה, ג"ר דבינה, המשפיע רק חסדים ולא חכמה. כמעיין בתוך באר, שמימיו אינם נפסקים לעולם, כי יסוד ומלכות הם אז כמו יסוד ומלכות דאו"א, שזיווגם לא נפסק לעולם. והמעיין, יסוד, אינו נפרד לעולם מהבאר, והכול הוא באר, שגם המעיין, יסוד, נחשב לחלק מהבאר, משום שאינו נפרד ממנו.

וע"כ הזיכרון שלה, הזיווג, בקודש הקודשים, בבינה, בג"ר דבינה, שהוא יציאת הרוח, הנמצא בגרון, כלומר קומת החסדים, הנקראת רוח, היוצאת ומושפעת מאמא עילאה, הנקראת אהי"ה ונקראת גרון. גם המלכות בקבלת חסדים כמוה, רוח היוצא מהגרון, משום שהמקום שבו עומד קודש הקודשים, הוא קול גדול ואינו נודע, כי החסדים שבקודש הקודשים, ג"ר דבינה, נקראים קול גדול, להיותם בגדלות ובג"ר, כמו החכמה. ועכ"ז אינו נודע בחכמה כלל, אלא כולו חסדים.

ואין הוא רוח ממש, שאע"פ שאנו מכנים השפע משם רוח, חסדים, עכ"ז אינו רוח ממש, כי רוח הוא ו"ק. אבל חסדים אלו שבקודש הקודשים הם ג"ר.

וכשהמלכות בבחינה הזאת, אז היא ה' בחיבור של אותיות עליונות, יה"ו, כי כל ג' האותיות יה"ו מאירות בה, שהו' היא ז"א, והם מלבישים לאו"א עילאין, שהם י"ה. ואז הכול שם אחד הוי"ה, י"ה אחד עם ו"ה, כי מלבישים זה את זה, להאיר מלמעלה ומלמטה, כי ההארה מלמעלה, מאו"א עילאין, וההארה מלמטה, מז"א וממלכות, מאירות בשווה.

106. כשהמעיין, יסוד, כורה בנקודה זו, המלכות, שממעט אותה מג"ר דחכמה, ונכנס בתוכה, אז כל אלו השמות העליונים, אל אלקים הוי"ה, וכל אלו הצדדים העליונים, שהם ימין שמאל ואמצע, שלמעלה מחזה דז"א, ששפעם חסדים מכוסים, כולם נכנסים בתוך המלכות, בתשוקה ברוח השלם למעלה, השלם בבחינת או"א עילאין.

בתשוקה נכנסים בה, ולא בדבר אחר. הכול ברוח ולא בגוף. כמו בעל הנשלל מכל לבושיו, בשעה שבא להתחבר באשתו. אף כאן, כל אלו המרכבות, שלמעלה ושלמטה, כולן סובבות אותה מרחוק ומכסות עליה, ובעלה, ז"א, נשלל מכולן. וע"כ אינם באים כל אלו האיברים להתחבר בה, אלא ברוח ממש. ואז הכול הוא רצון אחד.

יש ג' בחינות: נשמה גוף לבושים. או"א עילאין, שאינם נודעים כלל בהארת חכמה, שהם אור החסדים, רוח, נבחנים לנשמה. חג"ת דז"א, הנודעים בחכמה רק להשפיע למטה מחזה, ולעצמם הם בחסדים מכוסים מחכמה, נבחנים לגוף. והנשמה, או"א עילאין, מלובשת בו. נו"ה, שבהם מתגלה החכמה לעצמם, נקראים לבושים, המלבישים מבחוץ על הגוף, חג"ת.

כשהמעיין, יסוד, כורה בנקודה זו, המלכות, כולם נכנסים בתוך המלכות, בתשוקה ברוח השלם, ברוח השלם דאו"א, שהוא ג"ר. בתשוקה נכנסים בה, שהיא פנימיות, הנמשכת מהנשמה, המלובשת בה, שהיא או"א, ולא בדבר אחר, בגוף ובלבושים.

הכול ברוח, הכול מושפע ברוח השלם דאו"א עילאין, ולא בגוף, ולא מחג"ת דז"א, גוף, ולא מִלבושים המלבישים את הגוף, נו"ה. כמו בעל הנשלל מכל לבושיו, כי אינו משפיע בה אלא מהרוח השלם שבפנימיות חג"ת, גוף. וע"כ אינם באים להתחבר בה כל אלו איברי הגוף, חג"ת, אלא ברוח ממש, שהרוח השלם דאו"א מלובש בפנימיות חג"ת. ואז הכול הוא רצון אחד, שהרצון דאו"א שולט בז"א, וביסוד, ובמלכות, כרצון אחד.

107. ע"כ בשעה שהקב"ה נועד עם המלכות, וישראל אינם כשרים להיות פתילה אליה, להאיר, שאינם ראויים להעלות מ"ן לצורך זיווג ז"א ומלכות, כתוב, פשטתי את כותונתי אֵיכָכָה אלבשנה, רחצתי את רגליי איככה אטנפם.

פשטתי את כותונתי, אלו הכינויים נו"ה, הלבושים. כשמתחברים כולם הם נבחנים לכותונת של הקב"ה. וכשהוא נועד אצלה, הוא נשלל מכל הלבושים כדי להתחבר עימה. וע"כ אמר הקב"ה, פשטתי את כותונתי, כדי להיתקן ולהיות נכון להטיב לך, ואת אינך מתוקנת כראוי. עתה, איככה אלבשנה, איך אתלבש שוב באלו הלבושים, שאינם מאירים אלא באחוריים מרחוק, שע"י זה אחזור ואסתלק ממך.

108. רחצתי את רגליי, איככה אטנפם. הרי רחצתי את רגליי מהטינוף ההוא. ומהו? כי כאשר התקנתי ונועדתי לך, העברתי צד האחר הטמא מלפני רגליי. עתה איך אחזור לשים הטינופת ההיא, לכסות על המקדש, מאחר שאת אינך מוכנה בתיקונייך להיתקן אליי. מכאן למדנו, כשרוח הטומאה עובר מהעולם, אז גדל הכול למעלה ולמטה. ועל זה, רחצתי את רגליי, איככה אטנפם, כמקודם לכן.

כשרוצים להרחיק את הס"א ולתקן את המלכות, שתהיה ראויה לזיווג עם ז"א, צריכים לתת מוקש לס"א, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייךָ, שנותנים לו תחילה אחיזה בקדושה, שבזה מפילים אותו אח"כ לגמרי.

ואמר, הרי רחצתי את רגליי מהטינוף ההוא. כי כאשר נתקנתי ונועדתי לך, כלומר בעת שהמלכות נתקנת להיות ראויה לזיווג, העברתי צד האחר הטמא מלפני רגליי. כלומר, שע"י זה שנתן לו תחילה אחיזה בקדושה, ע"י זה הפיל אותו אח"כ והרחיק אותו לגמרי.

עתה איך יחזור לשים הטינופת ההיא, לכסות על המקדש, אם שוב תחזור ותתרחק ממנו, ויצטרך לתקן אותה שנית. נמצא, שיהיה מוכרח לתת שוב אחיזה לס"א במקדש, כדי להפיל אותו, שהאחיזה המוקדמת הזו נבחנת לטינוף הרגליים.

109. ומשום זה הוא התפשט מכל הכינויים, בשעה שהמעיין הזה כורה בנקודה ההיא, וסתם בתוכה. ואז כשהמעיין סתם החסדים בתוכה מהארת החכמה, אז מאיר הכול. והבאר מתמלאת מהמעיין, שנכנס בתוכה וסתם בה בלחש. ואז אלו הכינויים מכסים עליה ומתפשטים לימין ולשמאל, גם בהארת חכמה שבשמאל.

110. והם הקרומים הדקים של האגוז, העומדים וחופפים בִּפנים על המוח של האגוז, שהוא הפרי. שהם נאכלים עם הפרי, ואינם נחשבים לקליפות ממש. אבל אותה הקליפה הקשה של האגוז, החיצונית, קליפה ממש, כבר נשברה ואינה עומדת שם בעת הזיווג. ואז הכול בסוד עליון, ללכת בסודות האלו.

אשריהם המסתכלים ברצון שלהם, דברים של סודות העליונים, ללכת בדרך אמת. לזכות בעוה"ז, ולהאיר להם לעוה"ב. עליהם כתוב, והמשכילים יזהירו. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

אותם הדבקים בהקב"ה באמת, הרצון שלהם מדריך אותם, שילכו בעבודתם, כפי המתוקן למעלה בעולמות העליונים, כמ"ש, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. ולפיכך כשהם מסתכלים אח"כ ברצון שלהם, הם יודעים סודות עליונים, כי הם מסתכלים בנטיות שברצון שלהם, ויודעים איך נקבעים למעלה סודות עליונים.