ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה
לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד
מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לְשֹׁלְחָם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה [אם ירצה השם] כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד לְהַטְעִימְךָ מִנּוֹפֶת צוּף דִּבְשִׁי.
כתיב: "תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.
ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כְּדוֹמֶן על האדמה.
וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וַיִּשְׁלוֹל שְׁלָלָם וַיַּעַשׂ חַיִל.
לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה. ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב וּמִתְנָכֵּל לא יוכל להרע לך. בְּהִמָצֵא המגן הזה ברשותך.
ויטול המלך את החרב וַיִּכְרֵכוֹ בָּמָגֵן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.
ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב.
וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות.
ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וַיָּשֶת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו.
ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון.
וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם יְשַׂמַּח אב וכו' ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוֹחוֹ וּכְבֵדוֹ. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי.
וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לְחָיָו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וּכְשַחַק מָאזְנַיִים נֶחְשָׁבוּ לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.
וזה שרמז המשורר, "תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו', ועליהם נאמר "איש דמים וּמִרְמָה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, שֶשִלְיָתוֹ נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'.
אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צִדְקִי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק [ודייק].
והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב.
וז"ע (וזה ענין) "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לְאֲחְרִינֵי [לאחרים]", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ [על כן], נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ [גם כן] שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.
אבל ע"כ [על כן] עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צִדְקִי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס [שזה סוד] "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לְאֲחְרִינֵי", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע [שזה עניין] עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס [וזה סוד] הוי' [השם] אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.
יהודה ליב