מ' ו' ת' סימן של מלאך המוות

[מ' ו' ת' סימנא דמלאך המות]

464. ויַרְא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן, וַיָקָם מתוך העדה וייקח רומח בידו. ראה שאות מ' עפה ברקיע. ואות זו היא סימן של מלאך המוות, אשר מ' רוצה להיבנות עם אות ו' ועם אות ת', ותהיה הצירוף מָו"ת. פינחס שהתלבש ביצחק, לקח אות מ' וחטף אותה ממלאך המוות, וחיבר אותה עימו. כיוון שראה מלאך המוות, שפינחס חטף המ', מיד חזר לאחור.

465. משום שכאשר פינחס קינא בליבו, התלבש ביצחק, והתעלה להיות בחשבון ר"ח (208), שכך עולה שמו וכך עולה יצחק. כיוון שראה אות מ' מעופפת ברקיע, חטף אותה, וחיברה עימו, ונעשה מיד רׂמַח, כי המ' התחברה עם הגי' ר"ח שבשמו, ונעשה הצירוף רׂמח. כמ"ש, וייקח רומח בידו.

466. משום שאות מ' הייתה הסימן הראשון לאדה"ר לבנות מוות על העולם, משום שאות זו עפה על ראשו של אדם, בשעה שכתוב, ותיקח מפִּריוֹ. מפריו אותיות, מ' פריו. והמ' הייתה מצפה אל האותיות ו' ת' בזמן שכתוב, ות'אכל, ות'יתן, ות'יפָּקַחנה, אז נבנה המוות על העולם.

467. פינחס ראה אות מ' עפה על ראשיהם של ישראל. ראה צורת מ' פתוחה מלאה דם. אמר, היא סימן של מלאך המוות. מיד חטף אותה, והזכיר עליה השם המפורש, והוריד אותה אצלו. פינחס בגי' ר"ח, התחבר עם מ', ונעשה הצירוף רׂמח. אז, וייקח רומח בידו. ועל זה כתוב, מעל בני ישראל בקַנְאו את קנאתי בתוכם. בתוכם, אותיות בתוך מ', כי בתוך מ' הייתה הקנאה שקינא

מ' זכר דס"א, דינים דדכורא, המתגלים עם החכמה. ת' דינים דנוקבא, דינים דמנעולא, ממנה באה המיתה. ו' יסוד, המחבר מ' עם ת'. ולא נגזר המוות על העולם, מטרם שהזדווגו שתי האותיות מ' ת' ע"י ו'. כי אז המנעולא קיבל כוח להמית את החי.

משום שאות זו עפה על ראשו של אדם. כי עצה"ד הוא מלכות משמאל. והחטא היה שהמשיך החכמה שבה מלמעלה למטה, כרצונם של ס"מ ונחש שפיתו אותו. וכיוון שהתחילה להמשיך, מיד נגלו הדינים דדכורא של הס"א, שהיא מ', שעפה על ראשו של אדה"ר, על הג"ר שלו. בשעה שכתוב, ותיקח מפִּריוֹ. מפריו אותיות, מ' פריו. בשעה שהתחיל להמשיך החכמה, הפרי, בעצת הנחש, התגלה המ'.

אמנם הזכר דקליפה עוד אין בכוחו להמית, כי המוות בא מצד הת', המנעולא. והמ' הייתה מחכה לאותיות ו"ת, שהן הנוקבא דס"א, שממנה באה המוות, אחר שמזדווגת עם המ'. בזמן שכתוב, ותאכל, ותיתן, ותיפָּקַחנה, אז נבנה המוות על העולם. כי בסוף האכילה, בסוף ההמשכה, נגלות ו"ת, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. ואז הזדווגה מ' עם ו"ת, ובאה המיתה לעולם.

פינחס ראה צורת מ' פתוחה מלאה דם טמא. ההמשכה מלמעלה למטה הנקראת דם טמא, מחמת העוון של פְּעוֹר. ושם היה רואה צורת המ', הדינים של זכר דס"א, המחכים להזדווג עם הנוקבא דס"א, ו"ת, ולהביא המיתה. מיד חטף מס"א וחיבר אותה לקדושה.

כי כאשר מ' עם הדם הטמא שבה עומדים בפָנים, כשהרצון הוא להמשיך אותה מלמעלה למטה, אע"פ שהיא מלאה דינים, היא ברשות הס"א, שהס"א מושך ממנה המוות. אמנם אם מעמידים המ' ודם טמא שבה באחוריים, שדוחים המשכה זו, מחמת הדינים שבה, הרי היא חוזרת לקדושה, כי נעשית שומרת על הקדושה, שלא ימשכו הרשעים ממנה מלמעלה למטה.

פינחס הזכיר עליה השם המפורש, והוריד אותה אצלו. קו האמצעי, ז"א, הוא השם המפורש, שם בן ד'. קו אמצעי ממעט את הג"ר דשמאל, שבהם אחוזים הס"א והרשעים. וכדי שאות מ' תיתקן להיות שומרת על הקדושה, היה צריך מקודם להזכיר עליה את השם המפורש של ז"א, כדי למעט הג"ר דשמאל. ואז הוריד אותה אצלו, שירדה ונעשתה לחלק מהקדושה.

פינחס בגי' ר"ח, שפינחס התלבש בחכמה דשמאל דקדושה, ביצחק, שבגי' ר"ח, כדי לשלוט על המ', ונעשה הצירוף רׂמח, שעם הדינים שבו הרג את זמרי וכוזבּי. שזה נעשה ע"י הרומח, שמיעט הג"ר דשמאל, ועצר המגפה.

כי קינא לשם הקדוש שהיו מחברים אותו ברשות אחרת, כי המ' שהייתה בידי הס"א, הייתה שייכת באמת לשם הקדוש, להיות לשמירה על החכמה מיניקת הרשעים. בתוך מ' הייתה הקנאה שקינא, שהיה מקנא על שהמ' בידי הס"א.

כיוון שראה מלאך המוות, שפינחס חטף המ', מיד חזר לאחור. כיוון שפינחס דחה את המ' לאחור, שביטל אותה מלהיות פנים, ביטל ההמשכה שלה והעמיד אותה באחור. וכיוון שהמ' היא כל כוחו של מלאך המוות, הרי נדחה עימה גם מלאך המוות לאחור, שלא היה יכול לפעול עוד את המוות. וע"כ, ותיעצר המגפה.

468. קינא את המ', משום שהיא סימן המוות, סימן מ' (40) מלקות, סימן ד' מיתות ב"ד. ומשם עולה ויורדת, יורדת ועולה. כשעולה במספר היא מ', וכשיורדת היא ד', ד' רוחות המתפרשׂים מזכר ונקבה דטומאה. ובגללם הם ד' מיתות ב"ד. ומשם עולים למ'. שמ' סימן וכלים של מלאך המוות. וזה לקח פינחס וקם בתוך מ', וע"כ כתוב, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.

המ', דינים דדכורא, הנמשכים עם גילוי חכמה מלמעלה למטה. ודינים אלו עוד אינם מוות, אלא רק מכות וייסורים. אמנם בסוף הדינים ההם, מתעורר המנעולא, המוות, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ.

מ' היא סימן המוות, כי ממנה יורד ומשתלשל המוות. היא סימן מ' מלקות, סימן ד' מיתות ב"ד, כלומר, שיש במ' שתי בחינות אלו, מלקות וד' מיתות.

ומהמ' עולה ויורדת, יורדת ועולה. כשעולה במספר היא מ', וכשיורדת היא ד'. כלומר, למעלה במקום גילוי המ' היא מלקות בלבד ואין בה מיתה. אלא, כשיורדת בסופה למטה, נגלות ד' מיתות ב"ד הבאים ממנעולא, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. וכיוון שהמ' יורדת בסופה, להיות בד' מיתות, ע"כ משמש עימה מלאך המוות, לפעול עימה את המוות.

וזה לקח פינחס, המ' מלמעלה, בעוד שהייתה שם בס"א במ' מלקות בלבד, והעמיד אותה וחיבר אותה בקדושה. וקם בתוך מ', שחיבר אותה בחכמה דקדושה, שתהיה לשמירה מפני החיצוניים. והארת החכמה נקראת קימה. וזהו, וקם, שקיבל הארת חכמה. בתוך מ', שהמ' הייתה שומרת לו החכמה מסביב מפני החיצוניים. כי באופן זה קבע אותה בקדושה.

469. ואיך השיב פינחס חמתו של הקב"ה, והרי כתוב, ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף? אם לא היה מת אחד מהם, ודאי השיב חמתו, אבל כיוון שכל אלו מתו, מהו הטעם לומר, השיב את חמתי, ולא כיליתי את בני ישראל?

אלא אוי לו לאדם שפוגם זרעו, אוי לו למי שאינו שומר זרעו כראוי, שכל אלו מתו במגפה. אבל אפילו אחד מישראל לא מת. אלא שבט שמעון, כשבאו הערב רב, התערבו בנשים של שבט שמעון אחר שהתגיירו, והולידו בנים, מהם מתו בעגל, ומהם מתו במגפה, והאחרים שנשארו מתו כאן. כמ"ש, ויהיו המתים במגפה, ולא כתוב, אשר מתו, אלא המתים, שמורה שהיו מתים מכבר, כי הרשעים נקראים מתים.

470. ומשום שנשמרו ישראל וכל אלו זרע הקדוש, נמנו כולם, ולא היה חסר אפילו אחד מהם. וע"כ כתוב, ולא כיליתי את בני ישראל. משמע שאחרים, שאינם מבני ישראל, כילה. וכן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, מעל בני ישראל השיב, אבל מעל אחרים, שהיו ערב רב, לא השיב. וע"כ מציין הכתוב, מעל בני ישראל. ומשום זה נמנו בני ישראל כבתחילה, וחיבר אותם הקב"ה עימו.

כעין זה במעשה העגל, שכתוב, וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. כל אלו מערב רב היו. ולהראות שלא היו מבני ישראל, כתוב אח"כ, וַיַקְהל משה את כל עֲדת בני ישראל. ללמד, שהיו כולם בשלמות.