אנחה שוועה צעקה

353. שלושה עניינים כאן: אנחה, שוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, וייאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שוועתם. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל.

אלא צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, וייאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

354. צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת.

355. בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. כתוב, וייחר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי.

356. זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

357. גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.