(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)
בעולם הגשמי שלנו אדם לא יכול להתקיים בלי ידיעות מסויימות על חוקי הטבע החומרי, על מה שמועיל ומזיק לו בעולם הסובב ובאנשים מסביב, באותה מידה בדיוק נשמת האדם לא יכולה להתקיים בעולם הרוחני ללא השגת ידיעות על טבעה.
כלפי הגוף אנו מבחינים בשלושה שלבי גידול:
מצב קטנות ראשוני. השלב הזה מתחיל מרגע הופעת האדם לעולם, כאשר אין לו שום ידע. במצב הזה, כל הידיעות הנחוצות לקיום מקבלים מאבא ואמא, ומתקיימים על חשבון הכח שמירתם וחכמתם.
מצב קטנות שני. השלב הזה מתחיל, כאשר אדם גדל ורוכש ידע מסוים המאפשר לו להיזהר ממה שמזיק לגופו. בתקופה זו הוא דואג לעצמו בשיתוף עם אביו ואמו ובכוח עצמו.
המצב הבוגר. השלב הזה מאופיין בזה, שאדם כבר רכש את הידע המספיק לו לחיים עצמאיים, ויוצא מפיקוח אב ואם.
כך גם לגבי הנשמה: אדם מתגלגל בגילגולי החיים עד שישיג את חכמת הקבלה. אבל הנשמה מתפתחת לא על ידי ידע, אלא על ידי רכישת תכונות חדשות אלטרואיסטיות. והן מתפתחות על ידי רכישת ידע על טבע רוחני.
זה דומה לתינוק, שכוחותיו מתגלים בהדרגה, במידת הידע הנרכש. הרי אם הוא היה מקבל כוחות לפני ידע, היה מזיק לעצמו. בדומה לכך גם הנשמה – אילו היתה גודלת בלי ידיעות, היתה מזיקה לעצמה, ולכן היא מקבלת אפשרות לפעול רק במידת הידע הנרכש.
אמנם עיקר התפתחות הנשמה היא ע"י מעשים טובים. ושני הרכיבים – הידיעות והמעשים הטובים – תלוים בהשגת חכמת הקבלה, ושניהם באים ביחד. לכן כל נשמה משיגה את כל הנשמות מאדם הראשון עד גמר התיקון.
גוף – זה הרצון האגואיסטי, שכל החיים שלו הם מעבר הדרגתי של מצבים רעים וטובים לסרוגין. חוק הטבע הוא שהמצבים הרעים משכיחים את המצבים הטובים. והצרות מחמירות כך שלפעמים נדמה לאדם, שהאחרים מרגישים טוב. כך הגוף נשחק בגילגולו בין יצר הטוב והרע כאבנים בתוך הים.
כל המתרחש עם הגוף, מותנה בו עצמו ובטבע, וידיעת המציאות הגשמית אפשרית גם בלי השגת המקור שלה.
אבל הדברים המתרחשים עם הנשמה מותנים בעבודה וביחס המשותף בין רוחניות וגשמיות. המציאות הרוחנית מושגת רק במידת השגת מקורה, ידיעת המתרחש, סיבות ותוצאות. במידה זו משיגים את גדלות הבורא והמציאות הרוחנית.
האדם המשיג חייב לגלות את שני צדדי הרוחניות:
זו חייבת להיות מציאות שאינה דימיונית
הכרתה אינה משאירה ספקות
המושג "רוחניות" מורה על כך, שהוא בדומה לרוח, ללא גבולות, דמות ומראה. אבל, כמו שמציאות האוויר ברורה לאדם, כי ממנו תלוים חייו, כך ברורה המציאות הרוחניות.
השגת הבורא הוא רצונו של השכל, כי ההשתוקקות לדעת את מי שיצר אותו, מוטבע בטבעו עצמו. והרצון הזה לא מוגבל בהשגת הבורא, אלא מכוון לכל הנסתר והנמצא מעל הטבע. השואף לידיעת סוד גילגולי החיים שנמצאים בלב הדומים לו וכו'.
השגת הבריות – זו פעולה שמכוונת לכול מי שנמצא מחוץ לנשמה, כיוון שאם הייתה נבראת רק נשמה אחת הרי שלא הייתה משתוקקת להשיג נשמות אחרות.
אבל השגת הבורא – זו פעולת הנשמה כלפי עצמה. מפני שהמבנה שלה, הוי"ה, זהו המצב בו היא מרגישה את עצמה כנברא. כל גילויי ההתרחשויות שבה דוחפות לרצון, בו היא מרגישה, שאפשר להשיג את הבורא. מידת ההרגשה המתגלה קובעת את גדלות הנשמה.
באיזו צורה אפשר לראות את הבורא, אם אין לו שום דמות גשמית? זה אפשרי רק ברצון המתעורר החדש. הודות לרצון הזה אנו יכולים לדון על רוחניות וחוקותיה.
שכל נקבע על ידי הרגשת האדם בבירור "אמת ושקר". שהוא חלק אלוקה ממעלה. אין לו שום קשר לדימיון, אלא הוא נקבע רק על ידי ההרגשות. הוא נקרא "פתרון", או "מציאות", שמתגלה בחוקים ובאופני פעולה.
החוק הזה נקרא שכל עצמו ודמותו, והינו חלק הבורא הבא ממעלה. לכן הדמות הזאת מתגלה במלואה בהרגשת עצמה ומציאותה.
הדמות בחוק הזה היא צורה שלמה וקבועה של מצבה, שלא יכולה להעלם לגמרי או חלקית.. הצורה הזאת הכריחת ונחוצה, בלי הוספות או הפחתות.
זאת אומרת שאילו גילוי הבורא היה חוק הכרחי, אז לא היה צורך בחכמת הקבלה. אבל הבורא מתגלה לפי רצונו עצמו ולא בצורה ההכרחית.
הבורא לא דורש מודלים פילוסופיים להוכחת קיומו. רק על ידי חכמת הקבלה תתגלה השגחת הבורא בנבראים, ולא על ידי שום חקירה אחרת בעולם.
חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת הבורא. זה נקרא הכרה שלימה, המביאה איתה אהבת הבורא וטובו. אבל הידע המתקבל בחקירה שכלתנית יבשה אינו מעלה ואינו מוריד.
השגה שלמה מיוחדת בזה שעדות נעשה מיד לרצון.
אלו הסומכים על המוח הפיזי לא שואפים להשגת הבורא ואדישים להכרת הדומים להם. השכל המלובש בתלבושת חיצונית, במידת דימיונו מסתכל על חיצוניות בלבד – על גוף החבר והפעולות הפיזיות שלו. הוא לא מרגיש שזה לא מספיק, הוא לא מודאג מזה שאינו מכיר לא את השכל ולא את הצורה הרוחנית של הדומים לו, כי אינו חייב להכיר את הזולת יותר מהכרת עצמו.
לכן כל מי שבקי היטב בכול חוקי הטבע ומשטריה הגשמיים ומבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא "פנים בפנים", הרי דבוק בו בדמיון, זאת אומרת על ידי כח המדמה בצורות ותנועות השכל.
מהות השכל – באיחוד הבריות הרוחניות. כל יתרון האדם על הבהמה בזה, שהודות למבנה האדם, נמצא איבר שמוכן לאסוף בתוכו את הבריות הרוחניות. ויתרון אדם על חברו הוא בכח ההמשכה, וגם בתכונות הבריות. אשר אחד מושך בריות חשובות, והשני – פחות חשובות.
בריה – היא תמונה בתוך שכל הנולדת על ידי השכל ונמצאת בו ללא שום שינוי.
הנהגה – תלוי בזמן, מקום והשפעת הסביבה.
ההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, הינה תמצית כל איבריו ותכונותיו של הגוף הגשמי ומתלבשת על המשכות הראשונות הנאספות במוח האדם.
למשל, כאשר ילד מסתכל על צורות הבריות בעולם, אז אחת מכריחה אותו לשאוף לשכל, שניה – לרכוש, שלישית – לגבורה וכו'. ואם הוא בוחר מעלת ההשכלה, כי זה מוצא חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה, אשר תוליד התנהגות טובה. ואם הוא נמשך לעושר, בזה הוא המשיך למוחו בריה רוחנית פחות טובה.
אחר כך, כשגדל, רואה שאחד עוזב את כל הענינים הגשמיים ושואף להשכלה והשני בוחר גם בהשכלה וגם בגשמיות. ואם ילד מגדיל מעלת הראשון, הוא מושך למוחו את הבריה הנפלאה. ואם השני מצא חן בעיניו יותר, הרי שמושך למוחו בריה פחותה.
ואחר כך הוא מבחין בין סוגי הידע – מהבורא או מבריות.
ואחר כך בודק – לקבל שכר או לא לקבל.
וכאשר כל התמונות האלו מתקבצים, מקבוץ זה נעשה חומר אחד הנקרא שכל.