"ובחרת בחיים". תנא רבי ישמעאל, זו אומנות. מכאן אמרו חכמים, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו, חייב ללמד את עצמו, מאי טעמא, למען תחיה אתה כתיב (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).
משמע מכאן, שמצוה ללמוד אומנות. וזה נכנס בגדר של "ובחרת בחיים". אם כן למה אין סדר כזה בישיבה, שכל אחד ואחד מבני הישיבה ילמדו אומנות, ומדוע אין הנהלת הישיבה דואגת לזה.
והנה בקדושין (דף ל' ע"ב), ללמדו אומנות מנא לן, אמר רבי חזקיה דאמר קרא, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". אם אשה, אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות, עד כאן לשונו. ומדוע אם כן אין נזהרין על זה.
ובתוספתא פרקא קמא דקדושין: "רבי יוסי בן רבי אליעזר אומר משום רבן בן גמליאל, כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסים לתוכו, ואין עוברים ושבים נכנסים לתוכו, ואין רואים מה שבתוכו".
ויש לשאול, איזו שייכות יש לאומנות ולכרם מוקף גדר, שאין בהמה וחיה נכנסים לתוכו. וכמו כן, מהו הענין שאין עוברים ושבים נכנסים לתוכו, מה מועילה אומנות לזה. וכן, שאין רואים מה שבתוכו. ומה איכפת שכן רואים מה שבתוכו, עד כדי כך, שיהא כדאי בשביל זה להבטל מדברי תורה ולעסוק באומנות.
ובקדושין (כ"ט ע"א): "רבי יהודה אומר, כל שאינו מלמד בנו אומנות מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך. אלא כאילו מלמדו ליסטות". נמצא שמהירושלמי משמע שזהו בגדר "עשה", היינו מהפסוק "ובחרת בחיים", ולרבי חזקיה הוא מהפסוק "וראה חיים", ומרבי יהודה משמע, שיבוא לעבור על לאו דלא תגזול, היינו שאמר "כאילו מלמדו ליסטות".
והנה בענין אומנות, אנו מוצאים מחלוקת בדברי חז"ל: "דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מה היא, אמר רב יהודה, מחטא דתלמיותא". ופרש רש"י, מחט תלמיית, שהתפירות עשויות תלמים תלמים, שורות שורות כתלמים של מחרישה (קידושין פ"ב ע"א).
ובהמשך הגמרא, "תניא רבי אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם (פירושו שהכל יש בו צורך), אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו מי שרואה את הוריו באומנות פגומה.
אי אפשר לעולם בלא בָשַם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בָשַם, אוי לו מי שאומנותו בורסקי. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו מי שבניו נקבות", עד כאן לשונו.
ויש לשאול,
א. מהו הענין שמתחיל בהוריו, ואחר כך בו עצמו, ואחר כך בבניו.
ב. מהו שאומר, "אשרי מי שהוריו", מה זה בא ללמדנו. הלא הוריו אין בידו לתקן. נמצא שזהו נקרא צועק לשעבר. ודרך חז"ל ללמדנו מה שיש לנו לתקן, וזה שייך רק על הוה ועתיד, ולא על עבר.
"רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו".
ופרש רש"י, כל אומנות אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן, אבל תורה, מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמות (קידושין פ"ב ע"א).
ויש לשאול, איזה שכר יש לו לאדם, אם עוסק בתורה בעת ילדותו וכמו כן בעת זקנותו, שנוכל לומר, שיוכל לפרנס מזה. ועוד יותר קשה, לפי הנ"ל משמע שיעשה מהתורה קרדום לחפור בה, כנגד דברי חז"ל (אבות ד'). ונפרש כל הנ"ל על דרך המוסר, שחז"ל מלמדים אותנו איך ללכת בדרכי עבודה.
הנה מטרם שנבאר את הנ"ל, צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, שבשביל זה נברא האדם. הנה בספרים הקדושים מבואר, שהטעם הוא כדי להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב.
וכמו כן מבואר במדרש רבה (בראשית פ"ח) "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", הדא עקתא להן מבריא (הצרה הזאת להיכן למה למברי). משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה יש למלך. אמרו לפניו, רבונו של עולם עביד מה דהני לך (עשה מה שטוב ונאה בעיניך)".
הרי מבואר מכאן, דסיבת בריאת האדם היא משום שה' רוצה להיטיב עמהם, לכן ברא הנבראים. ועל זה הקשו, אם התכלית היא בכדי להיטיב, למה סובלים הנבראים יסורים וצער, ולא זוכים לקבל את הטוב והעונג, שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת להם.
ותירץ בזהר, "מאן דאכיל לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה", היינו דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים.
ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, היינו שמתנת הקדוש ברוך הוא תהיה בשלימות גמורה, בלי שום חסרון, לכן נתן לנו ה' מקום עבודה, שנקרא עבודת הבחירה, שעל ידו יוכל האדם לקבל את כל טובו מה', בלא שתהיה לו שום בושה.
כי בזמן שהאדם מקיים תורה ומצוות, כשעוד לא מרגיש שום טעם בעבודה, מוכרח לקיים הכל רק בבחינת אמונה. כי בזמן שהנהגת העולם בבחינת הסתרת פנים, אז אפשר לקיים התורה ומצוות על יסוד של האמונה.
ובזמן כזה נוהג ענין בחירה, להיות מואס ברע ובוחר בטוב. כי על ידי זה שהאדם מקיים את הבחירה, אז הוא יכול לתקן את עצמו, שיוכל לעשות את כל המעשים שלא על מנת לקבל פרס, רק בכוונה לשם שמים.
כי בזמן שלא מרגישים שום טעם בעבודה, אז האדם כבר מורגל לעשות מעשים, אפילו בלא שכר. לכן אחר כך, כשיזכה לקבל את פנימיות התורה, ויזכה לאור התענוג, שאז הוא כבר נמצא במצב של גילוי פנים, מכל מקום הוא יוכל לקבל את אלו התענוגים רק מטעם מצוה.
היינו שזו כוונת ה', שהאדם יקבל את התענוגים עליונים, כי זו מטרת הבריאה. אבל לא מטעם לצורך עצמו, היינו שמה שרוצה לקבל התענוגים, אינו מטעם שרוצה להנות את עצמו, אלא שכוונתו היא שמקבל בעל מנת להשפיע. וזוהי כל הכוונה שנעשה מקום של הסתרה.
לכן בזמן ההסתרה יש מקום עבודה, לקבל על עצמו יראת שמים "כשור לעול וכחמור למשא", כדי להרגיל את עצמו לעבוד את ה', בשלא על מנת לקבל פרס.
נמצא לפי הנ"ל, כי עיקר עבודה שניתן לנו, היא בחינת אמונה, שענינה הוא בחינת יראת שמים. ולהשיג יראת שמים הוא דבר גדול מאד, כמו שאמרו חז"ל "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא" (ברכות ל"ג ע"ב).
שהכוונה, שצריכים ללמוד מקודם מהי יראת שמים, ואחר כך יש עבודה איך לקבל על עצמו את היראת שמים. כנ"ל שאמרו "לגבי משה הוא מילתא זוטרתא", משמע מעט יותר קטן ממדרגת משה הוא דבר גדול, הגם שאנחנו לא יכולין להבין, איך יכול להיות שיראת שמים הוא דבר כל כך גדול.
והלא למי אין יראת שמים, הרי מי שמתפלל רק פעם אחת ביום, ואוכל מאכלים כשרים, אנו כבר אומרים עליו, שיש לו יראת שמים. לכן כאן צריכים לומר, שחז"ל שידעו באמת מהי יראת שמים, לכן קבעו ואמרו, שזה דבר גדול.
ואילו אנו, יש עלינו מקודם ללמוד מהו יראת שמים, שדבר זה כל כך גדול, עד שאמרו חז"ל "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" וכו', מאי כי זה כל האדם, אמר רבי אלעזר אמר הקדוש ברוך הוא, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שקול זה כנגד כל העולם כולו - כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה" (ברכות ו' ע"ב).
מכאן משמע, שכל החיים שלנו תלויים באמונת ה', כי זה נקרא הכלי, שעל ידי זה יכולים לקנות הכל בעולמנו זה, שניתנה לנו את העבודה בתורה ומצוות, תלוי הכל בשיעור אמונה שאנו רוכשין.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל, וכמו שפרש רש"י, "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה", על האמונה שהאמין בו. וצריכים להבין, מדוע נקרא אמונה בשם צדקה, וכי איזו שייכות יש צדקה לאמונה.
אלא כנ"ל, אם האדם עובד בעל מנת להשפיע ולא לקבל להנאת עצמו, זה דומה למי שנותן לחבירו מאה לירות, ואינו רוצה ממנו עבור המאה לירות שום תמורה, או מי שנותן לחבירו מאה לירות, ורוצה לקבל עבור זה חליפה או ארון של בגדים, בודאי אף אחד לא יאמר, על מי שנותן מאה לירות עבור חליפה, שהוא נדבן גדול, ושיש לו לב טוב, שיכול ליתן לסוחר מאה לירות. והטעם הוא משום שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה.
מה שאין כן, מי שנותן לחבירו מאה לירות ואינו רוצה לקבל שום תמורה עבור זה, בודאי שיש לו נדיבות לב ורוצה לתת צדקה.
לכן מי שעובד ה' על יסוד האמונה, אז עבודתו על מנת שלא לקבל פרס. כי אחרת, היינו אם היסוד שלו אינו על בחינת אמונה, הוא שייך דווקא למי שרוצה לקבל שכר עבור היגיעה, כי משתוקק תמיד להפטר מבחינת אמונה, ורוצה לעבוד רק על בחינת ידיעה.
ועל ידי זה שעובדים את ה' בבחינת להשפיע ולא לקבל שום תמורה, זה נקרא דביקות בה', זאת אומרת, שעל ידי זה דבוקים בחיי החיים. כמה שאמרו חז"ל "הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום" (שבת קל"ג ע"ב), היינו כמו שה' הוא המשפיע לתחתונים, כך האדם צריך גם כן לעבוד בעל מנת להשפיע.
ובזמן שהאדם כבר הגיע לידי מצב, שיכול לעבוד את ה' על הכוונה זו, אז הוא זוכה לקבל את התענוגים הרוחניים, מה שחשב ה' בכוונתו להטיב לנבראיו.
כי אז המתנה שה' נותן תהיה בה שלימות, ולא יהיה בה שום פגם של נהמא דכסופא הנ"ל. כמו שאמרו חז"ל, "רבי מאיר אומר, הלומד תורה לשמה (היינו בכוונה להשפיע) זוכה לדברים הרבה" (פרקי אבות, פרק ו').
וענין אמונה, נקרא גם כן בחינת מצוה. שיש בחינת תורה ויש בחינת מצוה, כמו שפירש אאמו"ר ז"ל על מאמר חז"ל, "עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות" (קידושין מ' ע"ב), שמצוה אחת היינו בחינת אמונה. ולפי הנ"ל, ענין אמונה ויראת שמים ומצוה אחת, הוא אותו ענין, אלא שבכל דבר מראה על צורה אחרת.
ועכשיו נוכל לפרש את הנ"ל, שמה שהירושלמי מביא בשם רבי ישמעאל, "ובחרת בחיים - זו אומנות", שצריך ללמד את בנו אומנות, הכוונה היא על בחינת אמונה. ודבר זה נקרא אומנות, משום שזהו לימוד גדול, כמה שאמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתא היא".
ועיקר שם אומנות, שייך בדבר התלוי בכח מעשים, מה שאין כן מי שלומד איזו חכמה, רפואה או הנדסה או תכונה, זה נקרא בשם חכמה ולא בשם אומנות, היות שזה שייך לשכל, ולא לשאר אברים.
לכן, היות שענין אמונה הוא בחינת למעלה מהדעת, שהוא כנגד השכל, שענין אמונה שייך לומר, דווקא במקום שאין השכל מגיע שם, וזה רק בחינת כח, שהוא קבלת עול מלכות שמים בכח, "כשור לעול וכחמור למשא", משום זה, נקרא אמונה בשם אומנות.
וכאן שייך ענין הבחירה של הפסוק "ובחרת בחיים". ואומנות זו מוכרח האב ללמד את בנו, ואם לא, חייב ללמד את עצמו. מאי טעמא, "למען תחיה אתה" כתיב, היינו שחיות התורה אי אפשר לקבל בלי אמונה.
וכמו כן על דרך זה יש לפרש מה שאמר רבי חזקיה, שהחיוב ללמד את בנו הוא מפסוק "ראה חיים עם אשה", זאת אומרת שאי אפשר לזכות לבחינת חיים, בלי מצות האמונה. כי דווקא על ידי האמונה, הוא זוכה להדבק בחיי החיים, וממילא יש לו חיים על ידי הדבקות בהחיים. כי תורה בלי אמונה, אינה נקראת חיים.
לכן אמר, כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. כי התורה, בזמן שהיא על יסוד של אמונה, אז יכולים להרגיש את החיים שבה, ורואים אז שזוהי בחינת "כי היא חייך ואורך ימיך".
ולפי הנ"ל נוכל לפרש מה שכתוב בתוספתא הנ"ל, שאומר, "כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור". ושאלנו, איזו שייכות יש גדר לאומנות. ויש לפרש על דרך הנ"ל, שענין אומנות הוא בחינת אמונה, כי מי שיש בידו אמונה, זה דומה כמי שיש לו כרם גדור, שענין כרם הכוונה על כרם ה' צבאות, היינו על בחינת הרוחניות שיש באדם.
ואז, אם יש לו אמונה, זהו דומה לגדר, ששומר מכל הדברים שיכול להזיקו. כי הדברים המזיקים לרוחניותו של האדם הן המחשבות זרות, וכמו כן רצונות רעים, שזה נקרא "בהמה וחיה נכנסין בתוכו".
כי האמונה שומרת אותו מכל הקושיות, וכמו כן מכל התאוות רעות, שנקרא בהמה, זהו דברים של מעשה בהמה. וכמו כן חיות רעות שאינן של קדושה, לא יכולין לכנס בזמן שהאדם קיבל על עצמו את העול של אמונה, "ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו".
דהיינו אלו האנשים שהם תמיד עוברים על מצוות ושבים בתשובה, המה לא יכולין להאחז בהאדם שיש לו אמונה, מטעם שהם לא רואים מה שבתוכו. כי האדם שמקפיד שעבודתו תהיה בבחינת אמונה, הוא עובד בהצנע לכת, ואז לא רואין את כוונתו.
כי האדם שעובד שלא לשמה, אז יכולין לראות את כוונתו, מטעם שהוא רוצה תמורה עבור היגיעה. מה שאין כן, מי שעבודתו היא על יסוד של אמונה, אזי המחשבה שלו היא מכוסה ואינה מגולה לאיש, ממילא אי אפשר להיות אחיזה לחיצונים בעבודתו.
וכן על דרך זה יש לפרש מה שאמר רבי יהודה, "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות". הנה חז"ל אמרו, כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית".
אמר רבי חנינא בן רבי פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את העולם לאביהם שבשמים (ברכות ל"ה).
וצריך להבין מהו הקשר מגזלן לירבעם בן נבט, וכן מדוע מי שנהנה בלא ברכה נקרא גזלן, וכי איזו שייכות יש לגזלן עם ברכה.
והענין הוא כנ"ל, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. וכדי שלא יהיה נהמא דכסופא נעשה מקום ההסתרה, כדי שהאדם יוכל לקבל את התענוג בעל מנת להשפיע להקדוש ברוך הוא. ובאופן כזה לא יהיה שום פגם במתנת ה', כנ"ל, כפי דברי חז"ל "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק" (פסחים קי"ב ע"א).
אלא כל זמן שאין האדם מוכן לקבל, אין השפע עליון בא לתחתונים. לכן מי שנהנה בעולם הזה, צריך להיות הכוונה כדי לברך את הקדוש ברוך הוא, זאת אומרת, שלא תהיה הכוונה מה שהוא רוצה להנות, אלא רק מה שהוא רוצה לברך את הקדוש ברוך הוא.
ואז הקדוש ברוך הוא משפיע את ההשפעה העליונה לכנסת ישראל, כמו שאמרו חז"ל "עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות" (קידושין מ' ע"ב). היינו שעל ידי עשית המצוה, הוא גורם שהקדוש ברוך הוא משפיע לכנסת ישראל. וזה פירוש, ש"מכריע את כל העולם לכף זכות".
נמצא, מי שנהנה בעולם הזה בלא ברכה, שאין הכוונה לברך את הקדוש ברוך הוא, לכן אין הקדוש ברוך הוא משפיע לכנסת ישראל, מטעם שחסר את הכוונה דלשם שמים.
נמצא, שאדם זה גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, בזה שאינו עושה ברכה ורוצה להנות רק לעצמו ולא לשם שמים. לכן הוא נעשה "חבר לאיש משחית", לירבעם בן נבט, "שהשחית את העולם לאביהם שבשמים".
וזה הכל משום שהיה חסר להם האמונה בה'. לכן אמר רבי יהודה, "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות", שהפירוש הוא, כאילו מלמדו להיות גוזל את הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. לכן יש חיוב גדול ללמוד את הענין של האמונה, כי רק על ידי זה יכולין להגיע לכל השלימות.
ומכל הנ"ל, נוכל לבאר את השיעורין שנתנו בענין לימוד האומנות בעצמה. הנה בר קפרא אומר, "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה". ומפרש רבי יהודה, שהיא "מחטא דתלמיותא". וכפירוש רש"י, "מחט תלמיית, שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה".
הנה אנו רואים, שהתפירה היא לחבר שני דברים נפרדים שיהיו לאחד. שענינו הוא כנ"ל, שהאדם צריך להגיע לידי השתוות עם הקדוש ברוך הוא, שפירושו דביקות, כמו שכתוב "לדבקה בו". וזהו שפרש, כתלמים של מחרישה, שענינו הוא להפוך את העפר שהיה למטה שיהיה למעלה, ומה שהיה למעלה שיהיה למטה.
כמו כן האדם, היות שיש בו שני רצונות:
א. רצון טוב, היינו להשפיע, להאמין,
ב. רצון רע, שהוא רוצה אך לקבל להנאת עצמו ושלא להאמין בה'.
וכשהאדם נולד, אז מטבעו שהרצון טוב הוא למטה אצלו בחשיבות, והוא לא רוצה להשתמש בו, כי זה דבר מאוס להשתמש עם רצון כזה.
מה שאין כן הרצון הרע, הוא למעלה בחשיבות, וכל אימת שיש לו הזדמנות להשתמש עמו, הוא בתכלית העליה. היינו בעת שיכול למלא את הרצון הרע שבו, אין לו מצב יותר גבוה מזה, היות שזו כל תשוקתו למלאות את הרע שבו.
לכן האדם שרוצה להתדבק בקונו, צריך להשתוות המדות, כמאמר חז"ל, "הדבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום" (שבת קל"ג ע"ב). היינו כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה רק להשפיע לתחתונים, כמו כן האדם צריך לראות, שיהא רצונו רק להשפיע להקדוש ברוך הוא, ולא ירצה לקבל להנאת עצמו. וזו כל המטרה של עבודת האדם בהשתוות המדות.
לכן מוכרח האדם להפוך אצלו את המדות, בדומה למחרישה, מה שהיה מקודם למעלה, היינו הרצון לרע, יהיה עכשיו למטה, שירגיש שכל אימת שהולך להשתמש עם הרצון הרע שבו, שיהיה נחשב אצלו לדבר מאוס ושפל.
והרצון הטוב, שהיה מקודם לבחינת מטה בחשיבות, יהיה עכשיו למצב של מעלה. שכל אימת שיש ביכולתו לעשות דברים לשם שמים, מצב כזה הוא צריך להרגיש שזוהי בחינת עליה אצלו, היות שעל ידי זה הוא בא להתדבק בו יתברך.
וזהו רק על ידי האמונה. לכן נקרא אמונה בשם אומנות נקיה וקלה. נקיה, היא משום שאסור להיות שם שום תערובות להנאת עצמו, אלא שיהיה רק לשם שמים. כי בזמן שהאדם מאמין בגדלות הקדוש ברוך הוא, אז אין להאדם שום רצון וחשק, אלא להיות דבוק בו יתברך כל היום וכל הלילה, לכן נקרא בשם "נקיה", זאת אומרת רק לשם שמים.
אבל מטרם שהאדם זוכה, שגופו יסכים לעבודת האמונה, נחשבת עבודה זאת לבחינת שיפלות, כי אינו רואה שמישהו יכבד אותו, בזמן שהוא עובד רק לשם שמים.
כי אז בטח הוא צריך לראות, שתהיה עבודתו בהצנע לכת, כי אחרת אי אפשר להיות עבודתו נקיה. כי בזמן שהוא בעבודתו הוא בהתלהבות, ואז בטח ישבחו את מעשיו, ועל ידי זה מוכרח להתערב ענין של כבוד, מה שאחרים יכבדו אותו בזה.
לכן בזמן שרוצה שלא יהיו שום תערובות, אז הוא מוכרח לעבוד בבחינת הצנע לכת, וממילא לא יהיה לו מזה שום כבוד, לכן עבודה נקיה היא בזויה אצלו. ו"קלה" הוא מלשון נקלה, היינו בזיון.
וכמו כן עבודה נקיה מבוזה, מטעם כי אמונה למעלה מהדעת אין האדם סובלתו, כי טבע הוא שהאדם מחשיב מה שמושג אצלו בשכל, בזמן שהדעת מחייבת אותו.
מה שאין כן ללכת נגד השכל, עשיה כזאת מבוזה היא, כי זה נקרא פתי, כמה שאמרו חז"ל על הפסוק "מי פתי יסור הנה" - זה משה, שהכונה היא על בחינת האמונה. כי משה רבנו עליו השלום נקרא משה רעיא מהימנא, שהוא בעל האמונה, שהוא נטע את האמונה בכלל ישראל.
ועל דרך זה יש לפרש את דברי רבי, "אין לך אומנות עוברת מן העולם", וכמו שפרש רש"י, בין שהיא מאוסה ובין שהיא נקיה. כי דעתו של רבי, שאין כל העולם מסוגל לעבוד עבודה נקיה, שפירושה הוא כנ"ל, כי דווקא האדם שיש לו נטיה לעבודה של אמת, הוא מסוגל לעבוד עבודה נקיה, היינו שלא יהיו שם איזה תערובות של שלא לשמה.
מה שאין כן רובא דעלמא, כל מחשבותיהם בנויות על דעת העולם, שאין להם דעת ורצון חזק שיוכלו לתת מרץ וכח להשיג מה שהם רוצים. אלא הם עובדים לכלל כולו, ומה שהקהל מחייב הם עושים, ואין להם רשות לעשות בעולם מה שהם מבינים ורוצים, אלא הם תלויים בדעת הקהל.
לכן כשנותנים איזו מצוה להרבים, אזי מוכרחים לראות שהרבים יוכלו לקיים.
לכן אומר רבי "אין לך אומנות עוברת מן העולם", אלא העיקר הוא שהאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים, בין שהיא נקיה, היינו שכולו לשם שמים, ובין שהיא מאוסה, היינו שיש שם תערובות דשלא לשם שמים. משום דבכל אומנות יש בה צורך, דמתוך שלא לשמה באים לשמה.
כמו שאמרו חז"ל "אלף בני אדם נכנסים למקרא... ואחד להוראה" (ויק"ר פ"ב א'), שהמשמעות, שעל ידי זה שאלף נכנסין, זה גורם שתהיה מציאות שיצא אחד להוראה. לכן אמר רבי "אין לך אומנות עוברת מן העולם".
אבל "אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה". הוריו, פירושו מחשבה, כי בכל מעשה מוכרח להיות מקודם מחשבה וגורם, שזו תהיה הסיבה שתחייב אותו לעשות את המעשה הזה. לכן הוריו היינו המחשבה, שתגרום לו לעשות תורה ומצוות.
אומנות מעולה, היינו שיהא מועיל להביא את האדם למטרה שבשבילה נברא, שהיא שיעסוק בתורה ומצוות לשם שמים, ועל ידי זה יזכה לקבל את הטוב והעונג מה שחשב הקדוש ברוך הוא לתת.
ואז תהיה לו הרגשת האושר, בגלל כל מה שרכש על ידי יגיעתו בתורה ומצוות. מה שאין כן אם אין המחשבה לשם שמים, אז אינו יכול להגיע למטרה, ונמצא שאמונתו פגומה.
לכן אמר רבי, "אוי לו מי שרואה את הוריו באומנות פגומה", כיון שהאמונה שלו מעורבת עם שלא לשמה הרי זאת אמונה פגומה כנ"ל. לכן צריכים להשתדל שהוריו, היינו הסיבה, יהיה לשם שמים.
ובזה יהיה מובן דברי חז"ל, "אשרי מי שרואה הוריו באומנות מעולה". ושאלנו, הרי זהו דבר שאין בידו לתקן, שהרי אם הוא נולד להורים כאלו, מה יש לו לעשות. ולפי הנ"ל, אתי שפיר, שהכוונה הוא עליו בעצמו, שהוא צריך להשתדל שהמחשבה והגורם לתורה ומצוות, יהיה בכוונה לשם שמים, כנ"ל.
ועל דרך זה, מה שכתוב בזהר שמות, "כתיב, אין העולם מתקיים אלא על הריח". ועל דרך זה יש לפרש "אי אפשר לעולם בלא בָשַם ובלא בורסקי".
"בָשַם", היינו בשמים, שהנאתם הוא הריח שעולה ממטה למעלה. והרמז, שהאומנות שלו תהיה בכוונה של להשפיע נחת רוח למעלה, שהאדם נבחן למטה והקדוש ברוך הוא למעלה. נמצא שהאדם שולח את כל תענוגיו להקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה.
"בורסקי" הוא עיבוד עורות, שמעלה סרחון גדול. שפירושו הוא, בזמן שהוא רואה שמעבודתו לא יהיה שלא לשמה, אלא שהוא צריך לעסוק בעבודה רק לשם שמים, אזי נמאסת לו העבודה ומעלה סרחון בעיניו.
ומקום שצריך להיות תענוג, בעת שהוא רואה שיש לו עכשיו הזדמנות לעבוד לשם שמים, אבל הוא לא מסוגל לכך, לכן במצב שאינו רואה את התמורה של עבודתו, אז הוא מרגיש בעצמו כבדות ועצלות ושיפלות, ולב רגז ודאבון נפש.
לכן, הגם שעבודתו היא אינה על הכוונה דשלא לשם שמים, מכל מקום חסר לו השמחה והטוב לב, ממה שהוא עכשיו משפיע נחת רוח לקדוש ברוך הוא.
והגם ש"אי אפשר בלא בורסקי", זאת אומרת האדם מוכרח להגיע לידי מצב כזה, כי המקום הזה הוא המעבר בין לשמה לשלא לשמה, אבל אוי לו מי שנשאר במקום הזה, שהוא תחנת ביניים, ואינו ממשיך ללכת להמטרה, שירצה להתענג אל ה'.
ומפרש יותר ואומר, "אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות". "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו מי שבניו נקבות". והקושיא מפורסמת, מהו בניו נקבות.
ויש לומר, שידוע מספרי יראים שהמשפיע והנותן מכונה בשם "זכר", והמקבל והבעל חסרון מכונה בשם "נקבה". וזהו שאומר, שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, היינו שמוכרח להיות בעולם המצב דשלא לשמה, הנבחן לבחינת נוטל הנאה לעצמו, אחרת אי אפשר להתחיל לעסוק בתורה ומצוות.
ויש לפעמים שהסיבה היה השלא לשמה, אבל בשעת מעשה, הוא בא לידי הרהורי תשובה ועושה המצוה על הכוונה לשם שמים, שפירושו שכוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נבחן לבחינת "בניו זכרים". לכן הוא אומר "אוי לו מי שבניו נקבות", זאת אומרת שהמעשים שהוא עושה הם גם כן על הכוונה לקבל שכר, שזה נבחן ל"בניו נקבות".
ורבי נהוראי אומר "מניח אני את כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה", זה אינו מדבר להכלל איך שיתנהגו, אלא זה מדבר ממדרגתו עצמו, שהוא כבר זכה ליראת שמים בקביעות.
לכן הוא אומר, שהוא מניח את כל אומנות, היינו שעכשיו הוא מניח את האמונה הפגומה, ואת האמונה המעולה, היות שהוא כבר עבר את ב' מיני אמונה, ועכשיו הוא מלמד את בנו, זאת אומרת, המעשה שלו, הנקרא "בן" כנ"ל, אלא תורה.
ומפרש את הטעם, שהוא משום ש"כל אומנות שבעולם אינה עומדת לו אלא בעת ילדותו". ופירש רש"י, "כל אומנויות אין להם שכר לאחר זמן, אלא שכר המצוי להם בשעתן".
הנה אמונה, נקראת בחינת מצוה, שקבלת עול מלכות שמים היא מצוה. וחז"ל אמרו, "מצוה מגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" (סוטה כ"א ע"ב).
וההבדל בין תורה למצוה, כי אנו רואים בתורה, שמה שהאדם למד אתמול או לפני כן, הוא יכול לזכור ולהשתמש בדברים עמה או לחזור על אותם הדינים שלמד, ולידע איך להתנהג לפי מה שלמד מזמן. לכן התורה מגנא ומצלא אפילו בעידנא דלא עסיק בה, היות שהוא יכול לזכור מה שלמד מזמן.
מה שאין כן אמונה, שהיא מצוה, זה שייך רק בעידנא דעסיק בה, כי בכל פעם שהאדם מקבל על עצמו את העול של קבלת מלכות שמים, הוא מצוה, ומצוה היא בחינת עשיה. ולא שייך כאן זכירה כמו בתורה, אלא כל מעשה ומעשה הוא ענין בפני עצמו.
לכן בעת מעשה היא מגנא ומצלא, שלא שייך לומר שהוא זוכר שקיבל על עצמו את העול דקבלת מלכות שמים לפני זמן מה, כי זה לא יועיל לו. אלא בכל זמן שהוא נמצא הוא צריך לאמונה, ואי אפשר לומר, שעכשיו אין הוא זקוק לעול האמונה.
ומשום זה, כל קבלה וקבלה היא מצוה חדשה, לכן נקרא בחינת אמונה, בחינת נער וילדות. כי ענין זקנה שייך לומר על דבר שהיה לפני זמן מה. והיות שעול האמונה צריכים תמיד לחדש, לכן לא שייך בזה זקנה, ותמיד זהו נקרא בשם נער.
וזה שאומר מניח וכו', שאינה עומדת לו אלא בעת ילדותו, כי אמונה היא מגנא ומצלא רק בעידנא דעסיק בה. וכמו שפירש רש"י, "כל אומנויות אין להם שכר לאחר זמן, אלא שכר המצוי להם בשעתן", שהכוונה היא שמגנא ומצלא רק בעידנא דעסיק בה כנ"ל.
אבל תורה אינה כן, אלא עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. וכמו שפירש רש"י, אבל תורה מתן שכרן בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמות.
היינו כנ"ל, שתורה מגנא ומצלא אפילו בעידנא דלא עסיק בה. לכן הוא מפרש שעומדת לו בעת ילדותו, היינו בעידנא דעסיק, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, היינו אפילו בעידנא דלא עסיק בה.
ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמות, שהפירוש הוא שמגנא אפילו בעידנא דלא עסיק בה. לכן אומר רבי נהוראי שהוא בעצמו עושה כך, היות שהוא כבר קיבל על עצמו את הענין של אמונה בקביעות.
לכן הוא אומר, "מניח אני כל אומנות", היות שכבר זכה למדרגה זו בקביעות, מה שאין כן לשאר אנשים.
"ואמר רבי אלעזר עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנאמר, וירדו מאניותיהם וכל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו. ואמר רבי אלעזר, אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר, וירדו" (יבמות ס"ג).
ויש לשאול, אם עבודת הארץ היא אומנות פחותה, למה אמר רבי אלעזר "עתידין", היינו שבסופו של דבר, תהיה להם אומנות טובה, ומסיק שתהיה אומנות פחותה.
ויש לפרש כנ"ל, היינו אמונה שהיא נקראת קלה, היינו פחותה, שאצל האדם עבודת אמונה למעלה מהדעת אינה חשובה, לכן קשה לעבוד. אבל לעתיד הם יזכו לאמונה נקיה כזו.
תנו רבנן, אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר רבי אליעזר מאי קרא, הן גור יגור (הבא להתגייר) אפס מאותי (בעוד שאין אנו עמכם יתגייר דהיינו בעולם הזה) מי גר אתך עליך יפול (מי גר אתה בעניותך הוא דעליך יפול לעולם הבא) (ישעיהו נ"ד) אבל אידך לא (יבמות כ"ד ע"ב).
ומקשים התוספות, לא קיבלו גרים לא בימי דוד... מאיתי הגיתי ומבת פרעה, דבימי שלמה לא קשיא דמידי הוא טעמא, אלא משום שלחן מלכים והני לא צריכי.
והגבעונים מעצמן נתגיירו, כמו בימי אסתר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", ומההוא דאתא לגבי דהלל... בטוח היה הלל שאפילו שיהיה לשם שמים, וההוא דאתי גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד היה גם כן לשם שמים.
ומכל הנ"ל משמע שמי שרוצה להתגייר על מנת לקבל השכר הטוב שיש לעם ישראל, אין מקבלין אותו. וזה פירוש אין מקבלין גרים לימות המשיח. אלא שצריכים להתגייר רק לשם שמים ולא לשם שכר.
היינו מי שרוצה לקבל עליו להיות יהודי ולגייר את הנכרי שיש בקרבו של האדם, אי אפשר לו להיות יהודי ולהיות דבוק בעם ישראל, רק אם אין כוונתו להשכר הטוב, שנקרא לימות המשיח. אלא כמו שכתוב הפסוק מי גר אתך, בעניותך. כמו שאמרו חז"ל, רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות פ"ד).
היינו עני בדעת, ועם כל זה מקיים את התורה, היינו סופו לקיימה מעושר, היינו שיזכה להבין. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני, היינו שדעת התורה תסתלק ממנו.
יבמות ס"ג: ואמר רבי אלעזר, כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". יש לשאול לפי זה היה צריך כל אדם להשתדל להיות לו קרקע.
ועוד קשה תניא, וכן היה רשב"י אומר קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם (יבמות ס"א ע"א). משמע מכאן שדוקא איש ישראל נקרא אדם. ואיך אפשר לומר שאם אין לו כל קרקע, לא יכנס בגדר של אתם קרויין אדם.
ואפשר לפרש שענין קרקע היא ארץ, שמביא ראיה מפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
הנה התורה נקראת בחינת שמים, כי התורה ניתנה למשה רבנו עליו השלום משמים, משה קיבל תורה מסיני. והארץ נקראת בחינת מלכות, בחינת אמונה, בחינת יראת שמים. וכמו שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב).
וזה פירוש, כי מי שאין לו אמונה, שהיא יראת שמים, הנקראת בחינת ארץ, אינו בגדר אתם קרויין אדם.
יבמות ס"ג: ואמר רבי אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנאמר "וירדו". אמר רבי אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". ופירש רש"י, בזמן שאמת מארץ תצמח, שיש אמונה במשא ומתן, אז צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים. שהן צדקה.
ויש להבין למה דווקא בשביל שאין המשא ומתן באמונה, אין נותנין צדקה מן השמים. וענין אמנה, שארץ היא בחינת רצון, שהוא הלב, ששם עוסקים בענין אמונה, שנקרא בחינת צדקה, כמו שכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה".
לכן מדה כנגד מדה, אז גורמים שיבוא משמים גם בחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה. וזה ענין תפילה על הגשמים כדי לעורר את האמונה.
"והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (ישעיה י"א). פירוש שהמלך המשיח, היינו מי שרוצה לילך על דרך לזכות לבחינת תכלית, שהיא בחינת משיח, לא ישפוט שום דבר לפי מראה עיניו, או לפי מה שאזניו שומעין, אלא לפי הריח של יראת שמים, שהוא בחינת אמונה. לפי קו הזה הוא צריך לקבוע את כל דרכיו.
כמו שכתוב אחר כן והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. היינו שהאמונה שלו צריכה להיות בחינת צדק, הנבחן לצדקה, שלא על מנת לקבל פרס. וזה יהיה לו לסמיכה, שיוכל לילך בעבודת ה'. כי האזור מחזק את מתניו בכדי שיוכל ללכת. ולא יכשל בהלוכו. היינו שלא יקבל עייפות מחמת הליכה.