שמעתי עש"ק ט' אייר תש"ג
"אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.
ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.
ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים.
וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מן אלקים". וזה סוד שהנחש אמר, "והיתם כאלקים, יודעי טוב ורע". שפירושו, שהאדם מתיגע ורוצה להבין, כדוגמת ה', כל דרכי השגחה העליונה. וזהו "תאוות אדם תשפילנו". היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל חיצוני, ואם לא מבין את זה, הוא נמצא בשיפלות.
והאמת הוא, שאם האדם נתעורר לדעת איזה דבר, זהו סימן שהוא צריך לדעת את הדבר. ובזמן שהוא מתגבר על הדעת שלו, מה שהוא רוצה להבין, ולוקח הכל באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "שיפלות, שאין למעלה הימנה במדת האנושית". נמצא, בשיעור שיש לו תביעה, לדעת יותר, ולוקח את זה באמונה למעלה מהדעת, נמצא שהוא בשיפלות יותר.
ובזה נבין מה שפירשו על הפסוק "והאיש משה עניו מאד" ענוותן וסבלן, שפירושו שהיה סובל את השיפלות במידה שאין למעלה הימנה.
וזה סוד, שאדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבו עמד, כי לא היה מרגיש שום חסרון במצבו. וממילא לא היה יכול לגלות כל השמות הקדושים. לכן "נורא עלילה לבני אדם" עשה, שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו. וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש.
ועל זה אמר הכתוב, ש"נגרש מגן עדן". מטעם, שאם יאכל מעץ החיים, "וחי לעולם". שהוא סוד פנימיות העולמות. ששם, אם הוא נכנס, הוא נשאר שם לנצחיות. היינו, שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון. וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים על ידי תיקון של טוב ורע, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת.
וזה דומה לאדם, שרוצה לתת לחבירו חבית גדולה מלאה עם יין. ואין לחבירו אלא כוס קטן. מהו עושה? הוא נותן לו יין לתוך הכוס הזה. והוא מוליך את הכוס הביתה ושופך שם. ואחר כך הוא מתחיל מחדש ללכת עם הכוס. וממלא עוד הפעם עם יין. והולך עוד הפעם לביתו. עד שמקבל את כל חביות היין.
ושמעתי עוד משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.
כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת.