מהו, שבריאת העולם היה בנדבה

תשמ"ט - מאמר ה'
1989 - מאמר 5

הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת, מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו".

והקב"ה השיב להם, "למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים". זהו חס ושלום לא חסרון, אלא שזהו רק שרוצה לתת נדבה, שהנבראים יהנו. מה שאין כן חסרון נקרא, מה שהאדם צריך לקבל, ואם אין לו היכולת לקבל, זה נבחן לחסרון. מה שאין כן להשפיע זה לא נקרא חסרון. לכן זה שאנו לומדים, שבריאת העולם היה מסיבת, שרצונו להטיב לנבראיו, זה היה מטעם נדבה, ולא מטעם חסרון.

אבל מי, שמקבל איזה דבר, הוא מוכרח להיות בעל חסרון. כלומר, אם המקבל רוצה להנות ממה שהוא מקבל, אז מוטל על המקבל לבחור לו לקבל רק דברים שהוא משתוקק להם. אחרת אין לו הנאה מזה, שהוא רוצה להנות, והוא בלתי אפשרי, כך אנו רואים בהטבע שלנו. ויותר מזה הוא, שגודל הנאה מהדבר שהוא מקבל, תלוי כפי שיעור ההשתוקקות, כלומר שההשתוקקות להדבר, היא קובעת שיעור של הנאה להדבר, אם מעט או הרבה.

ובכדי שרצונו להטיב, זאת אומרת, שהנבראים יהנו מטוב ועונג, לכן ברא בהנבראים, רצון וחשק להשתוקק תמיד לקבל הנאה. ואם לא יכולים למלאות החסרון לדבר שהוא משתוקק, הוא סובל יסורים. וגם גודל היסורים, בזה שאינו יכול למלאות את חסרונו, תלוי גם כן לפי מידת השתוקקותו להדבר.

ולפעמים מגיע היסורים, עד שהאדם אומר, "טוב לי מותי מחיי", אם אין אני יכול למלאות את מה שחסר לי. וזהו מסיבת היסורים, שהוא סובל מהחסרון שיש לו. ומובן מאליו, כשהוא מקבל המילוי על החסרון, שאמר עליהם, "טוב לי מותי מחיי", איזה הנאה האדם מרגיש, בעת קבלת המילוי. ובאמת כשמדברים מעבודה, האדם צריך להגיע לחסרון, בזה שאין לו דביקות בה', עד שאומר, אם אין אני יכול להגיע לדביקות ה', חסרון זה גורם לו להביאו יסורים כל כך גדולים, עד שיאמר, "טוב לי מותי מחיי".

וזה נקרא רצון אמיתי, כלומר, החסרון הזה ראוי למילוי. וסדר העבודה הוא, שכל פעם יתעורר באדם השתוקקות לדביקות ה'. והאדם, כשהולך על המסילה להגיע לדביקות ה', הוא בודק עצמו תמיד, האם כבר זכה להתקרבות ה'. כלומר, זה שאומר, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", האם באמת אוהב את ה', או שגם אוהב את עצמו גם כן.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם". שפירושו הוא, שמתפלל לה', שיעזור לו, שיהא בידו לעשות הכל לשם שמים, כלומר, שכל כוונתו הוא רק להשפיע. אולם הוא משתתף גם קצת לצורך עצמו, שהוא דבר אחר מ"לשם שמים". כי "לשם שמים" הוא להשפיע, והוא בעת התפלה, שה' יעזור לו, גם רוצה לצורך המקבל לעצמו, שזהו דבר אחר מרצון להשפיע, שהוא ממש ההפכי.

"לכן נעקר מן העולם", שפירושו, זה שברא ה' את העולם, בכדי להטיב לנבראיו, מהעולם הזה הוא נעקר, מסיבת חסרון של השתוות הצורה. לכן כל פעם הוא עושה בקורת על עצמו, לראות, אם הוא הולך על דרך הנכונה. ואם הוא רואה, שהוא לא בסדר, זה גורם לו יסורים. אבל היסורים צריכים להיות בשיעור גדול. כלומר, שיסורים זהו תוצאה מהצורך. כלומר, שאין הכוונה, שצריך להיות לו יסורים, אלא שצריך להיות לו צורך. והצורך גורם יסורים. כלומר, שהיסורים מה שהוא סובל, זה מעיד לו כמה שיעור הצורך שלו.

ובהאמור יוצא, זה שהנבראים נבראו ברצון לקבל, היה מן ההכרח, כי בלי רצון והשתוקקות לקבל תענוג, לא היה לנו מושג של תענוג. אם כן לפי זה, מדוע אין אנו מקבלים תענוג, בזמן שכבר יש לנו רצון וחשק להתענוג, אלא אנו מוכרחים לתת יגיעה, אחרת לא נותנים לנו תענוגים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

והתשובה, היא גם כן על הכוונה הנ"ל, דלהטיב לנבראיו, כמו שכתוב (בספר עץ חיים) בתחילתו, "שהצמצום היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". ומבואר שם (בתע"ס חלק א'), שפירושו הוא, "היות שיש ענין, שכל ענף רוצה להדמות לשורש, לכן הנבראים, בזמן שיקבלו את הטוב ועונג מהבורא, יהיה בהם ענין בושה. לכן נעשה תיקון לטובת הנבראים, שאם יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז לא יהיה שום בושה בעת קבלת התענוגים".

ובהאמור יש להבין, אם אומרים שרצונו של הבורא להטיב לנבראיו הוא בבחינת נדבה כנ"ל, אם כן מאין יש לנו רשעים. שמכאן משמע, שמי שאינו רוצה לקבל את הטוב והעונג, נקרא רשע. ומדוע אם הוא לא רוצה לקבל טוב, הוא נקרא רשע. ומי שכן מקבל טוב ועונג, נקרא צדיק.

כי ענין שמירת תורה ומצות, הוא כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שע"י תו"מ יתוקן הרע. ומה הוא הרע, זה שלא יכולים לקבל טוב ועונג, מסיבת שינוי, שזה גורם לנו בחינת בושה. ומטעם בושה לא יכולים לתת לנו, כי מסיבת הבושה לא יהיה שלימות בטוב ועונג. לכן לא נותנים לנו את הטוב ועונג. לכן אומרים להם, לא די שלא נותנים להם טוב ועונג, אלא שמוסיפים להם שם, שנקראים רשעים. אם כן יש להבין, מדוע הם נקראים בשם רשעים. אם אין הם יכולים לקבל טוב ועונג.

ובהאמור נבין, היות שהבורא ברא את העולם בנדבה, זה דומה לעשיר, שיש לו כל טוב ולא חסר לו שום דבר. ועלה ברצונו לתת צדקה לעניים. והיות שהוא רוצה, שבזמן שהעני יקבל את הנדבה, שירגיש עצמו בהתרוממות הרוח, ולא ירגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנדבה, אז העשיר אמר, אני נותן נדבה גדולה או קטנה, רק על תנאי אחד. כלומר, שנדבה, גדולה או קטנה אינו תלוי בהנותן, אמר, אלא בהמקבל. היות שמצד הנותן, הוא יכול לתת הרבה יותר מכפי השגת המקבל. זאת אומרת, שאין המקבל מסוגל לדעת, עד כמה שהנותן יכול לתת לו טוב ועונג, מסיבת, שאין המקבל יודע מהו הרכוש של הנותן. אלא עד כמה שהמקבל ישתדל עצמו לדרוש טוב ועונג, לפי ערכו וידיעתו שהוא מבין שהנותן יכול לתת לו. ובאמת מה יש להנותן, שיכול לתת לו, גם זה הוא למעלה מהשכל של אדם, שאין ביכולתו להעריך שום דבר שהוא למעלה משכלו.

ועל כן הכל הוא צריך להאמין, שיש יותר דברים יקרים וחשובים, ממה שהמקבל יכול לצייר לעצמו. כי כל השגותיו של התחתון בנויים על שכל גשמי וחיצוני. מה שאין כן הרוחניות בנוי על שכל פנימי. וכמו שכתוב בהקדמות, "שכל עולם תחתון לגבי עולם עליון הוא כמו גרגיר חרדל נגד עולם מלא". לכן כל הנתינות של העליון, שאומרים נתינה גדולה וקטנה, אינו תלוי בהעליון, אלא בהכשרת התחתון, מה שהוא מסוגל לתת התנאים של הנותן, שרק כמה שהתחתון משתדל לתת התנאים, בשיעור זה התחתון מקבל. כלומר, אם התחתון יכול לתת הכוונה על נתינות גדולות, הוא מקבל נתינות גדולות.

ומה הם התנאים, שהנותן רוצה לתת דוקא, שהתחתון ימלא אותם. הלא הבורא ברא את העולם בנדבה. כלומר, שאין הוא חס ושלום בעל חסרון. אם כן למה הוא צריך שהתחתון ימלא רצונו, כאילו זה נראה, שהנותן לא רוצה לתת לו, אם הוא לא מקבל איזה תמורה מיד המקבל.

התשובה הוא, זה שהבורא התנה תנאים בעת הנתינה, שהמקבל לא יקבל את הנדבה מצד השתוקקות של המקבל, אף על פי שההשתוקקות להנתינה, מה שהנותן רוצה לתת, הוא בשיעור גדול מאוד, מכל מקום רוצה הנותן, שמסיבה זו הוא צריך לוותר מלקבל, רק שיקבל את הנדבה מצד שיש הנאה להנותן, שהוא המשפיע להמקבל, שזה נקרא בחז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו".

אולם צריכים לדעת התנאי הזה, מה שהקב"ה רוצה, שכולם יעבדו רק בשבילו ולא לתועלת עצמו, אינו חס ושלום לתועלת הבורא, שהוא חס ושלום נצרך לזה, אלא זה שהנבראים עובדים בשביל תועלת ה', זהו בשביל תועלת הנבראים. כלומר, שהנבראים, בעת קבלת הנדבה מהנותן, שלא ירגישו אי נעימות. לכן הציג הנותן התנאי הזה, שצריכים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אלו שלא רוצים לקיים תו"מ, הם נקראים רשעים. הלא התו"מ נתנה כדי לזכות בהם את ישראל, כמו שאומר רבי חנניא בן עקשיא. נמצא, מי שאינו מקיים תו"מ, הוא לא יקבל טוב ועונג. ומדוע הם נקראים רשעים.

אלא זה דומה לרופא גדול, שבא לבית חולים, שמונחים שם חולים במחלת הסרטן, שהיא מחלה רחמנא ליצלן, שלא יכולים לצאת ממנה, והוא אומר, שיש לו תרופה, שאם יקבלו את התרופה, כולם ישארו בחיים. ולא עוד, אלא שכולם יגידו אח"כ, שעכשיו אנחנו נהנים מהחיים. כלומר, שהם יגידו, שעכשיו אנו רואים, שהיה כדאי להיוולד, בכדי לקבל ההנאות האלו. ואח"כ בטח כל אחד מכם יגיד בפה מלא, "ברוך שאמר והיה העולם", היות שהם יהיו נמצאים בעולם שכולו טוב.

אולם יש קבוצת אנשים, שהם לא נותנים להרופא להכנס לבית חולים. ואפילו שהרופא נכנס לאחר כמה הפצרות, ונותן התרופה שלו להחולים, הקבוצה הזאת עומדים בתוקף ומפריעים, שלא לקבל בשום אופן את התרופה של הרופא. ומעוררת השאלה, איזה שם יכולים וצריכים לתת להקבוצה הזאת, שלא נותנים לרפאות את החולים האלו, מסיבת שהחולים מונחים תחת שליטתם. וזהו מטעם, שכל זמן שהם חולים, אז יש פרנסה להקבוצה הזאת. מה שאין כן אם הם יחלימו ממחלתם, אז לא יהיה להקבוצה הזאת פרנסה. ובטח שהם נקראים בשם רשעים.

וכל אחד מן הצד מבין, שאם הרופא יכול להענישם, בזה שלא נותנים לרפאות את החולים, בודאי הרופא צריך לעשות את זה. ובודאי לא יעלה על דעתו של מי שהוא לומר, שהרופא ברוגז על הרשעים האלו, מסיבת שהם לא שומעים בקולו, אלא הרופא מעניש אותם לטובת החולים. זאת אומרת, הגם שהרופא רוצה לרפאות את החולים בנדבה, ולא צריך לשום שכר, כי לא חסר להרופא שום דבר, שהחולים יתנו לו משהו, אלא הוא בא לרפאות את החולים, רק בכדי שהחולים ירגישו עצמם בטוב, ויהיו להם היכולת להנות מהחיים, ובודאי מי שרואה את מעשי הרופא, בטח לא יגיד על הרופא, שהוא עושה משהו לתועלת עצמו.

לכן כשהרופא אומר, שהקבוצה הזו, שלא נותנים להחולים לתת את התרופה, הם רשעים ומגיע להם עונשים, שע"י העונשים שיקבלו, היסורים האלו, שהרשעים יקבלו, יפסיקו אז מלהפריע את החולים, שיקבלו את התרופה. וכולם מבינים, שזהו לתועלת החולים ולא לתועלת הרופא.

ובזה יש לפרש, אף על פי שהקב"ה ברא את העולם בנדבה, ואין חס ושלום שום חסרון להבורא, שהנבראים יתנו לו משהו להשלימו, כי הבורא הוא שלם, ואין בו שום חסרון חס ושלום, מכל מקום, כיון שרוצה לתת להנבראים שיהנו מהחיים, אלא הוא רוצה תנאי, שהוא, שהנבראים יקבלו הכל בשביל שהבורא רוצה שיקבלו טוב ועונג. שע"י זה יהיה הטוב ועונג בלי שום בושה, שזה נקרא "שלימות פעולותיו".

וזהו התרופה, שהרופא רוצה לתת להחולים, שהם קרובים למיתה, המכונה "רשעים בחייהם נקראים מתים". וע"י התרופה, הנקרא רצון להשפיע, הם יגיעו לדביקות, שיהיו דבוקים בחיי החיים. נמצא לפי זה, אלו אנשים שלא רוצים שהחולים יקבלו, היינו שלא נותנים להם לעסוק בתורה ומצות, שע"י זה יכולים לזכות את התרופה, הנקראת רצון להשפיע, שבכלים האלו הבורא יכול לתת את הטוב ועונג, היות שבכלים האלו, שיקבל את הטוב ועונג, לא יפסידו את הדביקות, הנקרא השתוות הצורה, שענין הדביקות נקרא, שהם יוצאים מבחינת רשעים הנקראים מתים, וזוכים לחיים.

נמצא לפי זה, מהו הפירוש שהקבוצה הזאת לא רוצים, ומפריעים מלקבל התרופה. עם מה הם מפריעים, בזה שלא נותנים להם לקיים תו"מ, שע"י זה מקבלים התרופה, שהוא בעל מנת להשפיע. וממילא מובן, מדוע הם נקראים רשעים, בזה שמפריעים שלא לקבל את התרופה. זאת אומרת, התרופה שע"י זה יזכו לחיים, נקרא רצון להשפיע. והכוחות שמפריעים ולא נתן להם לקבל את התרופה, נקרא תורה ומצות, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

לכן מגיעים לאלו המפריעים, שהם בחינת רשעים, עונשים, שע"י היסורים שהם יקבלו, יפסיקו מלהפריע לקבל את התרופה. נמצא לפי זה, את הכל מה שהבורא עושה, היינו העונשים, הם הכל לטובת הנבראים.