וייצא יעקב מבאר שבע – א'

1. וייצא יעקב מבאר שבע וילך חָרָנָה. רבי חייא אמר, וייצא יעקב, לשון זריחה, כמו השמש יצא. באר שבע, בינה, שמשם מקבל ז"א אורו. חרן, נוקבא המקבלת אור השמש, ז"א. ואומר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שָם. וזרח השמש, זה יעקב, ז"א, כשהיה בבאר שבע, בינה. ובא השמש, כאשר הלך לחרן, נוקבא דז"א. שכתוב, ויפגע במקום ויָלֶן שם, כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, כמ"ש, וישכב במקום ההוא. הנוקבא נקראת מקום, ושם הוא שואף ומאיר.

2. השמש, אע"פ שמאיר לכל העולם, נסיעותיו הן רק בב' צדדים, הולך אל דרום וסובב אל צפון, משום שדרום הוא קו ימין וצפון הוא קו שמאל. ונמשך ויוצא השמש בכל יום מצד מזרח, שהוא בחינתו עצמו, ת"ת, והולך לצד דרום, לקו ימין, חסד. ואח"כ סובב לצד צפון, לקו שמאל, גבורה, שנכלל מהארת ב' הקווים, ומצד צפון הולך לצד מערב, הנוקבא, שכתוב, וילך חרנה. ההארה המרומזת בכתוב, וייצא יעקב, הארה שלמה, שכלולה מב' הקווים ימין ושמאל, חכמה וחסדים יחדיו.

3. אלא, שהוא יצא מכלל ארץ ישראל, כמ"ש, וייצא יעקב מבאר שבע, הנוקבא בשלמותה, הנקראת ארץ ישראל. והלך לרשות אחר, שכתוב, וילך חרנה, הוא חוץ לארץ ישראל, ששם רשות הס"א. יצא ממזרח, קו אמצעי, הכולל ב' הקווים ימין ושמאל, כמ"ש, וייצא יעקב מבאר שבע, שמיטה, הנוקבא, שלקח מהעומק העליון, בינה, את האור המאיר והולך למערב. כלומר, שלקח אותו אור שהולך ושוקע במערב, שהוא קו שמאל בלי הימין, כמ"ש, וילך חרנה, כלומר מקום שדין וחרון אף שם, רשות הס"א. כי הארת שמאל בלי ימין היא בחינת הס"א. והולך ושוקע עד שנסתם כולו, מטעם חיסרון של אור החסדים של קו הימין, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים.

ונמצא שרבי שמעון אמר:

א. וייצא יעקב, אינו זריחה, אלא יציאה מרשות לרשות,

ב. שלא היה כלול בעת היציאה מדרום ומצפון, אלא שהיה בהארת השמאל בלי הימין,

ג. באר שבע אינו בינה, אלא הנוקבא בשלמותה כשהיא דבוקה במזרח,

ד. חרן אינו הנוקבא דז"א, אלא רשות דס"א.

4. בתחילה היה יורד אור מהעומק העליון, בינה, ויעקב, ז"א, לקח אותו והלך, והשפיע לבאר שבע, הנוקבא הנבנית מאו"א. יעקב היה מאיר מאו"א, והשלים אותה הבאר בכל שלמותה. ובימי הגלות נוסע מבאר שבע והולך לחרן, כלומר חרון אף של הקב"ה, המדרגה הרעה, מלכות דקליפות.

5. אלא כשהשמש, ז"א, הולך למערב, הנוקבא, נקרא מערב מקום של השמש, הכיסא שלו, המקום שהשמש שורה עליו. כמ"ש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. שהולך אל המקום להאיר עליו, והוא לוקח כל האורות, מקו ימין ומקו שמאל, ומאספם אליו, שמשפיע אותם אל הנוקבא.

6. הקב"ה, ז"א, המניח תפילין, לוקח כל הכתרים העליונים, שהם אבא עילאה ואמא עילאה, המוחין דחו"ב, שהם ב' פרשיות:

א. קַדֶש לי כל בכור, הוא המוחין דאבא עילאה, חכמה.

ב. והיה כי יביאךָ, הוא המוחין דאמא עילאה, בינה.

והם תפילין של ראש, ג"ר דתפילין, י"ה, המכונים ראש, ג"ר.

ואחר שלקח המוחין דאו"א, י"ה, לוקח ימין ושמאל של מוח הדעת, שהם ב' פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שָמועַ, שהם ו"ה. ונמצא שז"א לקח בזה כל המוחין חו"ב חו"ג, שהם ד' הפרשיות, המכונים תפילין דהקב"ה.

והוכיח רבי חייא בזה לרבי שמעון, שאין לומר, שוייצא יעקב מבאר שבע, פירושו שלקח רק הארת השמאל בלי ימין, כדברי רבי שמעון, כי השכינה נקראת מקום, בעת שמשפיע לה מכל האורות. וכאן כתוב, ויפגע במקום, שיעקב האיר לה כל האורות, ולא רק הארת שמאל בלבד. וסתר בזה כל דברי רבי שמעון, כי לפי זה נמצא, אשר, וייצא יעקב, אין פירושו, שיצא מרשות הקדושה לרשות הס"א, כדברי רבי שמעון, אלא שהיא זריחה שלמה, שהרי האיר מכל האורות יחד, שהיא קדושה.

וכן באר שבע, בינה, המקור של צד מזרח, הכולל לכל האורות יחד. וחרן הנוקבא דקדושה, המקבלת אותה השלמות, ולא ס"א, כדברי רבי שמעון. ונמצא שדחה בזה כל דברי רבי שמעון.

אמנם רבי שמעון משיב לו בהמשך, אשר חרן היא העורלה. אלא אח"כ חזר יעקב לנוקבא דקדושה, שעליה כתוב, ויפגע במקום. ומיושב הכול.

7. ועוד, תפארת ישראל, ז"א, לוקח כל ד' המוחין חו"ב תו"מ. וכשנמשכה כנ"י למעלה אל הבינה, לוקחת גם היא את כולם, כמו ז"א, וכוללת את עולם הזכר של הקב"ה, בינה, וכן עולם הנקבה של הקב"ה, בחינתה עצמה. וכמו שכל האורות יוצאים מעולם של הבינה, כן לוקח אותם כולם עולם של הנוקבא.

כי הבינה שווה עתה אל הנוקבא, מטעם שעלתה אליה והלבישה אותה, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ומשום זה באר שבע היא יובֵל, בינה, באר שבע היא שמיטה, הנוקבא. משום שאורותיהן של הבינה והנוקבא שווים, לכן נקראות שתיהן באר שבע.

והשמש הזה אינו מאיר אלא מיובל. וע"כ כתוב, וייצא יעקב מבאר שבע, בינה, וילך חרנה, מערב, שמיטה, הנוקבא. אשר באר שבע היא בינה, וחרן היא נוקבא.

8. רבי שמעון אמר, וייצא יעקב מבאר שבע, הוא מערב, שנת השמיטה, הנוקבא. וילך חרנה, הוא שנת עורלה, משום שיצא מרשות הקדושה לרשות אחר, כי ברח מפני אחיו. וכאשר הגיע לבית אל, רשות קדוש, כתוב, ויפגע במקום. מתחילה יצא יעקב מרשות הקדושה, משום שלקח הארת שמאל בלי ימין, ולבסוף חזר לקדושה, ונכלל מכל האורות. ואז נאמר, ויפגע במקום.

9. מאיזה מקום? מקומו של ז"א, הנוקבא.

10. וייקח מאבני המקום, שבחר אבנים יקרות, מרגליות טובות, שהן י"ב (12) אבנים עליונות, ותחתיהן 12,000 ורבבות אבנים מחוּטבות. וכולן נקראות אבנים. משום זה כתוב, מאבני המקום, ולא אבני המקום, הנוקבא.

הנוקבא נקראת אבן, והמדרגות שבה מכוּנות אבנים טובות. ומשום שמקבלת מנה"י דז"א, הנקראים רגליים, היא מכונה ג"כ מרגליות, מלשון מַרגלותיו. ומספר י"ב רומז על חכמה, ועשרה על חסדים, ומורה על הארת חכמה. כי מורה שממותקת כולה בבינה וראויה לקבלת החכמה, וע"כ יש בארבע ספירות חו"ב תו"מ שלה, אחר התכללותם זה בזה, רק י"ב ספירות, חכמה בינה ות"ת בכל אחת מהן, ובחינת עצמה חסרה, מחמת שנמתקה בבינה.

וע"כ הם ד"פ שלוש, שהם י"ב, ולא ד"פ ארבע, שהם ט"ז (16). וזה הים של שלמה, העומד על שני עשר בָּקָר. כי הנוקבא, בעת שמקבלת הארת חכמה, נקראת ים, ואז עומדת רק על י"ב ספירות, הנקראות בָּקָר, כלומר שלוש לכל רוח, ולא ארבע.

והארותיה העוברות לעולמות מאצילות ולמטה נבחנות ג"כ למספר י"ב, ולהיותן מבחינת חכמה הן אלפים. וע"כ הן 12,000 אבנים. ומבחינת הארת החסדים המלבישה החכמה, נבחנות לרבבות, כי 10,000 הוא ריבּוא, המורה על הארת חסדים שבתוכן חכמה.

וכשעוברות דרך המסך שמתחת האצילות, הן נחצבות ונפרדות מאור אצילות, מפאת המסך המסיים את עולם האצילות. ותחתיהן, תחת י"ב אבנים שבנוקבא דאצילות, 12,000 ורבבות אבנים מחוטבות, שהארות החכמה היא 12,000 והארות החסדים הן רבבות. והן מחוצבות, מחמת שעברו דרך המסך דאצילות, החוצב ומפריד אותן מאצילות. וכולן נקראות אבנים, הן י"ב מדרגות שבה עצמה, והן הארותיה הנמשכות ממנה 12,000 ורבבות, כולן נקראות אבנים. משום זה כתוב, מאבני המקום, להורות שלקח רק אותן י"ב אבנים שבה עצמה.

11. וישׂם מראשותיו, של אותו המקום, הנוקבא. מראשותיו, לארבע ראשים של העולם, לד' רוחות, דרום צפון מזרח מערב, חו"ב תו"מ. וכתוב, ומשם ייפרד והיה לארבע ראשים. שלושה אבנים נתן לרוח צפון, ושלושה לרוח מערב, ושלושה לרוח דרום, ושלושה לרוח מזרח, ואותו המקום עומד עליהן להיתקן בהן. כמ"ש, ועומד על שני עשר בָּקָר.

12. ויִשכב במקום ההוא. וישכב, אותיות, וי"ש כ"ב. שהן י"ב מרגליות שלמטה, שהנוקבא עומדת עליהם, המורה על חכמה שבה. וכל אלו המדרגות, שהן על המקום הזה, הם ע"ס, שמספר הזה מורה על הארת חסדים שבה. הרי הם כ"ב (22), הרומז על שלמותה, הן מחכמה והן מחסדים.

כיוון שנתקנה המיטה בכ"ב, שכב בה. מי שכב בה? השמש, ז"א. וע"כ כתוב ביעקב, ז"א, ויישב על המיטה, כי לו היא ראויה, ולא לזולתו, משום שהיא הנוקבא דז"א. וע"כ, וישכב במקום ההוא. ועל זה כתוב, וזרח השמש ובא השמש.