מהו נסתר ונגלה בעבודת ה'

תשמ"ז - מאמר י"ט
1987 - מאמר 19

הנה הכתוב אומר (מיכה ו', ח') "הגיד לך אדם, מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלקיך". כאן בהכתוב הזה אנו רואים שני דברים, שהם נגלים לעינינו:

א. עשות משפט, שרואים שהוא עושה משפט.

ב. אהבת חסד, שרואים שהוא אוהב חסד. מאין לנו זה, הלא אנו רואים, שעושה חסד. בטח שהוא אוהב את זה, אחרת לא היה עושה חסד. ודבר אחד נאמר כאן, שהוא בנסתר, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

וצריכים להבין "הצנע לכת" מה פירושו. ודרך הפשט מפרשים, ששני דברים הנ"ל, היינו "עשות משפט" ו"אהבת חסד", שיהיו בצנעה, שאף אחד לא יראה את המעשים טובים שלו. אבל בדרך עבודה מהו.

ידוע, שיש מעשי מצות וכוונת המצות. שמבחינת המעשה כולם שוים, אין הפרש לצדיק גדול ולאיש פשוט. היות שעל מעשי מצות נאמר "לא תוסיף ולא תגרע". שאין אנו אומרים אצל הצדיק יש שתי מזוזות, היינו בצד ימין הדלת והן בצד שמאל. אלא כל ההבחן בין גדול לקטן הוא רק בהכוונה.

וגם בענין כוונה יש להבחין ב' בחינות:

א. לכוון שעושה עכשיו מצות ה',

ב. לכוון על הסיבה, שמחייבת לשמור מצות ה'.

אולם בבחינה זו יש להבחין כמה בחינות:

א. שמקיים מצות ה', שעל ידי זה, שיש אנשים, הנמצאים בסביבתו, מכבדים אותו וכדומה, נמצא, שהמחייב לעשות מצות ה', הוא אנשים, ולא ה' הוא מחייב אותו. כלומר, אם לא היו אנשים נמצאים בסביבתו, לא היה מקיים מצות ה'.

וגם בבחינה זו יש להבחין, אם הוא עושה זה מחמת כפיה. דהיינו, יש לפעמים אדם שהוא מחלל שבת, ועבד אצל אדם דתי. והדין, אם הוא יכול להכריח אותו, שלא יחלל שבת, הדין הוא, שמחויב להכריחו.

למשל, שאם הוא לא ישמור שבת, הוא יפטר אותו מעבודה. ובאם אין לו מקום אחר לעבוד, בטח הוא יבטיח אותו, שלא לחלל שבת. נמצא, שהוא שומר מצות הבעל בית שלו. היינו, הוא שומר את מצות נותן עבודה. ואין לו שום קשר עם ה'. אבל מצד הדין, אנו רואים, שגם זה נקרא "מקיים מצות". אחרת, בשביל מה הוא צריך לכוף אותו לקיים מצות.

נמצא, שהעובד הזה הוא רק מצד הכפיה. כמו שדברנו (במאמר כ"ט, תשמ"ו), שאמר הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') "אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב". נמצא, שמקיים את המצות מטעם שהרבים כופים אותו.

ובהסיבה של אנשים המחייבים אותו, יש להבחין, אם אותה המצוה הוא נהנה בעת עשייתה או לא. כי בזמן שהוא עושה המצות, מטעם שמכבדים אותו וכדומה, הוא נהנה מעשיית המצות. מה שאין כן אם הוא מקיים תו"מ מטעם כפיה כנ"ל, הוא משתוקק תמיד לצאת מהגלות הזו, שלא יסבול מהתו"מ, שזהו אצלו בבחינת "יעבור על רצונו עצמו ואל יהרג", על ידי האנשים שמחייבים לשמור את התו"מ.

נמצא לפי זה, מי שמקיים מטעם כבוד אנשים וכדומה, הוא יכול לקיים התו"מ בשמחה. מה שאין כן מי שמקיים על דרך הכפיה, אין הוא יכול להיות בשמחה. אלא הוא יושב ומצפה, מתי יהיה לו אפשרות לברוח מהגלות הזו. היות, מה שהוא מקיים מצות ה', הוא לא מסיבת שרוצה לקיים מה שה' אמר. אלא הוא מוכרח לקיים, מה שאנשים מבחוץ רודפים אותו, והוא לא יכול לסבול יסורים יותר גדולים, מהיסורים שהוא יקיים המצות. לכן בחינה זו יותר גרועה מהראשונה.

נמצא, שיש ב' בחינות, במה שהוא מכוון לקיים תו"מ:

א. מיראה, ועל דרך הכפיה.

ב. מאהבה, ויש לו שמחה, בזמן קיום תו"מ.

ויש בחינה שניה בכוונת הסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הנקראת "הצנע לכת", שפירושו על המעשים, שכל המעשים שהוא עושה, אין שום אדם רואה, ואין שום אדם שומע, מהמעשים טובים שלו, אלא הכל הוא עושה בהצנע לכת. ומבחינת הכוונה בודאי נעלם מעין כל חי. אלא בהכוונה יש להבחין ב' בחינות:

א. שהוא מקיים תו"מ ואין כאן חס ושלום משהו מסיבת הבריות. כי אין אף אחד יודע מעבודתו. אלא השכר שהבורא משלם תמורת ששומעים בקולו, השכר הזה הוא הסיבה המחייבו לקיים תו"מ.

ובחינה זו נקראת, שהוא מאמין בה', ומאמין בשכר ועונש, אם כן השכר ועונש, הוא הסיבה המחייבו לעסוק בתורה ומצות. ובחינה זו יכולים לכנות בשם "עובד לשמה", היינו לשם שמים ולא לשם אנשים שיכבדוהו. ובטח זה עבודה נקיה, שהוא כולו לשם ה'.

א. היינו, מצד המעשה, שאף אחד לא רואה את המעשים הטובים שלו, שיתנו לו שכר עבורו.

ב. היינו, מצד הכוונה, שהוא לא דורש מאנשים, שישלמו לו משהו עבור עבודתו בתו"מ. אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו תמורת עבודתו.

אולם גם בחינה זו של הצנע לכת עדיין איננה בשלימות, הגם שהיא עומדת למעלה בחשיבות משתי הבחינות הקודמות, שהוא מסיבת, שהבריות מחייבים אותו. אלא:

א. בחינה א' היא מצד היראה וכפיה,

ב. בחינה ב' מצד אהבה כנ"ל.

מה שאין כן כאן הסיבה, שרק שהקב"ה מחייב אותו. אבל היות שהוא רוצה תמורה עבור עבודתו, נמצא שעל ידי זה הוא נעשה נפרד מה', מטעם שינוי צורה. ומשום זה עדיין אין עבודתו שלימה.

"עבודה שלימה" נקרא, שעובד בהצנע לכת, שכוונתו רק ה' הוא הסיבה שמחייבו לעסוק בתו"מ, ואין לשום אנשים חיצונים אחיזה בעבודתו. ויחד עם זה הוא עובד בשלא לקבל פרס, אלא בלתי ה' לבדו. וזה נקרא, שרוצה להיות דבוק בה' מבחינת "מהו רחום, אף אתה רחום", כנ"ל.

זאת אומרת, שכל עבודתו הוא בעמ"נ להשפיע. ויש לו סיפוק רב, בזה שהוא זכה לשמש את המלך. ומזה הוא מקבל הנאה ושמחה. ואין לו שום צורך אחר, כלומר שיתנו לו עוד משהו, אלא כשהוא מקיים תו"מ בפשטות גמור, ואין יכול לכוון שום כוונות, הוא מסתפק בזה, כאילו הוא יכול לשמש המלך בשרות חשוב.

כדוגמת, מי שעובד אצל המלך, ותפקידו הוא כפועל נקיון, לבין מי שהוא שר המלך, ומייעץ למלך בכל מה שהמלך צריך לעזרתו. ובודאי יש מרחק גדול בין הפועל נקיון של המלך, הן במשכורת והן מבחינת כבוד לשר המלך.

והנמשל הוא, שבטח שיש הבדל בין מי שמשמש את המלך, כשהוא זכה לבחינת "מגלים לו רזי תורה ומשתעשע עם המלך", לאיש פשוט, שמקיים תו"מ בלי שום הבנה ושכל התורה. אלא הוא שמח, בזה שזכה לקיים מצות המלך, שנתן לנו. ומזה הוא נהנה יותר מכל תענוגי עולם הזה. משום שכל תענוגי עולם הזה, הם נראים בעיניו שהם משמשים להגוף, שהוא בחינת בשר ודם. מה שאין כן כשהוא עוסק בתכלית הפשטות, שהוא עבודה הפשוטה ביותר, כדוגמת פועל נקיון בבית המלך, אבל הוא אומר "סוף כל סוף את מי אני רוצה להנות. את המלך, ולא רוצה לשמש את עצמו, הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אלא כוונתי שה' יהנה מעבודתי".

ובהאמור יוצא, שיש לאדם לקבל הנאה. כי בלי הנאה אין האדם מסוגל לעבוד. ומצד הטבע שברא הקב"ה, שזהו מטעם מחשבת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, נטבע באדם רצון וחשק לקבל הנאה.

אולם ההבדל הוא גדול מאוד, ממה שהאדם מסוגל לקבל הנאה. זאת אומרת, הנאה נקרא "אור". ו"אין אור בלי כלי". לפי זה יוצא, שהנאה, מה שהאדם רוצה לקבל, מונח באיזה כלי. כלומר, שיש תענוגים המלובשים בתענוגים גשמיים, כמו בתאוה. וגם בתאוה יש להבחין כמה בחינות, וכמו כן בכבוד, וכמו כן יש להאדם לקבל תענוג מלימוד חכמות, שכל אחד מסוגל להוציא תענוג מהכלים, הנקראים באופן כללי "תאוה", ו"כבוד", ו"חכמה".

אבל יש מדרגה ד', שהוא עבודת ה', שאאמו"ר זצ"ל אמר בהקדמה לספר הזהר, שיש ד' מדרגות הנקראים, דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), שהם:

א. "דומם" נקרא תאוה,

ב. "צומח" נקרא כבוד,

ג. "חי" נקרא חכמה,

ד. "מדבר" נקרא עבודת ה'.

ובהאמור יוצא, שכל אחד ואחד מוכרח לקבל הנאה, רק שיש הבדל מאיזו התלבשות האדם מסוגל להוציא הנאה ותענוג. ודבר זה יש להבחין בין אחד להשני. ומשום זה יוציא לנו, שתחילת עבודת האדם בדרך האמת, היא להגיע לדרגת "והצנע לכת עם אלקיך".

פירוש, שהעבודה שלו בזה, שהוא עובד בהצנע לכת, שאף אחד אין לו שום מגע עם התו"מ שלו, מסיבת שהוא מוסתר מבני אדם. אבל יש כאן עוד דבר שצריך להיות, ההצנע לכת עם אלקיך. עם פירושו דבוק. שעבודתו הוא צריך להיות דבוק באלקיך ולא בפירודא. כי דוקא בעת שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא כולו להשפיע, אז יש לו השתוות הצורה, הנקראת "דביקות בה'". מה שאין כן אם כוונתו לקבל תמורה מה' עבור עבודתו, הוא אז בבחינת מקבל, והקב"ה הוא המשפיע, נמצא, שאין כאן דביקות בה', אלא להיפך, בחינת פירוד יש כאן, שהוא בהופכיות צורה מהבורא.

ובזה נבין מה ששאלנו, מה הפירוש "והצנע לכת עם אלקיך". יהיה הפשט, שכאן היא התחלת עבודה, הנקראת "לשמה". כמו שאמר רבי מאיר "הלומד תורה לשמה, ומכאן ואילך זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר".

ובהאמור יוצא, שיש לנו להבחין בין עבודת הכלל לעבודת הפרט:

עבודת הכלל. היינו להכלל ישראל, לומדים את התורה בבחינת עשיה, היינו למעשה, יש בעולם ע' אומות, ויש אנשים טובים עם מידות טובות, ויש להיפך רשעים, וכו'. כלומר, בעולם כללי יש הרבה פרטים. ושם סדר העבודה, עיקר הוא המעשה. ולא ניתן לדקדק שישגיחו על הכוונה, שתהיה לשמה. אלא אומרים להם "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

וגם העבודה שלהם גם כן לא מוכרחת להיות בהצנע לכת. אלא הסדר הוא, שכל אחד מספר לחבירו כמה מעשים טובים שיש לו, וכמה זמן הוא נותן לתורה ועבודה. וזהו בכוונה תחילה. והתועלת מזה היא בב' אופנים:

א. לטובת המספר. כי בזמן שהוא רואה, שיש מי שהוא מקנא בו, זה נותן לו כח לעבודה. כלומר, שיש בידו כח לעבוד בשביל אחרים, היות שחושב, שבטח חבירו יכבד אותו עבור עבודתו. נמצא, שלוקח מזה חומרי דלק לעבודה.

והסיבה היא כידוע, שכל מי שנותן איזו יגיעה, מוכרח להיות תמורת זה שיקבל שכר. והשכר יכול להיות בכסף, או על ידי כבוד. כלומר, שיש לפעמים שעל ידי המעשה זו שהוא עושה, אנשים יכבדוהו. זה כבר נקרא "תמורה", כמו כסף. זאת אומרת, יש אנשים שעובדים תמורת כבוד, וכבוד שייך דוקא במקום, שיש מי שרואה את המעשים שלו.

אולם יש הבדל בין כסף לכבוד, בהנותן. כלומר, במקום שעובדים תמורת כסף, לא מענין אותו מי הוא נותן את הכסף. יכול להיות הנותן איש פשוט. ואם הוא משלם מחיר יותר גבוה מאיש מכובד, לגבי תשלום של כסף, לא אישיותו של הנותן קובע לו את הכדאיות של מקום עבודה, אלא סכום של הכסף הוא הקובעת מקום עבודה.

מה שאין כן מי שעובד תמורת כבוד, כאן דוקא הנותן קובע. אם הנותן הוא איש מכובד, אז לא כל כך קשה לעבוד בשביל כבוד. אלא זה תלוי במידת, מה שהאיש מקובל ברחוב לאיש חשוב.

ובהאמור יוצא, שזה קשה לעבוד את ה' שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא האדם מצפה לתמורה. ולא מספיק לאדם, בזה שמשמש את המלך, הוא מסיבת, שחסר להאדם, שיאמין בגדלות ה'. היות אחרת, שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול. בזמן שהאדם זה מקובל ברבים, שהוא גדול.

ולכן, כשאין אדם עוד מסוגל להרגיש את גדלות הבורא, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה הסיבה שהאדם עוסק בתורה ומצות, כדי שאנשים יכבדוהו. אבל זה רק במקום, שהוא נמצא בסביבה, שמכבדים עובדי ה'. אבל בטח שאדם הנמצא בין חילוניים, הוא עובד בהצנע לכת, מטעם שלא יקבל מהם בזיונות במקום כבוד.

אלא לאחר שהאדם עבר את השלב של הכלל. ואז, אם האדם מתעורר, ורוצה לצאת מהכלל, היינו שיהא משועבד להכלל, היינו לפי מה שהכלל אומר, שזהו נקרא "עבודת ה'", הוא יכול לקיים.

אבל מה שלא מקובל בהכלל, והוא מרגיש שעבודת הכלל אינו סוף פסוק, אלא שיש לו דחף פנימי, שיש ענין עבודה, השייך דוקא לאנשים פרטיים, שכל פרט כולל את הכלל, אז מתחילים לגלות לו את ענין של לשמה, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות תשובה) "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת. עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה".

היוצא מכל האמור, שיש שלימות המעשה ושלימות הכוונה. ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה. שהוא, שהאדם צריך להשתדל, שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הוא הבורא, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא, מחמת שהוא מאמין בגדלות וחשיבות ה'.

ומשום זה לזכיה גדולה יחשב לו, אם יעלה בידו לשמש את המלך. ועבודה זו נקראת "עבודת הנסתר". שכאן עיקר העבודה היא על הכוונה, שזה לא מגולה לאף אחד. כלומר, שאין שום אדם בעולם יכול לדעת את הסיבה, שיש לחבירו, מה שמחייב אותו לעבוד בתורה ומצות.

מה שאין כן בעבודת הכלל, הנקראת "שלא לשמה", זוהי "עבודת הנגלה", שהיא חלק המעשה, שפירושו, שהשלימות שלהם היא בבחינת המעשה. אבל לא ניתן להם לעבוד בעבודת הכוונה. כלומר, שגם הכוונה תהיה על דרך השלימות, שהוא לשמה. אלא מלמדים אותן לעסוק בתו"מ שלא לשמה, כדברי הרמב"ם הנ"ל.

ובזה"ק (נשא, דף י"ד, ובהסולם אות נ') כתוב "הנסתרות לה' אלקינו הם יראה ואהבה, שהם במוח ולב, שהם סוד י"ה. והנגלות לנו ולבנינו, היינו התורה והמצוה, שהם בחיצוניות הגוף והראש, שהוא סוד ו"ה. וסוד הדבר כך הוא ודאי, כי אם אדם מתיירא מהקב"ה או אוהב אותו, זאת אין אדם אחר יודע, משום שהוא דבר, שאינו מתגלה אלא בינו ובין קונו".

אבל אדם, העוסק בתורה והולך במצות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב"ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואוזניים לשמוע בה. ועשה הקב"ה באדם ידים, ורגלים, וגוף, לעשות בהם מצות.

ידוע, ששם הויה כולל ה' עולמות, הנקראות "א"ק ואבי"ע". שקוצו של יוד כולל א"ק. והם כוללים ה' פרצופים, המכונים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. והם כוללים ה' ספירות: כתר, חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. זאת אומרת, כל בחינה ובחינה נכללה באות אחד של שם הוי"ה.

על הכתוב "זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור ודור", אומר הזה"ק, שמי עם י"ה, גימטריא שס"ה, שזהו רמז על שס"ה לאווין. זכרי עם ו"ה, גמטריא רמ"ח, שזה רמז על מצות עשה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר הסבר, מדוע י"ה שהם רומזים על חכמה בינה, מרומז בהם בחינת לאווין, ומצות עשה, שבטח שהם דברים, המשמשים עמהם לה', הם במדרגה יותר נמוכה, שהם מרומזים רק ב - ו"ה. ואמר, היות שבעולם התיקון, בכדי שלא יהיה עוד הפעם שבירת הכלים, שסיבת השבירה היתה מטעם, שהיו אורות גדולים וכלים קטנים.

לכן נעשה תיקון, שיאירו רק אורות קטנים, הנקראים "אורות דו"ק". ומשום שאסור להמשיך אורות דג"ר, וג"ר נקרא בשם י"ה, שהם חכמה ובינה, אבל אורות דו"ק כן צריכים להמשיך. לכן אורות דו"ק מרומזים בשם ו"ה. לכן מצות עשה הוא ב - ו"ה, שהם ו"ק. מה שאין כן אורות דג"ר, שאסור להמשיך, זה נקרא "לא תעשה", היינו שאסור להמשיך.

ובהאמור נוכל לבאר את ענין הוי"ה, שכולל יראה ואהבה, שהם בחינת י"ה. ותורה ומצוה, שהם בחינת ו"ה. ונבארם אחד אחד:

א. יראה. ענינו, שהאדם צריך לפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א, ובהסולם אות ר"ג) "אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ויראה היא המצוה הראשונה, היות שאי אפשר להיות מאמין באמת באמונה שלימה, שלא יבוא חס ושלום לידי כפירה, מטרם שזכה לבחינת יראה. כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח, ובהסולם אות קל"ח) "כי חוק הוא זה, שלא יכול הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

מה שאין כן בזמן שהאדם עושה כל המעשים בעמ"נ להשפיע, שאז הכלים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, אז שורה עליו האמונה, מטעם שהוא משיג במצב הזה את הקב"ה בבחינת טוב ומטיב. כמו שכתוב בהסולם "ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלימה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו יתברך בבחינת טוב ורע". נמצא, הוא השורש להאמונה, שעל ידו יכולים לזכות לאמונה בקביעות, כנ"ל.

ב. אהבה. היות שעל ידי היראה הוא זוכה לטוב ועונג, מתגלה אז בחינת אהבה. וגם באהבה כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס, יש להבחין אהבה התלויה בדבר, ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ג. תורה. שזה נמשך מבחינת יראה, משום שדוקא על ידי תורה יכולים להגיע לבחינת רצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן דוקא על ידי תורה יכולים להגיע לידי פחד ויראה "אולי לא יוכל לעשות נחת רוח ליוצרו".

ולכן תורה הוא גילוי על היראה. כלומר, אם באמת הוא לומד תורה, שיהיה על דרך האמת ולא לשם חכמה, הוא שכוונתו שבהתורה להגיע לידי יראה. ולכן סדר העבודה הוא ממטה למעלה. לכן מקודם תורה שהוא בחינת ו' דהוי"ה, שעל ידה הוא מגיע אח"כ לבחינת יראה.

אבל מי שלומד תורה על כוונה אחרת, לא בכדי להגיע ליראת שמים, זה לא נקרא בחינת "תורה", אלא נקרא בחינת "חכמה". וזהו על דרך שאמרו חז"ל (איכ"ר ב' י"ז) "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגויים, תאמין. יש תורה בגויים, אל תאמין". כי תורה שייך במי שלומד עמ"נ להגיע ליראת שמים.

ד. מצוה. בחינת ה' דהוי"ה. והיא נמשכת מן בחינת אהבה, שהיא בחינת ה' ראשונה דהוי"ה. ומשום זה עשיית המצות צריכים להיות באהבה ובשמחה לקיים מצות המלך. וגם כאן לומדים ממטה למעלה. היינו על ידי זה שהאדם משתדל לקיים מצות המלך באהבה, על ידי אתערותא דלתתא גורם אתערותא דלעילא, שהקב"ה מגלה אהבתו לישראל, כמו שכתוב "אהבת אותנו ורצית בנו".

נמצא, על ידי תורה מתגלה יראה, ועל ידי מצוה מתגלה אהבה. זאת אומרת, אדם צריך להתחיל סדר עבודה ממטה למעלה:

א. מקודם מצוה, שהיא ה' אחרונה דהוי"ה.

ב. ואח"כ תורה, שהיא ו' דהוי"ה.

ג. ואח"כ אהבה, שהיא ה' ראשונה דהוי"ה.

ד. ואח"כ יראה, שהיא י' דהוי"ה.

אבל סדר השפעה הבאה מלמעלה, מתגלה מקודם בחינת יראה, ואח"כ אהבה, ואח"כ משיג האדם תורה, ואח"כ מצוה.

אולם ענין התכללות הנשמות בשם הוי"ה, הוא דוקא בה' אחרונה. כמו שאומר האר"י הקדוש, שנשמת אדם הראשון היא מפנימיות בי"ע, ובי"ע יצאו ממלכות דאצילות, הנקרא ה' אחרונה דכללות אצילות. ולכן נקראת מלכות "כנסת ישראל", משום שכוללת בתוכה את כלל הנשמות.

ומשום זה עבודת האדם שייך למלכות. כלומר, שעל ידי זה שמקיימים תו"מ, הם גורמים בזה יחוד קוב"ה ושכינתיה. היות שמלכות נקרא "כלי קבלה של השפע העליון". וקוב"ה נקרא "המשפיע". ומשום זה אין כאן יחוד, הנקרא "השתוות הצורה". מה שאין כן כשעוסקים למטה במעשים דלהשפיע, כל אחד גורם בשורש נשמתו בחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד", כדוגמת הקב"ה, שהוא המשפיע.

וזהו מה שכתוב בזהר (נשא דף ח', ובהסולם אות כ"ט) "דאות ה' ודאי היא וידוי דברים". וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק ה - ה' מה - ו', כי בן י"ה שהוא ו', כולל יהו, נסתלק מן אות ה'. ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את ה - ה' לאות ה - ו'. והגאולה תלויה בזה.