מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ח'
1989 - מאמר 8

הכתוב אומר (תולדות כ"ב), "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ומביא רש"י את דרשת חז"ל, "לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות", עד כאן לשונו.

אנו רואים, שבזמן העיבור, היה זה פונה לקדושה, וזה פונה לעבודה זרה. אם כן מה החידוש שהתורה מספרת לנו אח"כ "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה. ויעקב איש תם, יושב אוהלים". בטח כמו שנולדו, כן המשיכו בדרכם לפי תכונתם.

ורש"י מתרץ זה, ואומר, וזה לשונו, "ויגדלו, כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם, כיון שנעשו בן י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה".

ובכדי להבין זה בדרך עבודה, איך אנו לומדים זה באדם אחד את יעקב ועשו, צריכים להבין מקודם מהן בחינת יעקב ובחינת עשו בעבודה.

ידוע שכל הרע, שאנו לומדים, שהוא נגד הקדושה, נקרא בעבודה "רצון לקבל לעצמו". מה שאין כן קדושה נקראת "רצון להשפיע לה'", כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'", שפירוש "קדוש" הוא מופרש מלקבל לעצמו, אלא רק להשפיע, שהבורא משפיע להנבראים, והנבראים צריכים להשפיע להבורא, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".

לכן נכנה את הרצון לקבל לעצמו בשם עשו, והרצון להשפיע לה' בשם יעקב. וממילא נבין מהו הפירוש עשו, כמו שפירש רש"י, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו, כבן שנה הרבה. שזה מראה על הרצון לקבל לעצמו, שעל זה לא צריכים לעבוד, מטעם שזה כבר עשה הבורא, בזה שהרצון להטיב לנבראיו ברא את הרצון לקבל. ומטעם זה נקרא היצר הרע בשם "מלך זקן וכסיל", כמו שכתוב בזה"ק.

מה שאין כן על הרצון להשפיע, הנקרא יעקב, צריכים לתת הרבה עבודה עד שמשיגים את הרצון הזה. שזה ממש ההיפך מעשו, שהוא נעשה ונגמר מאליו, מצד הבורא. מה שאינו כן הרצון להשפיע, זה שייך לעבודת האדם, כי זה נמשך מתיקון הצמצום, שמלכות, הנקראת רצון לקבל, חשקה להיות משפיע, כמו המאציל, לכן עשתה תיקון הצמצום, שלא לקבל, רק בעמ"נ להשפיע. ובזה היא מקבלת השתוות הצורה.

וזה נקרא בחינת עשו, כמו שפירש רש"י על עשו, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר. כלומר, שאין האדם צריך לעבוד בכדי להשיג כלים דקבלה, אלא תיכף כשנולד, יש לו כבר היצר הרע, כמו שאומר בזה"ק, שתיכף כשנולד יש לו היצר הרע, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". ומפרש, ש"פתח" נקרא פתח הרחם. תיכף בא לו היצר הרע, הנקרא "חטאת", כמו שאמר דוד "וחטאתי לנגדי תמיד".

מה שאין כן יעקב, שהוא בחינת כלים דהשפעה, שהם ישלטו בהאדם, זה בא דרך רמאות, כמו שכתוב (תולדות שישי) "ויאמר, בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". וענין הרמאות הזה, אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שתחילת העסק בתו"מ מתחילים בשלא לשמה, ועל זה הרצון לקבל יכול להסכים. אמנם אח"כ ע"י זה זוכים לשמה. אז העשו צועק, אתה רמיתני, כמו שכתוב "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". ענין פעמיים יש לפרש, הן במוחא והן בליבא. ומתחילים בשלא לשמה, לכן אין לו כל כך התנגדות מהגוף, היות שהוא נותן לו להבין, שיאמין לו, שהוא עובד רק לטובת הגוף, שזה מכונה אהבה עצמית.

אולם לצאת אח"כ משליטה זו של אהבה עצמית ולזכות לאהבת ה', כאן מתחילה העבודה האמיתית, וכאן מתחיל את סדר העבודה, הנקרא, שהאדם רוצה לעלות על המסילה ההולכת לדביקות ה'.

ותחילת העבודה מתחילה בעיבור, היינו בזמן שרוצים לעבור מהרצון לקבל לעצמו, ולהכנס לבחינת רצון להשפיע. וזה שכתוב, "ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י, לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, כי בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא הזמן שבאות לו מחשבות הפוכות זו מזו, כלומר שמטרם שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אינו יכול לשים לב כל כך להבחין ההבחנות הדקות שיש בסדר העבודה. מה שאין כן כשרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, אז הוא יכול להרגיש כל מצב ומצב שבו הוא נמצא.

ואמר, שבזמן שהאדם עובר על פתחי תורה, האדם מתעורר, ובאות לו מחשבות, שכדאי להכנס למקום תורה, שהיא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזה נקרא, שבחינת יעקב מתעוררת. והוא חושב אז, שבטח הוא ישאר במחשבות כאלו תמיד, היות שהוא מרגיש, שזוהי תכלית החיים, ועל גשמיות אינו כדאי לתת תשומת לב, כי זה לא עיקר החיים, שכדאי לחיות בשביל זה.

אולם אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, שפירושו, בזמן שיצא לשוק, ורואה שכל אנשים שקועים רק באהבה עצמית, ובכלל ענין להשפיע לא מעניין אותם, באות לו תיכף מחשבות שכדאי ללכת בתלם שלהם, ושוכח עכשיו את כל העבודות שהשקיע בענין לשמה, שזהו עיקר החיים, ועכשיו הוא מבין בכלל אחרת. זה נקרא עבודה זרה. היינו, שעובד את עצמו, ואינו עובד את ה'.

וזה נקרא עבודה זרה בדרך עבודה. זאת אומרת, שהאדם רואה, שבחינת עשו שבקרבו מפרכסת לצאת ולהשתתף עמהם. אולם את זה רואים רק בזמן העיבור, כלומר בזמן שהאדם רוצה לעבור מבחינת אהבה עצמית לאהבת ה', שהוא עמ"נ להשפיע. מה שאין כן בזמן שהאדם עדיין עובד בבחינת הכלל, הוא אינו מסוגל להבחין את ההרגשים האלו, אף על פי שנמצאים אצלו.

והטעם הוא פשוט, כמו שאמרו חז"ל "מילתא דלא אתרמו על אינשא לאו אדעתהו", שפירושו, דבר שלא כל כך מעניין לאדם, אינו עולה על דעתו לחשוב על זה. לכן דוקא אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך הפרט, הנקרא בעל מנת להשפיע, היות שהם מעונינים לדעת, אם הם מתקדמים בעבודה, אצלם חוש הבקורת מפותח, לראות כל דבר דק. וכל חוט השערה הם רואים, אם הם בסדר או לא. לכן בעיבור מתחילה הריצה הנ"ל בין יעקב לעשו.

וזה שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנכי". כלומר, בזמן שהאדם מתחיל לראות, פעם הוא משתוקק לאהבת ה', ופעם הוא משתוקק לאהבה עצמית, ואז הוא אומר "אם כן למה זה אנכי". פירוש, למה לי כל העבודה הזאת, אם אני רואה, שעליות וירידות שלי, אין להם סוף, ואני מרגיש עצמי, שמעת שנכנסתי לעבוד בדרך של השפעה, נשארתי קרח מכאן וקרח מכאן.

כלומר, בזמן שעבדתי בבחינת הכלל, ידעתי שבכל יום ויום אני מתקדם בעבודת ה', היות שכל יום הייתי יכול לעשות חשבון הנפש, וראית כמה זמן שהתפללתי, וכמה זמן שלמדתי, והיה לי על מה להסתכל, והייתי בשמחה ובמצב רוח מרומם, היות שהסתכלתי רק על מעשים, וראיתי שברוך ה' אני מצליח בעבודה.

מה שאין כן עכשיו, שנכנסתי לעבוד על הכוונה דלהשפיע, ואמרו לי, שלא מספיק המעשים, שאני עושה, על הכוונה, משום שה' צוה לנו לעשות ולקיים את התו"מ, אלא שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע, היינו לתועלת ה', ואני רואה, עד כמה שאני משקיע כוחות, ואני לא מסוגל להתגבר, אף על פי שלפי דעתי עשיתי מה שביכולתי, ואין אני מתקדם אף שעל וצעד קדימה, ומה תהיה התכלית, "אם כן למה זה אנכי", בשביל מה עזבתי את העבודה בבחינת הכלל.

וזה שכתוב "ותלך לדרוש את ה'". כלומר, שראה, שאין עכשיו שום עצה, היות כי לחזור להכלל כבר אינו יכול, מטעם כיון שראה, שיש דרך של אמת, כבר אינו מסוגל לעבוד, רק בבחינת המעשה, לכן אין ברירה, רק לדרוש את ה', שהוא יעזור לו, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ואומר, עכשיו אני רואה, מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", את זה הוא לא צריך להאמין, שאינו יכול לו, אלא את זה הוא רואה בתוך הדעת.

מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בתוך הדעת, הם צריכים להאמין, שהקב"ה עוזר להם, היות שבתוך הדעת הם רואים, שהם עוסקים בתו"מ, והם רואים, מתי שהגוף רוצה להתעצל קצת, תיכף הם מתגברים על עצלות הגוף, ואין הם רואים, שיש להם חסרון בעבודה, הגם שהוא רואה, שיש אנשים יותר גדולים ממנו, הן בכמות והן באיכות, אולם ידוע לגדלות אין שיעור, אמנם ברוך ה', הוא רואה, שהוא נחשב בין אנשים חשובים, ואף פעם לא באות לו מחשבות רעות, כלומר, שיחשוב, שיש לו רע, אלא הוא כמעט בסדר, מטעם "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן הוא מאמין למעלה מהדעת, שיש לו חסרונות. אולם זה הוא רק מטעם שהוא מחפש שפלות, אבל באמת מצבו לא כל כך נורא ברוחניות.

מה שאין כן בזמן שרוצים לעבור לבחינת עבודה דלהשפיע, הוא בתוך הדעת, שאין לו שום התקדמות בתו"מ, שתהיה לו היכולת לכוון בעל מנת להשפיע. לכן הוא רואה, שאין לו ברירה אחרת, אלא לדרוש מה', שיעזור לו. וגם כן קשה לו להתפלל, שה' יעזור לו, מטעם שנופלים ספקות חס ושלום, בזה שה' ישמע תפלתו.

וזה בא לו מטעם שהוא כבר התגבר הרבה פעמים, וביקש מה' שיעזור לו, שיהיה ביכולתו לעסוק בעבודה דהשפעה, והוא לא קיבל שום התקדמות בעבודה דלהשפיע. אם כן, הוא צריך עתה להתגברות גדולה, שיהא בידו כח להתפלל לה', שיעזור לו. כלומר, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' יעזור לו. ובתוך הדעת הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל מבחינת עבודה דלהשפיע. שזהו ממש ההיפך משהיה עוסק בבחינת עבודת הכלל.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שכתוב "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים". ושאלנו, מהו החידוש. בטח כמו שהיו בעיבור, כך יהיו כשיגדלו. ורש"י מתרץ זה ואומר, "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בן י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות, וזה פורש לעבודה זרה".

ויש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל (קידושין מ') וזה לשונם, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות". ומתעוררת השאלה, לאחר שעשה מצוה אחת, וכבר הכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול לומר אח"כ, שיראה עצמו חציו חייב וחציו זכאי, הלא כבר הכריע עצמו לכף זכות.

אלא יש לתרץ כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) וזה לשונם, "אתא ההוא סבא תנה ליה, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". וגם זה יש להבין, מדוע אם הוא נעשה גדול, מדוע מתגדל אצלו גם היצר הרע. אלא כנ"ל, היות שצריכים, שיהיה חציו על חציו, אחרת לא שייך לומר בחירה, שיש בידו להכריע. כי זה שעשה מצוה אחת, כבר הכריע לכף זכות או להיפך. לכן כשמוסיפים לו רע, מתי שנעשה גדול, היינו, לאחר שכבר עשה מצוה אחת. נמצא לפי זה, שכל פעם שנעשה גדול, מוסיפים לו רע. לכן תמיד הוא נמצא בחציו טוב וחציו רע. וזה שאומר "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי".

ובזה יש לפרש מה שמפרש רש"י "ויגדלו הנערים", "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כלומר, היות כשהם קטנים, אין לו הרבה טוב. וממילא אין לו הרבה רע, שיהיה ניכר הרע שבו. זה שמפרש רש"י "לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם".

מה שאין כן "ויגדלו", אז נגדלו שניהם. ואז יש היכר בין יצר טוב לרע. וזה בא ללמדינו, שבתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו להתגלות הרע. אמנם לא ניכר כל כך. אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב "ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, כנ"ל, בכדי שיהיו חציו חייב וחציו זכאי.

ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר רבי לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא מתעורר בקרבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עמו מלחמה. הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה".

ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, בזמן שהוא עושה מעשי מצות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות הכל על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצר הרע. כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו, שצריכים לעבוד לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכל אתה תוכל לעשות, אבל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת.