מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו

תשמ"ח - מאמר כ"ט
1988 - מאמר 29

חז"ל בכתובות מסיימים וזה לשונם "אמר רבי חייא בר אשי, אמר רב, עתידין כל אילני סרק בארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר, כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם", עד כאן לשונו.

ומפרש המרש"א וזה לשונו "גם שהוא אילן סרק, דלפי טבעו אין ראוי לגדל בו פרי, מכל מקום ישא פרי". ויש להבין מה בא זה ללמדנו בעבודה.

הסולם, בפירושו על מאמר האותיות (בהקדמת ספר הזהר דף ל"ג) אומר וזה לשונו "היות שזה לעומת זה עשה אלקים, כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם. ועל כן בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלקים ללא עבדו. ואיך נדע להבדיל בין טוב לרע. אמנם יש בירור אחד חשוב מאוד, והוא: כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פרי". ועל כן, הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניות לברכה. והם נובלים והולכים, עד שנסתמים לגמרי. והפוכו הם הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשי ידיהם, "כעץ שתול על פלגי מים", אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח. והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה או חס ושלום להיפך".

ויש להבין, מהו פירושו "פירות ברוחניות". הנה מילת "פירות" משתמשים בלשון "רווחים". כמו שאומרים, עשיתי עסק גדול, אבל בינתים אינו עושה פירות. שפירושו, שעדיין אין לו רווחים מזה. ובעניני עבודה יש לפרש, שהאדם מתחיל להכנס בעול תו"מ, שאז כמה הבנה שיש לו בענין יראת שמים, ובענין חשיבות המצות, ובפרט בענין חשיבות התורה. כשהוא בא לגיל עשרים או שלושים, אין לו מושג יותר גדול בעבודת ה', כלומר לדעת מה זה יראת שמים, ומהי הרגשתו בתו"מ.

והגם שהוא רואה, שכבר יש לו רכוש של כמה שנים שעסק בתו"מ, אולם באותה הבנה שהיתה לו, בעת שנעשה בר חיוב בתו"מ, בענין זה לא התקדם. כלומר, שחשב, שבטח שיתבגר, יהיו לו כוונות אחרות, מכפי שנכנס בעבודת ה'. אמנם באותה כוונה הוא נשאר. והוא מסכים לדעת רבים, מה שאומרים עליו, כשהם רואים, שהוא מקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, הם מכבדים אותו בתור מורם מעם, ונותנים לו כבוד עבור עבודתו בתו"מ.

לכן הוא נמצא במצב של "כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה". ולכן הוא אף פעם לא יכול לבוא לידי שלימות, הנקרא "עובד אלקים". והוא נשאר בבחינת "עובד את עצמו". כלומר, שכל עבודתו מה שהוא עושה, היא לתועלת עצמו. וזה נקרא "לא עבדו". אלא הוא עובד לתועלת עצמו ולא עובד אלקים.

ובעניני עבודה, אי אפשר להגיע לבחינת "עובד אלקים", מטרם שמגיעים לבחינת "לא עבדו". כי הם שתי מדרגות. ואי אפשר לעלות למדרגה עליונה, אם הוא עדיין לא נמצא במדרגה תחתונה. אלא מקודם האדם נכנס למדרגה, המכונה "לא עבדו", כלומר, שהאדם מוכרח לבוא להרגיש, שכל זמן שהוא עובד לתועלת עצמו, זה נקרא "לא עבדו".

וגם "לא עבדו", אין הפירוש שהוא רואה, שהוא בבחינת "שלא לשמה", הנקרא בעבודה "לא עבדו". ומשלים עם המצב, ולא חשוב איזה תירוצים שיש לו על זה, כי הסיבות אינן משנות את המצב. לכן אם הוא מסכים להישאר באותו מצב, זה נקרא, כאילו עוד לא נמצא במצב של "לא עבדו".

אלא בזמן שהוא רואה, שהוא בבחינת "לא עבדו", הוא עושה תחבולות ועצות איך לצאת מזה, הן על ידי ספרים והן ע"י סופרים. וכואב לו, בזה שנמצא כך בשפלות, ושקוע באהבה עצמית, שאי אפשר לצאת משליטה זו, ומפחד שלא ישאר בבחינה זו לעולמים. זה נקרא שנמצא במצב של "לא עבדו".

אולם יש לשאול, איזה שם האדם צריך לתת על המצב, שהוא רואה, שנמצא בבחינת "לא עבדו". כלומר, היות כשהאדם בא במצב הזה, שהוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית, וכמו כן מתעוררים אצלו כל התאוות הבהמיות, שאף פעם לא חלם עליהם. ובמצב של "לא עבדו" מתעוררים מחשבות ורצונות כאלו, שלפי ערך עבודתו, שהשקיע בכדי להגיע לזכות לקדושה, והיה צריך לכל הפחות לראות, הגם שעוד לא זכה לבחינת קדושה, אבל לכל הפחות היה צריך לראות עצמו, שכבר משוחרר מתאוות בהמיות.

אחרת הוא שואל, הלא חז"ל אמרו "לפום צערא אגרא". היינו, לפי היגיעה שהאדם נותן, כך הוא מקבל שכר. ועכשיו הוא רואה, שיגיעה הוא נתן, ואיזה שכר קבל, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע. כי מטרם שהתחיל להכנס לעבודה דלהשפיע, היה יודע שהוא עובד ה'. והגם שגם אז ידע שיש מדרגות יותר גבוהות, היינו אלו שעובדים לשמה, אבל היה יודע, שעבודה דלשמה שייך ליחידי סגולה. אז היה בטוח בעצמו, הגם שלא בא בחשבון בין יחידי סגולה, אבל הוא נחשב לעובד ה', כמו כל הסביבה שלו, שבה הוא נמצא. מה שאין כן עתה, כשרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא הולך אחורה, כלומר שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משהיה. ואז מתעוררת השאלה, איפה הוא מה שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא".

והאמת היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבזכות זה שהשקיע עבודה, בכדי להגיע לזכות לקצת קדושה, ע"י זה זכה והשיג את מידת האמת. כלומר, שזכה, שמן השמים נותנו לו להודיע את מצבו האמיתי, איך הרע שבתוכו, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא כל כך מגושם ומרוחק מה'. זאת אומרת, שמטרם שהתחיל בעבודה, לא היה יכול להבין זה, בשום אופן את שפלות מצבו.

אלא זה כמו שדברנו במאמרים הקודמים, מה שזה"ק מפרש על הכתוב "או הודע אליו חטאתו", שהקב"ה מודיע לו, שהוא חטא, או שהתורה מודיעה לו שהוא חטא. ומצד עצמו אין האדם מסוגל לראות את הרע שבו. כי אדם קרוב אצל עצמו, והוא משוחד, ו"השוחד יעוור עיני חכמים" כתיב. ועיור אינו רואה. לכן אין האדם מסוגל לראות את הרע שבו מעצמו. אלא מלמעלה מודיעין לו, שנקרא בלשון הזה"ק, התורה מודיעה לו או שהקב"ה מודיע לו. ושניהם מובנים לנו על ענין אחד, כלומר שזה בא מלמעלה ולא מעצמו, כי הכרת הרע זוהי ידיעה מלמעלה.

ובזה יכולים לפרש את קושית העולם, שמצד אחד אמרו חז"ל (נידה ל', ע"ב) וזה לשונם "משביעים אותו תהי צדיק, ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". ושואלים, הלא המשנה (אבות פרק ב') אומרת "ואל תהי רשע בפני עצמך", אם כן איך אומרו "היה בעיניך כרשע".

ויש על זה הרבה תירוצים. ולפי הנ"ל, שענין הכרת הרע בא מלמעלה, ואין אדם מסוגל לבוא לידי הכרת הרע, אלא לאחר שהאדם השקיע כוחות בתו"מ, בכדי להגיע לעבוד לשם שמים, אז מודיעין לו מלמעלה את הרע, ורק אז הוא יכול לראות שהוא רשע. וממילא במצב כזה, שמודיעים לו מלמעלה שהוא רשע, והגם לפי המעשים שלו הוא נראה בפני העולם כולו שהוא צדיק, כי אין אף אחד יכול לדעת, מה שהודיעוהו להשני מלמעלה.

ועל זה אמרו "אפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה". זהו מטעם, שאין הם מכירים אותך. כלומר הכוונות שלך, אבל אתה צריך לדעת את האמת. לכן אמרו "היה בעיניך כרשע". "בעיניך" שפירושו, לא כמו שהעולם מסתכלים על החיצוניות שלך, אלא תסתכל "בעיניך", היינו בצורת הכוונה, שאין אף אחד יכול לראות רק אתה לבד. זה נקרא "בעיניך". ותראה, שאתה רשע. וזה שכתוב "היה בעיניך כרשע".

אולם כנ"ל, שאין אדם מסוגל לראות את האמת, שהוא רשע, אלא לאחר שהשקיע יגיעה רבה בתו"מ, בכדי להגיע להאמת. אז מגלין לו מלמעלה את האמת, שהוא נמצא במצב של "לא עבדו". אבל לבד בלי עזרה מלמעלה, אין אדם יכול לראות שהוא רשע. וזה שכתוב "ואל תהי רשע בפני עצמך". פירוש, שהאדם מצד עצמו אי אפשר להיות רשע, אלא לזה צריכים עזרה מלמעלה.

לכן על האדם מוטל לבקש מה', שיודיע לו את האמת של מצבו ברוחניות, איפה הוא נמצא. כלומר, אם הוא נמצא בין אלו הנקראים "עובד אלקים", או בין אלו הנקראים "לא עבדו". אבל מעצמו אין האדם מסוגל לדעת. וזהו שאמרו "ואל תהי רשע בפני עצמך".

ועתה נבאר מה ששאלנו, איזה שם האדם צריך לתת להמצב שבו הוא נמצא, אם הוא רואה שהוא באמת בבחינת "לא עבדו", כלומר אם הוא לא זז משהו בעבודה, אלא שהלך אחורה, ועבודה שלו היתה לריק בלי שום רווחים. ומה שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", הוא צריך להאמין בזה, אבל בחוש הוא רואה, כאילו נגיד שהיה יותר טוב, אם בכלל לא היה נכנס בעבודה זו דלהשפיע. ונמצא, שהוא רואה רק ירידה בעבודה ולא עליה. ולפי זה היו צריכים לתת שם של מצב של "לא עבדו" בשם "ירידה".

אולם לפי מה שאמרנו, שאי אפשר להכנס למדרגה עליונה מטרם שמשיגים מדרגה התחתונה, שהיא בחינת "לא עבדו", נמצא, שאין המצב הזה נקרא "מצב של ירידה", אלא מצב של "עליה". כי כן היא הדרך, שמדרגה תחתונה היא הסיבה והגורם למדרגה עליונה. אי לזאת, הירידה הזו, שהוא מרגיש שנמצא במצב ירידה, היא הגורמת לו לעלות למדרגה עליונה.

כלומר, לפום צערא אגרא. זאת אומרת, לפי מה שהוא סובל, בזה שהוא נמצא במצב של "לא עבדו", זה גורם לו שיעשה עצות ותחבולות, איך לצאת ממצב הזה, ולעלות למדרגה עליונה, הנקראת "עובד אלקים". לכן נקרא המצב הזה "זמן של עליה" ונקרא "מצב של התקדמות להמטרה". אולם גם בזמן של "לא עבדו" יש עליות וירידות, גם הירידות האלו נחשבות לעליות.

פירוש הדברים, כי ירידה היא מביאה להאדם לראות את מצבו של הרע שבו, למה הוא מסוגל להגיע. כלומר, לאיזו שפלות הוא מוכן להביא את האדם. זאת אומרת, שבזמן עליה, דהיינו בזמן שהיתה לו תשוקה לתורה ולתפלה, והיה חושב שעכשיו כבר נמצא בין עובדי ה', וכבר הוא לא נצרך להקב"ה, שיעזור לו מהיצר הרע שבו, היות שהוא מרגיש טעם בעבודה, ומסתכל על הזמנים שהיה נמצא בירידה, הוא מתבייש כלפי עצמו, וכואב לו מאוד, אם הוא זוכר את הירידות שלו.

ופתאום הוא נופל "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא". כלומר, הוא נופל ממצב, שהיה חושב שהוא נמצא כבר בשמים. ואח"כ הוא רואה, שהוא נמצא בבור עמוק. ועוד יותר מזה, שהוא לא זוכר, איך הוא נפל לבור עמוק, ומה היתה הסיבה. וכשנפל לתוך הבור, הוא נמצא שם מחוסר הכרה, כלומר שאינו מרגיש, שנמצא בתוך הבור. אלא לאחר כמה זמן הוא מתאושש, ומתחיל להרגיש שהוא נמצא בתוך הבור. וזמן ההתאוששות לוקח דקה, או שעה, או יום - יומיים, או חודש ימים, עד שחוזר להכרה ורואה באיזו שפלות הוא נמצא.

ואח"כ נותנים לו מלמעלה שוב רצון וחשק לעבודה. ושוב נמצא במצב עליה. ואז הזמן שהוא יכול להנות מזמן הירידה. כלומר, בזמן העליה הוא יכול לדעת, מהו הרווח מזה שקבל ירידה. היות שלפי מה שאומרים, שענין העונשים שנותנים לאדם, אין זה כדוגמת מלך בשר ודם, שהוא לוקח נקימה ונטירה על מה שלא שומר האדם את מצות המלך, אלא כאן ענין של תיקון. אם כן איזה רווח הוא יכול לומר שיש לו מהירידות.

התשובה היא, כי הירידה לא ניתנה לאדם, שילמד מהירידה בזמן שהוא נמצא בירידה. כי בזמן הירידה הוא נמצא מחוסר הכרה, כלומר שלא מרגיש, שהוא נמצא בירידה. מטעם, שאין אז בעל חי, שירגיש איזה חסרון מבחינת חיות דקדושה, כי נאבדה ממנו הידיעה, שיש רוחניות בעולם בכלל אצל מי שהוא, וכל מחשבותיו הוא רק בחיים הנמצא באהבה עצמית.

כלומר, היות שידוע, בלי חיים אי אפשר לחיות, לכן כל אחד ואחד בוחר את הלבוש המתאים, שיוכל להוציא ממנו את החיים, שנקרא "תענוג". כי אין חיים בלי תענוג. כי בזמן שאין האדם מסוגל למצוא תענוג בחיים שלו, תיכף הוא בוחר לעצמו את המות, שזה נקרא "מאבד עצמו לדעת".

לכן בזמן הירידה, כשמוציא תענוג באיזה לבוש, לא חשוב לו מהו הלבוש, אלא חשוב לו כמה תענוג הוא מסוגל להוציא מהלבוש הזה. זה נקרא, שאין חושב אז על רוחניות. כי התענוג מה שהוא מקבל, משכח אותו משאר דברים. כי כל ראשו טרוד איך להמשיך בהשגת התענוגים בהלבושים הקרובים אז לרוחו. בזה הוא שקוע. ואז אין לו שום מחשבה, שיש מציאות כזו, הנקראת "עבדות ה'". היות כי ירידה נקראת בחינת "מיתה". כלומר, קצת רוחניות, שהיה דבוק במשהו בקדושה, החיים הזה נסתלק ממנו. לכן הוא נקרא אז בבחינת "מיתה", שאין בו רוח חיים דקדושה.

אלא אח"כ הוא מתעורר, ומתחיל לראות שחסר לו חיים רוחניים. וזה שנתעורר מהירידה, זה נקרא "תחיית המתים", שכבר מתחיל להרגיש שחסר לו חיים. מה שאין כן מת אינו מרגיש שחסר לו חיים, שירצה לזכות לחיים.

אבל נשאלת השאלה, מי החיה אותו. על זה באה תשובה "מלך ממית ומחיה". ולמה צריכים זה. התשובה היא "ומצמיח ישועה". הפירוש הוא, שע"י זה שהקב"ה מצד אחד נותן לו ירידה, שנקרא "ממית", ומצד השני נותן לו עליה, שנקרא "ומחיה", דוקא ע"י זה תצמיח הישועה, וזה שכתוב "ומצמיח ישועה".

ובהאמור יוצא, מתי האדם לומד ולוקח תועלת מהירידה, כנ"ל. בטח לא בזמן הירידה, כי אז הוא מת. אלא לאח"כ, שה' מחיה אותו, שפירושו, שנותן לו עליה, אז הזמן שצריך ללמוד מה שהיה לו בזמן הירידה. כלומר, באיזו שפלות הוא היה, ולאיזה דברים היתה התשוקות שלו, ולמה היה מצפה. שאם יהיה לו זה או זה, הוא ירגיש עצמו לאדם השלם. אז הוא רואה, שכל החיים שלו של זמן של ירידה, היה לא פחות אלא מהחיים של בעלי חי.

ניקח לדוגמא, אנו רואים, כשזורקים את הפסולת לפחי אשפה, כל החתולים שבסביבה, כשמרגישים שיש איזו פסולת מבעלי חי, שזרקו לתוך פח האשפה, הם מוצאים ואוכלים את זה. ובכוח האכילה הם רוצים כל אחד ואחד למקומו, בכדי להשיג שאר תענוגים וכדומה. ואם האדם יסתכל בזמן העליה, שהוא מבין, שלא כדאי להכנס את מוחו ולבו לתאוות בהמיות, וזהו בערכו עכשיו, לפי מצבו, פסולת ממש, וממש בזמן שהוא מסתכל על החיים האלו, מתעוררת בחילה עד להקיא.

נמצא, תועלת גדולה מהירידה זו, שהוא רואה שפלות עצמו, לאיזה מצב הוא יכול להגיע, ורק ה' הוציא אותו משפלות הזאת. אז הזמן לראות גדלות ה', מזה שיש בידו להוציא את האדם מטיט היוון, שיכול שם להטבע ולהישאר ביד הס"א לעולמים. ורק ה' הוציא אותו משם.

ובהאמור רואים, שהאדם צריך לקרוא בזמן העליה את כל מה שכתוב בזמן הירידה. ואז מהקריאה הזאת הוא ידע, איך לבקש על נפשו מאת ה', שלא יזרוק אותו עוד הפעם לתוך האשפתות. וגם יודע, איך לתת תודה לה', על מה ששוב העלה אותו משאול תחתיות. וזהו כנ"ל "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". כלומר, ע"י הירידות והעליות, מזה נצמח הישועה.

ובהאמור, לאחר שעבר את שלב א', הנקרא "לא עבדו", מתחיל עכשיו הזמן להגיע לבחינת "עובד אלקים". כלומר, לאחר שעשה את העצות והתחבולות איך לצאת מבחינת "לא עבדו", אז הוא מקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו", בזה ש"נותנין לו נשמתא קדישא", שבכח הזה הוא יוצא משליטת אהבה עצמית, ויש לו האפשרות לעבוד רק בעל מנת להשפיע.

נמצא, איך האדם יכול לבוא לבחינת עובד אלקים, זהו דוקא ע"י זה שזוכה לבחינת נשמה מלמעלה. וזה נקרא, שעכשיו הוא "עושה פירות". ומהו הפירות. זה שזכה לבחינת נשמה, זה הפירות. כלומר, שהאדם צריך לדעת, כי מטרם שזכה לבחינת "פירות", הנקרא "נשמה", הוא לא יכול להיות עובד אלקים, אלא הוא מוכרח להיות עובד את עצמו, שזה נקרא "לא עבדו", מטעם כנ"ל, שאין האדם יכול ללכת נגד הטבע שבו הוא נולד, שהוא אהבה עצמית. אלא רק הבורא הוא יכול לעשות הנס הזה, לשנות את הטבע.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "עתידין כל אילני סרק בארץ ישראל, שיטענו פירות". כלומר, שלאחר שהאדם זכה לבחינת "ארץ ישר-אל" ע"י שזכה לבחינת נשמה, אז הכל נעשה מתוקן, היינו שאפילו בחינת "אילני סרק", שאינו לגדל פירות, שהכוונה על הזמן של לא עבדו, גם זה מקבל תיקון, על דרך ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

כלומר, היות שאי אפשר להיות עובד אלקים, מטרם שנכנס להרגיש, שהוא נמצא בבחינת "לא עבדו". כלומר, שעל ידי הירידות והעליות, שהיה לו בזמן, שהיה נמצא באהבה עצמית, שהעליות והירידות האלו זה היו שלבים ומדרגות, שתהיה לו היכולת לעלות למעלה למקום השלימות. וממילא הכל נכנס לקדושה, משום שכל הדברים עזרו לו להגיע לשלימות.

ובהאמור נבין, שאילני סרק, שלפי טבעו אין ראוי לגדל בו פרי, מכל מקום ישא פרי. כלומר, כיון בזמן שהאדם נמצא בשלא לשמה, בטח זה המצב רחוק הוא מלגדל פירות, היינו שיזכה לבחינת הבנה בעבודה ובתורה, שהוא נקרא ש"זכה להכנס בהיכל המלך". ובזמן של שלא לשמה הוא להיפך, הוא מתרחק עצמו מדביקות ה'. מכל מקום לאחר שזכה להכנס ל"ארץ ישראל", כל השלא לשמה, הנקרא "אילני סרק", ישא פרי, כלומר שאור עליון, המכונה בחינת נשמה, ישכון גם על כלים אלו גם כן, מסיבת שהכל נכנס לקדושה.