ב"ה יו"ד למסב"י תרפ"ז לונדון יע"א
כבוד התלמידים ה' עליהם
אני חושב שאיני צריך כ"כ לכתוב לכם ד"ת [דברי תורה], כי יש לכם דַּי וְהוֹתֵר, מתוך הכתב, ומתוך הדפוס. אבל מי יודע אם המה עדיין בעיניכם כַּחֲדָשׁוֹת, דְּהַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, ועל כן אין האדם מתפעל לשבח, אלא מחדשות.
הנה קודם הפסח כתבתי לכם חידושי תורה, כמו שאומרים "יום טוב דְיָגַע תורה [יגיעה בתורה]". (תורה של חג) ועמהם תבינו דברי חז"ל, בענין יראת שמים, ד"כל העולם כולו, לא נברא אלא לְצַוּוֹת לְזֶה", שיש לדייק. "לַזֹּאת" מיבעי ליה [צריך להיות]? כי המלכות שה"ס [שהיא סוד] הֲלָכָה, וסוד יראת שמים, נקראת "זֹאת", כנודע, וקוב"ה נקרא "זֶה", אלא נודע למדקדקים, כשאנו אומרים, מזכר ונקבה יחד, מבטאים הדבור בלשון זכר, והקב"ה נקרא "זֶה" בסו"ה [בסוד הכתוב] ודברי חז"ל, "דְעָתִיד הקב"ה, לעשות מָחוֹל לָצדיקים, וכל אחד ואחד מָרְאֶה באצבעו ואומר: הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה וכו' זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ" וכו'.
אבל בטרם התיקון של עשיית מָחוֹל לצדיקים, שמחול ה"ס [הוא סוד] מחילה, אז נאמר: "וְאַל יָבוֹא בְכָל עֵת אֶל הַקּוֹדֶשׁ", והיינו מסבת הַגַּלְגַּל על כ"ח [28] עִתִּים, י"ד לטובה, וי"ד להפך, כנודע, אלא "בְּזֹאת יָבוֹא אַהֲרֹן אֶל הַקּוֹדֶשׁ", דהיינו, בי"ד [ב-14] לטובה הנקראת "זֹאת", וז"ש [וזה שכתבו] ז"ל: "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לָזֶה", דהיינו, לְיִחוּד קוב"ה וּשְׁכִינְתֵּיהּ, שנקראים אז "זֶה", שעד כאן צריכים לעלות ביראת הרוממות, דהיינו במהפך קבלתו להשפעה, והמשפיע, שהוא למעלה מִגַּלְגַּל, ודאי יכול להשפיע לכל עת, אפילו לי"ד דְּלְהֵפֶךְ, שבבחינת השפעה, אין כאן ח"ו שום רע, כמו שנתבאר היטב.
וזס"ה [וזה סוד הכתוב] "שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּיךָ", דְּכֹל זמן שלא זכינו להתאחד בקוב"ה, בבחינת מחשבה אחת אלא שתי מחשבות וכו', ע"כ [על כן] אנו מבקשים "שָׁמְרָה זֹּאת", תן לנו כח ועוצמה, לבוא אל הקודש, בשמירת הכתוב בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקּוֹדֶש "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בדבור אחד נאמר", ובזה נתעלה להתאחד באחדות האמיתי ית' שמו ויתעלה בבנין עָדֵי עַד.
כתוב "אל דֳּמִי לָכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ, עַד יְכוֹנֵן, וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלַיִם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ", וכן אנו מריצים בקשותינו למרומים, דְפִיקוּ בָּתַר דְפִיקוּ [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו [חס ושלום].
וז"ש [וזה שכותב] הכתוב: "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם וכו' וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמוֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אִגְלָאֵי מִילְתָּא לְמַפְרֵעַ [מתגלה הענין] למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בְּדְפִיקוּ בָּתַר דְפִיקוּ [בהכאה אחר הכאה], עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.
ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עָדֵי נָפִיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש [כמו שכתוב] "אַל דֳּמִי לָכֶם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לִידוֹם גם כן ח"ו, "אַל דֳּמִי לָכֶם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ" וכו', ומובן שכל המלאכות מלמדים בעוד שנמצאים מחוץ להיכל, דאח"כ לא זמן ליחוד מלאכות הוא כמובן.
ואני פּוֹרֵשׂ בשלום כל התלמידים, ומפני טרדותי לא אוכל לענות בפרטות יותר, ואקוה אל ה' וטובו.
יהודה ליב