נדר ושבועה
401. שבועת ה', היא השכינה, הבת היחידה. ולא לחינם התקינו ג' אנשים להתיר את השבועה, אלא זו ש' של שבת, שג' ענפים של הש' הם ג' אבות, חג"ת, והקו העבה המקשר את ג' הענפים מלמטה היא הבת היחידה, שבועה, שמשתתפת בג' הענפים שבש'.
מלכות נקראת שבועה, בעת שמחוברת עם חג"ת דז"א, שלמעלה מחזה שלו כרגל רביעית לכיסא העליון, שעל זה רומזת ש' של שבת. וע"כ ג' אנשים כנגד חג"ת יכולים להתיר את השבועה.
402. השבועה חלה רק על דבר שיש בו ממש. נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש. נדרים עולים על שבועות. שכל הנשבע, נשבע במלך עצמו, במלכות. וכל הנודר כאילו נודר בחיי המלך, בינה, שמשם נמשכים החיים, המוחין, אל המלכות.
בג"ר יכולה החכמה להאיר בלי לבוש החסדים, משא"כ בז"ת, שבהן אין החכמה מאירה בלי חסדים. לכן השבועה חלה רק על דבר שיש בו ממש. כי השבועה, המלכות הממשיכה חכמה למעלה מחזה דז"א, רביעי לאבות, אינה מתקיימת שם מחמת חיסרון של חסדים, אלא מוכרחה לרדת למטה מחזה ולקבל חסדים מיסוד דז"א, להלביש בהם החכמה.
ואז חלה השבועה, כלומר מתקיימת. והמסך הזה של היסוד, הממשיך חסדים, מכונה, דבר שיש בו ממש, עוביות. משא"כ נדר, שהוא בינה וג"ר, חל אפילו על דבר שאין בו ממש, שאין צריך למסך להשפעת החסדים, כי בג"ר יכולה החכמה להאיר אפילו בלא חסדים.
403. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, יחדש לנו חידושים. כי כתוב, אין כל חדש תחת השמש, שהוא ז"א, אבל למעלה מהשמש יש חידושים. ובסתרי תורה, כמ"ש, שמש ומגן ה' אלקים צבאות, מאיר ומגן אפילו תחת השמש בעולם אצילות, ולא בעולם של הדיוט, כלומר בג' עולמות בי"ע, שיש שם קליפות, המכחישות ייחודו.
ואע"פ שכתוב, זה לעומת זה עשה האלקים, שהקליפות הן מעשה אלקים, כי מהחושך, מהקליפות, יוצא אור, ע"י שבני אדם מתגברים עליהן, מ"מ נחשבות לעולם של הדיוט, ואין אור השמש, ז"א דאצילות, נמשך להגן עליהן.
404. עוה"ב, בינה, הוא למעלה מהשמש, עמוד אמצעי, ז"א. וע"כ נדרים שהם משם עולים על שבועה וחלים על דבר שאין בו ממש, שאין בו המסך הממשיך חסדים. ומשום ששבועה היא עוה"ז, מלכות, שאין לה קיום אלא על יסוד, הנושא למסך דחסדים שיש בו ממש. כמ"ש, וצדיק יסוד עולם. ונמצא, שאינה חלה, אלא על דבר שיש בו ממש.
405. ביסוד נשבעים, כמ''ש, חי ה' שִׁכְבי עד הבוקר. והיסוד נקרא חי. השכינה התחתונה, הנקראת כותל מערבי, שהוא המלכות, היא משכן שלו, ע"ש שהיא תל שהכול פונים אליו. כי כותל הוא אותיות כ"ו ת"ל. הוי"ה, ז"א, בגי' כ"ו (26), ודאי השכינה תל של ז"א, ע"ש הכתוב, קווּצותיו תלתלים שחורות כעורב, שעל כל קוץ תִלֵי תִלים של הֲלכות.
ד' של אחד היא תל שהכול פונים בו, המלכות. והקוץ של הד', יסוד, המבדיל אותה מצורת ר', נאחז בין א"ח של אחד, ז"א, ובין ד' של אחד, המלכות, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. כי כל, הוא שם היסוד, והוא נאחז בז"א, שנקרא שמיים, ובמלכות, שנקראת ארץ.
406. העולם עומד על היסוד, על עמוד ששמו צדיק, כמ"ש, צדיק יסוד עולם. והוא ברית של השבועה, מלכות, כי עליו עומדים א"ח ד', שמיים וארץ, שכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שׂמתי. א"ח הוא שמיים, ז"א. ד' היא ארץ, המלכות.
407. הברית, יסוד, אחוז בין שמיים וארץ, זו"ן, ובו השבועה, המלכות. כמ''ש, חי ה' שִׁכבי עד הבוקר. כי השבועה תלויה ביסוד, הנקרא חי. ומי שנשבע בשׁמה לשֶקר, כאילו הרס הבניין של שמיים וארץ, והחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כי אם אדם מסיר הקוץ, יסוד, מהד' של אחד, המלכות, יישאר אחר, ס"מ, שבמקומו שקר, ודומה כאילו האדם בנה שמיים וארץ על שקר. ואמת עומדת, ושקר אינו עומד, שסופו להתבטל. והוא הרס הבניין ונפלו שמיים וארץ.
408. הנשבע לשקר הוא כאילו, כמ''ש, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל. השכינה נקראת ארץ, ות"ת הנקרא שמיים, הוא עימה, שלא נפרד ממנה אפילו בנפילה שלה, לקיים בה הכתוב, אני ה' הוא שׁמי, וכבודי לאחֵר לא אֶתן. האמת, שהיא ז"א, נפלה עימה, כמ''ש, ותַשלך אמת ארצה.
הרי שהגורם לנפילת המלכות, גורם ג"כ לנפילת ז"א. וע"כ הנשבע לשקר, גורם לנפילת שמיים וארץ. ומי שנשבע אמת, הוא מקיים הכתוב, אמת מארץ תִצמח. שהוא עמוד אמצעי, ז"א, הנקרא אמת, שבו עומד הבניין. הרי שבניין שמיים וארץ מתקיים על אמת.
409. ומשום שהשבועה היא בניין של עוה"ז, מלכות, אין לה קיום בלי יסוד, דבר שיש בו ממש, הנושא למסך, שעליו יוצא זיווג החסדים. נדר, עוה"ב, בינה, עולה על שבועה, והוא חל על דבר שאין בו ממש, שהבינה אינה צריכה יסוד להתקיים עליו, שהוא ברית, שבו תשמיש המיטה. כי בג"ר אין החכמה צריכה לחסדים להתלבש בהם. ומשום זה ביוה"כ, שהוא עוה"ב, בינה, שבו תיקנו תפילת כל נדרי, משום שהנדר הוא מבינה, אסור בתשמיש המיטה, שאין זיווג דיסודות נוהג בבינה.
410. בבינה אות ברית, י', יסוד דבינה, הוא עטרה של ספר תורה, שהוא צדיק, יסוד דז"א. העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא תשמיש המיטה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.
411. משום שאין שימוש בעוה"ז, מלכות, בעטרה על ראש צדיק, הנוהג רק בבינה, כל המשתמש בעטרה חלף מהעולם. כי העטרה בעוה"ז היא למטה מהיסוד ואינה בראש צדיק. הנקודות הן שימוש לאותיות. אבל בעוה"ב, בינה, אין שימוש לאותיות, שרומזים לזו"ן.
ומשום זה בספר תורה אין נקודות באותיות אלא תגים, הנמשכים מבינה, והם עטרה בראש האותיות, שהם זו"ן. ומשום זה מי שמשמש בספר תורה, חלף מהעולם. וכך, מי שמשמש במי שלומד הלכות, עליו אמרו, המשתמש בעטרה חלף.