עניין הניגון הוא הממוצע בין הרוחניים והגשמיים, פירוש, כל מה שנתפס במח הדמיון, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, והפה לדבר ואוזן לשמוע, המה הפועלים הראשים בלב, לכן כל הבחינות הנ"ל גשמיים, ואין ביניהם צורה רוחניית כלל, כי אם לא היו גשמיים לא היו מוצאים הרגש בבריה גשמית.
ואין לך הרגש בעולם שלא יהיה משותף עם דמיון, וכיון שהדמיון הוא בחינת גשמי, על כן מתגשם עמו ההרגש, אבל ההרגשים המתפעלים מהנגינה, אינם מוליכים עמהם שום כח ודמיון גשמי, זולת שהמה מתחברים עם ההרגשים, שכבר חולפים באותה בריה, מחמת דמיונות והכל נשכח, ועתה מחמת חוק הנגינה מתגלים ההרגשים הישנים בלי כל דמיון לקודמים להם, על כן יש בהם נעימות, אפילו מהרגשים עצובים. והגם שבשעתם, רצה לומר, בשעה שהיו משותפות עם דמיונות הקודמים להם, היו עכורות מאד, מכל מקום עכשיו שהמעשים נשכחים ונשארים הדמיונות במקומם ומתגלים רק ההרגשים, על כן המה מיוחסים יותר לרוחניים ונצחיות, ועל כן יש בהם נעימות גדולה ולא עכירות כלל, כי הנצחיות נשארת בסוד הנעימות כידוע.