נשמתו של אדם פיקדון בידו

655. ותִקרֶאנה לו השכנות שֵׁם לאמור, יוּלַד בן לנעמי. כתוב, אם חָבוֹל תַחבוֹל שַׂלְמת רעך, עד בוא השמש תְשיבנו לו. פסוק זה מדבר בנשמה של אדם, בזה העולם. מלמד, שנשמתו של אדם יוצאת בכל לילה, והקב"ה ממשכן אותה, ולמחרת משיב אותה לחיקו של אדם.

656. לפיכך צריך האדם להפקיד נשמתו ליוצרו, וקורא פסוק אחד של רחמים, כגון, בידךָ אפקיד רוחי, פדית אותי ה', אֵל אמת. והואיל והיא בפיקדון, אע"פ שהיא מחויבת בכמה חובות, הקב"ה משיב אותה לחיקו של אדם.

657. כעניין זה, צריך להתנהג במידותיו של הקב"ה, וללכת בדרכיו. כמ"ש, והלכתָ בדרכיו. שהרי נשמתו פיקדון בידו, שהיא מתחת לכיסא הכבוד, והוא נוצר מִטיפה סרוחה, הרי פיקדון נשמתו בידו.

658. אם חבול תחבול שׂלמת רעך, אם חָבַלתָ מעשיך, ולכלכת נשמתך, שהיא מֵאור לבושו של הקב"ה, שהוא רעך ורֵע אביך. עד בוא השמש, כשיגיע זמנך להיפטר מהעולם, תשיבנו לו. כמ"ש, והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנה. תן אותה לו, כמו שנתן אותה לך.

659. אם חבול תחבול. אם חָבַל אדם מעשיו, אח"כ כשהגיעה שעתו, מרוב חובותיו לקונו, קונו חובֵל את שלו, ונוטל נשמתו.

660. לפיכך כתוב, ולא תַחבוֹל בֶּגד אלמנה. הואיל ומַשכונתו בידו של מקום, אין צריך למשכן אותה פעם אחרת. כמ"ש, לא תקום פעמיים צרה. כל הנפשות בידו של הקב"ה, אם זכו, נכנסות במחיצתם של הצדיקים בגן עדן. לא זכו, נכנסו בגיהינום.