זהב וכסף ונחושת – ב'

227. וייקחו לי תרומה, שהיא המלכות המיוחדת עם הז"א. ובמה היא תרומה? בזהב, קו השמאל, כי משם היא ניזונה תחילה, משום שהיא גבורה תחתונה, הבאה מצד הזהב, שמשם הארת החכמה, כי המלכות נבנית מקו השמאל. ואע"פ שבאה מצד הזהב, לא נשאר כל עיקר אלא בצד הכסף, קו ימין, בהארת החסדים.

228. וזה עניין כוס של ברכה, הרומז על המלכות, שנקראת כוס, שצריכים לקבל אותו בימין ובשמאל. וכל עיקר נשאר בימין, והשמאל מעורר את הימין, שמשפיע בו הארת חכמה שבו. ולא מתדבק בו, משום שהכוס ניתן בין ימין לשמאל, והשמאל מתאחד ונכלל תחת הימין, והימין מתדבק למעלה, בז"א, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. זהב וכסף, כמ"ש, לי הכסף ולי הזהב, ימין ושמאל דז"א. אבל במלכות זהב תחילה ואח"כ כסף, משום שנבנית מקו שמאל, זהב.

229. ונחושת זהו צבע כעין הזהב, משום שנצבע מצבע הזהב ומצבע הכסף, שהיא המלכות המתקבלת בשמאל ובימין דז"א, שהם זהב וכסף. וע"כ מזבח הנחושת קטן, כמ"ש, כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מֵהָכיל את העולה. וכמ"ש, ודוד הוא הקטן, המלכות, הנקראת המאור הקטן. ואע"פ שהוא קטן, הכול נאחז בתוכו.

ואין המזבח האחר, הפנימי, נקרא קטן, אפילו שהיה רק אַמה על אַמה, כי אינו תלוי במידה, כי אינו קטן פרט לזה שכתוב, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. ומזבח הנחושת הוא המאור הקטן, והמאור הגדול הוא המזבח הפנימי, מזבח הזהב.

230. ותכלת. זהו תכלת של ציצית. תכלת זהו כיסא, תפילה של יד, המלכות, כיסא הדין, שדנים בו דיני נפשות, המלכות מצד דין הקשה שבה. משום שיש כיסא שדנים בו דיני ממונות, שהוא דין רפה. ויש כיסא שדנים בו דיני נפשות, שהוא דין קשה. ותכלת היא דין הקשה שבמלכות. וע"כ כל הצבעים יפים לחלום חוץ מצבע תכלת, כדי שיידע שנשמתו עולה בדין. וכשהנשמה עולה בדין נידון הגוף לכליה, והחלום ההוא צריך לרחמים רבים.

231. תכלת זהו כיסא, שכתוב בו, כמראה אבן ספיר דמות כיסא. וכתוב, ונוגה לו סביב, משום שעושים בו כריכות לציצית, והנוגה מאיר לו וחוזר לצבע ירוק. שנראה בו יותר לבנונית. שזהו כוכב הנוגה, המאיר לפנות בוקר.

מהשעה ההיא והלאה מתחיל זמן ק"ש, כי השתנה צבע התכלת לצבע ירוק, שהוא דין רפה. ומשום זה אסור לדון דיני נפשות בלילה, משום שצבע תכלת שולט, וניתנה רשות לחטוף נפש בלי משפט. שיש אז כוח לס"א לבלבל דעת השופטים. כי המשפט, ז"א, רחמים, אינו שולט.

232. כשבא הבוקר, והתעורר הימין שלמעלה, יוצא אור ומגיע עד התכלת, ומשתנה ממה שהיה. ואז הימין שולט עליו, ומתדבק בו כיסא קדוש של רחמים. מהשעה ההיא והלאה הוא זמן ק"ש.

233. וארגמן ותולעת שָׁני. ארגמן הוא קיבוץ כל הצבעים, לבן אדום ירוק, ביחד, ז"א, קו האמצעי. ותולעת שָׁני או שָׁנים, כמ"ש, כי כל ביתה לבוש שָׁנים. שזהו צבע שנקרא שני, הוא נקודת המפתחא שבמלכות. והוא כולל בתוכו כל הצבעים, גם נקודת המנעולא.

שָׁני ושָׁנים הוא אחד, אלא שָׁנים נקרא כשכולם כלולים בו, גם המנעולא. שָׁני יוצא מכיסא העליון, ז"א, שהוא כיסא לבינה, השולט על תכלת מצד ימין, המפתחא. והוא אפוטרופוס של ישראל, שכתוב בו, מיכאל שַׂרְכֶם, חסד, ובו המפתחא. ונקרא תולעת, משום שכוחו בפה, המסך המתוקן בפה דראש. וכמו תולעת השובר הכול ועוקר הכול, כי אם מתגלים הדינים דמנעולא הכלולים בו, הם גורמים להסתלקות כל האורות.

234. תולעת שָׁני ושֵׁש. שני צבעים ביחד של ימין ושמאל, לבן ואדום. שניהם ביסוד, כי הדינים שבמלכות כלולים ביסוד. ושש הוא בוץ, ששישה חוטים מתחברים בו, כלומר יסוד. כמ"ש, וגווייתו כתרשיש, שהוא המלאך גבריאל. כי באלו השניים, חו"ג שביסוד, כלולים מיכאל וגבריאל, מיכאל בתולעת שני וגבריאל בשש.

235. ועיזים. ועיזים הן גבורות תחתונות שבחיצוניות, ת"ת ומלכות שבקליפת נוגה דבריאה. מכסים על הפנימיים שבקדושה. והכול צריך, צריכים לתת מקום לכל, כי מצד הזהב באים, שנמשכים מצד הגבורה, זהב.

ועורות אֵילים מאודמים, המשכה של ב' צדדים, ימין ושמאל, חו"ב של קליפת נוגה, כדי לכסות במקום אחר על הקדושה. כי העיזים מכסים על בחינות שכנגדן בקדושה, ועורות אילים מאודמים מכסים על בחינות שכנגדן בקדושה.

236. ועורות תחשים. בחינה אחת שגדלה בתוך הס"א בחוּרבה, ואינה נמצאת ביישוב, והיא בחינת טהרה, שנקראת תחש, שהיא זו"ן של נוגה דאצילות, הגדלה בתוך ג' הקליפות, כמ"ש, רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת.

237. בספר של שלמה המלך, במזבח הנחושת, יש סודות עליונים. כתוב, מזבח אדמה תעשה לי, שהוא המלכות. נחושת, כששולטים הרים אחרים והמלכות צריכה לזון אותם, היא נצבעת בגוון של נחושת כדי לזון אותם, שאז נקראת המלכות מזבח הנחושת, והם נקראים הרי נחושת.

238. על אלו הרי נחושת נמשך רוח מתוך מזבח, המלכות, שהיא אות נ' שבנחׂשת. וכשמזבח מסתלק בעלייה אחרת, מסתלקת אות נ', מזבח הקדוש, ונשאר הרוח של הרי נחׂשת, אותיות חש"ת. וכשהרוח התעלה בקיומו, נקרא תחש, כי הסתלקה ממנו אות נ'.

239. רוח תחש נחלק לכמה רוחות, ונקראים ג"כ תחש. וע"כ נקרא העם ההוא תחש, כמ"ש, ואת תחש ואת מַעכָה. והם היו יודעים בחיה הזו תחש, שהייתה במשכן, שנקרא על שמם.

240. ועצי שיטים. אלו הם סודות הקדושים של אלו קרשי המשכן, שנקראים עצי שיטים. כתוב, ויעש את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. וכתוב, שרפים עומדים. ללמד שהקרשים הם שרפים.

241. שמן למאור, הוא המשכת שמן הגדלות, הקדוש, להמשיך עליהם המוחין דג"ר.

אבני שוהם ואבני מילואים, אלו הם אבני קודש, יסודות המשכן, שהם ד' מלאכים מיכאל גבריאל אוריאל ורפאל, שכל אחד מהם כלול משלושה קווים, שהם י"ב (12) נושאי המרכבה, המלכות. במרכבות קדושות אלו, י"ב אלו, מזדמנים לבדם להוקיר ולשבח בלבוש כבוד, החושן, שיכוון בהם הכוהן שם, ויזכיר י"ב שבטים, וע"כ הם י"ב אבנים.

242. י"ג (13) מינים הם, זהב וכסף ועוד, חוץ מי"ב אבנים יקרות אלו שבאבני מילואים, וכולם עולים כ"ה (25), לכ"ה אותיות, בסוד העליון של הייחוד. וכנגד אלו חקק ותיקן משה כ"ה אותיות בפסוק של הייחוד, שכתוב, שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד, שהן כ"ה אותיות מפותחות, נחקקות בסוד העליון.

243. יעקב רצה לתקן הייחוד למטה, במלכות, והתקין בכ"ד (24) אותיות, שהם, בשכמל"ו. ולא השלים לכ"ה אותיות, משום שעוד לא היה מתוקן המשכן, שהוא כנגד המלכות. כיוון שנתקן המשכן, ונשלם הדבר הראשון שיצא משם. כשנשלם, לא דיבר אלא בכ"ה אותיות, להראות שזה נשלם כעין העליון, ז"א, שכתוב, וידבר הוי"ה אליו מאׂהל מועד לאמׂר, הרי כ"ה אותיות.

שורש המלכות שיוצאת משם, היא נקודת החזה, ששם הדינים של מסך דחיריק דז"א. ולז"א עצמו אין הדינים פוגמים, להיותם בסיום שלו. כי עיקר ז"א הוא חג"ת עד החזה, ומחזה שלו ולמטה שייך למלכות. ואין הדינים פוגמים למעלה ממקום יציאתם. אבל המלכות נפגמת מהם, להיותם בשורש שלה. והדינים ההם מתוקנים בייחוד.

ועכ"ז עוד לא נתקנו כל כך, עד שיבואו במספר האורות להשלים כ"ה בחינות, עד שהוקם המשכן. וע"כ לא תיקן יעקב אלא כ"ד אותיות, בשכמל"ו, כי חסרה השלמות שבשורש, נקודת החזה.

וכיוון שנתקן המשכן, ונשלם הדבר הראשון שיצא משם, כלומר שנשלם השורש, נקודת החזה שיצאה משם. אז לא דיבר אלא בכ"ה אותיות, להראות שזה נשלם כעין העליון. כי אחר ששורשה שבנקודת החזה נהפך לאור, הרי היא שווה בטהרתה כמו ז"א, ויש לה ג"כ כ"ה בחינות כמוהו.

244. וע"כ הם כ"ה מינים להשלים תיקון המשכן. וכל האותיות האלו התבארו באותיות החקוקות, ומשום שהמשכן נשלם באותיות אלו, הוא נקרא כ"ה, בייחוד השלם של המשכן, המלכות. וע"כ כתוב, וחסידיך יברכוכָה, שהם אותיות יברכו כה, אשר כה, הוא השלמות של כל המשכן והתיקונים שלו. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה ונביאים וכתובים, שהם כלל אחד וסוד אחד.

245. בשעה שישראל מייחדים הייחוד בפסוק של כ"ה אותיות, שהם, שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד, ובשכמל"ו, שהם כ"ד אותיות, ויכוון כל אחד בהם, כל האותיות מתחברות יחד ועולים בחיבור אחד מ"ט (49) שערים, ביובֵל, בינה. כי כ"ה וכ"ד הם מ"ט. ואז צריך להעלות עד הבינה ולא יותר. ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. והקב"ה מחשיב לאדם ההוא, כאילו קיים כל התורה, הבאה במ"ט פנים.

246. וע"כ צריך האדם לכוון הלב והרצון בכ"ה ובכ"ד, ולהעלות אותם ברצון הלב למ"ט שערים. משום שכיוון בזה, יכוון בייחוד הזה, שמע ישראל ובשכמל"ו, שהם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שמתכוון בהם, כי ודאי הוא כלל של כל התורה למעלה ולמטה. וזהו אדם השלם, זכר ונוקבא, כי שמע ישראל זכר, ובשכמל"ו נוקבא, והוא כל האמונה.

247. מחלוקת של שמאי והילל בקימה ובשכיבה. שכתוב, בשוכבך ובקומך, ששמאי סובר, בערב, שאז זמן הנוקבא בממשלתה, ובנוקבא צריכים להטות ולקרוא ק"ש, בשכיבה. ובבוקר, שהזכר, ז"א, שולט בשליטת עולם העליון, צריכים לקום ולקרוא לפני הזכר, כמו שצריכים בתפילה, שתהיה בעמידה. וכן בכל מקום שהזכר בא, הוא בעמידה.

248. ובית הילל סבור, אם היה נמצא ז"א לבד, והמלכות לבד, היו צריכים לחלק, שזה יהיה בעמידה וזה בשכיבה. אבל כיוון שאנו מחברים את ז"א והמלכות יחד, בחיבור של מ"ט פנים ומ"ט שערים, שהם כ"ה של שמע וכ"ד של בשכמל"ו, אין אנו צריכים לחלק זה לבד וזה לבד, אלא לראות שהכול אחד בלא פירוד. שאין לחלק בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית. וכמו שמזדמן לאדם, כך יאמר, אם בעמידה ואם בשכיבה, כי שניהם הם בחיבור אחד, כמו שנרצה להם, וכך צריכים להיראות.

249. וע"כ הזכר, ז"א, הוא בו"ק בפסוק שמע ישראל, שהם שש מילים אחרות, כנגד ו"ק דגדלות שמקבל מאו"א, והנקבה בו"ק בבשכמל"ו, שהם שש מילים, כנגד ו"ק דגדלות שמקבלת מז"א, ועולים שניהם בחיבור אחד במ"ט שערים. והלָכה כבית הילל בכל מקום.