מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ז
1991 - מאמר 47

הכתוב אומר (תבוא, מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". יש להבין במה שאומר "ושמרתם, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע מכאן, שענין עשיה, הוא כדי שע"י זה "תשכילו את כל אשר תעשון". נמצא, שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא להשכלה, מה שאנו עושים. משמע, שיש כאן להבחין ב' ענינים בעבודה:

א. בחינת מעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם".

ב. ענין השכלה שיש בהמעשים, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". ולכאורה זהו בסתירה, כי מצד אחד משמע, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". ואח"כ כתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע, שהעשיה היא רק אמצעי, שנוכל לבוא לידי הבנת השכל ודעת.

הנה הזה"ק אומר, שיש להבחין ב' בחינות בתרי"ג מצות:

א. בחינה א' הוא מכנה בשם תרי"ג עיטין (עצות),

ב. בחינה ב' הוא מכנה בשם תרי"ג פקודין.

וההבדל ביניהם הוא, כי "עצות" נקרא, שהדבר הזה אינו ענין מטרה, אלא זהו רק עצה, איך להגיע להמטרה. אם כן קשה להבין, איך אומר, שהתרי"ג מצות הם רק עצות, ואח"כ הוא אומר, שהם נקראים תרי"ג "פקודין".

וכפי שמפרש בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) וזה לשונו "וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים התרי"ג מצות בבחינת פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד".

לכן, לפי מה שמפרש שם בהסולם, יש לפרש בפשטות, כי הוא אומר וזה לשונו "כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, איך כתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". שמשמע, שעיקר הוא המעשה, ואח"כ הוא אומר "למען תשכילו". היינו, זה שאני אומר לכם "ועשיתם אותם", זהו רק הכנה כדי להשיג את המעשים. נמצא, שהעיקר הוא ההשכלה, ושכל, ודעת, ולא המעשה.

והתשובה היא כנ"ל, שעיקר הוא המעשה. כלומר, שבלי המעשים לא יכולים להשיג שום דבר. אלא בסגולת המעשים נוכל להגיע לידי דבקות, הנקרא "השתוות הצורה", כי מהשלא לשמה באים לשמה. לכן עיקר הם המעשים. ובמעשים עצמם יש להבחין ב' הבחנות:

א. המעשים בעצמם, כשהם עדיין בבחינת אמצעים. היינו שהם רק הכנה, שע"י יוכלו להשיג את הכלים דלהשפיע. ולאחר שהשיג ע"י המעשים את הכלים, הנקראים "רצון להשפיע", הוא משיג אח"כ את האור, המלובש בהמעשים.

זאת אומרת, שכל המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, למרות שגם אז היה האור מלובש בתו"מ, אלא שהיה בתור פקדון מלובש בתו"מ. כלומר שלא היה באפשרותו לראות מה שיש בהתו"מ, משום שעדיין לא היו לו הכלים, המתאימים להאור. מה שאין כן אח"כ, שזכה לכלים דהשפעה, הוא מקבל האור המלובש בתו"מ, אז רואים, שגם לפני שהוא זכה לראות, היה האור מלובש בתרי"ג מצות, אלא שהיה שם בתור פקדון.

לכן אין זה סתירה, שמקודם כתוב, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם". משום שבמעשה מתחילים ובמעשה גומרים. אלא שיש הבחן באמצע. כלומר, מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, או לאחר שזכה לכלים דהשפעה. זאת אומרת, ע"י המעשים הוא זוכה לכלים, ואח"כ ע"י המעשים הוא זוכה להאור. וזה נקרא "למען תשכילו את כל אשר תעשון". היינו שאח"כ הוא זוכה לבחינת "השכל וידוע אותי".

אולם צריכים לזכור, שמטרם שזוכים לכלים דהשפעה, רק כשרוצים לזכות לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, יש בעבודה זו הרבה עליות וירידות. כידוע, שלעבודה המכוונת להגיע לידי דבקות ה', הגוף מתנגד. ופעם גובר הטוב שבאדם, ופעם גובר הרע שבאדם, שזה מכונה "מלחמת היצר". כלומר שיש עבודה בבחינת המעשה, שזהו עבודת הכלל, שצריכים לכוון, שהמעשים שהאדם עושה, לא יהיו לשם כבוד, וכסף, וכדומה, אלא לשם שמים.

לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, עושים מעשיהם בהצנע לכת. ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג. כלומר, שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו. כלומר, אם הוא מראה לחוץ, שהוא מקל בדברים הנוהגים בסביבתו, או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה, עבודתו כבר לא נקראת בחינת "הצנע לכת", מטעם כי אנשים הנמצאים בסביבה אחת, אם אחד מהם משנה משהו מהסביבה, האדם הזה מושך אליו תשומת לב מהחברה, וכולם מסתכלים עליו. נמצא, שעבודתו היא לא בהצנע.

ואלו אנשים מרגישים טעם בעבודה מבחינת אור מקיף, המאיר לבחינת הכלל ישראל. וזהו כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", שפירושו, הגם שהאדם עדיין לא נטהר מאהבה עצמית, וכל עבודתו היא, בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, מכל מקום הם נקראים "העובדים לשם שמים".

בעבודה זו האדם יכול לראות, איך שיש לו התקדמות. היות שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך בתו"מ, וממילא יש לו ממה לקבל חיות ושמחה. והוא יכול לקיים את מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וכידוע, שעבודה זו נקראת "קו אחד". כלומר, שאין האדם יודע, שענין לשם שמים הוא דבר, שצריכים לתת תשומת לב מיוחדת. אלא כמו כל הכלל, שיש להם אמונה בדברי חז"ל, שאמרו "לעולם ילמוד תו"מ, אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה באים לשמה". אבל שצריכים לתת עבור הכוונה הזו זמן ועבודה, אין אדם חושב על זה. היות שהאדם חושב, שזה בא מאליו, בלי עבודה מיוחדת לזה, כדברי חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן עבודה זו נקראת "קו אחד".

מה שאין כן אם האדם בא לידי הבנה, שענין לשם שמים הוא עבודה מיוחדת, שאין עבודה זו שייכת להכלל, אלא רק למי שקבל מלמעלה התעוררות, שגם הכוונה תהיה להשפיע, שזהו דבר מיוחד, ומתחיל לעשות בקורת, האם זהו ביכולתו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ועל עבודה זו יש התנגדות הגוף. היות שטבע של אדם הוא, שאין הוא מבין שום דבר, אם זה לא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילות העליות והירידות כנ"ל. נמצא, שהבקורת, שהאדם עשה על מעשיו, אם הם לתועלת הבורא או לתועלת עצמו, וכשהאדם רואה את שפלותו, איך שהוא מרוחק מהעבודה הזו, אז האדם צריך לתת תפלה לה', שיתן לו את הכח התגברות על הרצון לקבל לעצמו.

ואז יש לפעמים, שהגוף טוען, הלא אתה ראית, כמה פעמים שהתפללת לה' שיעזור לך, ולא קבלת שום עזרה. אם כן בטח עבודה זו היא לא בשבילך. עם טענות כאלה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהאדם במצב הזה נשאר כמת בלי שום חיות, וממילא אדם לא יכול להתקיים ולהמשיך בעבודה זו.

ודרך זו נקראת "קו שמאל" בעבודה. כי יש כלל "כל דבר שצריך תיקון נקרא שמאל".

לכן בעבודה, אסור לאדם לעסוק בדרך זו, היינו לעשות בקורת, אם העבודה שלו היא בשלמות. אלא כמובא ("סדר עבודה", אות ט'), שאומר שם, "שבעבודה דשמאל מספיק חצי שעה ביום".

ועיקר עבודת האדם צריכה להיות בקו ימין, הנקרא "שלימות". היינו שבעבודה זו צריך האדם בלי בקורת, לראות אם עבודתו היא בשלמות. אלא האדם צריך לומר, שאפילו שמעשי בתו"מ אינם בשלימות, מכל מקום אני נותן תודה לה', שנתן לי שכל ורצון, להיות לי קצת אחיזה בקדושה.

זאת אומרת, כמה אחיזה שיש לי, זה אצלי הון רב. מטעם שאני רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם שום נגיעה בתו"מ, לכן אני שמח בחלקי, בזה שנתנו לי קצת נגיעה. והיות שאני מאמין, שזה דבר חשוב, קצת נגיעה ברוחניות חשובה לי מכל חיי עולם הזה. רק אין לי זכות, שיתנו לי יותר ממה שיש לי, ועל שאר הזמן מבלבלין אותי עם כל מיני שטויות, ואין בכוחי להתגבר עליהם. לכן אני שמח כל היום, ויש לי מזה מצב רוח טוב. כי אני מכיר את שפלותי, לכן אני נותן תודה לה' על החלק הקטן שזכיתי.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תבוא א') "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה' אלקיך". ויש להבין, וכי צריכים לתת ציווי לאדם, שישמח, אם יש לו טוב. הלא מצד הטבע הוא, שמי שיש לו טוב, הוא שמח. מה שאין כן אחרת, אם אין לו טוב, יש לומר, שצריכים לתת פקודה, שיהיה שמח. אם כן, מה מרמז לנו מה שכתוב "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך".

ויש לפרש זה בדרך עבודה. היות שיש ענין עבודה של ימין ושמאל, כי ימין נקרא שלימות, כנ"ל, היינו בזמן שהאדם כבר התחיל ללכת בדרך להגיע להשגת כלים דהשפעה. זאת אומרת, שהוא כבר נכנס לקו שמאל, שפירושו, שרוצה לראות את האמת, אם הוא יכול לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה גורם לאדם עליות וירידות בעבודה, ומזה אין לאדם חומרי דלק, שיוכל להמשיך בעבודה, אלא הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו לומר שהוא כבר הגיע לשלמותו.

אלא, בכדי שיהיה לו חומרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, שאז יש לו שמחה ממה שהוא עושה. אולם היות שימין ושמאל הם הפכיים זה לזה, כלומר או שהאדם מרגיש שיש לו שלימות, או שהוא בעל חסרון, ואיך אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד.

והתשובה היא, הגם שהם בנושא אחד, מכל מקום הם בב' זמנים. כלומר שיש זמן שהאדם צריך להיות בשפלות, ויש זמן שהאדם צריך להיות בבחינת גאוה. וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודה יש תמיד ב' הפכיים:

א. כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". נמצא, שעיקר עבודת האדם היא, שהאדם צריך להשתדל, שהוא יהיה שפל ברוחו.

ב. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". משמע, שהאדם צריך להיות בגאוה, היינו להשתדל להיות בעל גאוה, ולא להסתכל על הכלל, אלא הוא צריך להשתדל, להיות יותר גבוה מהכלל. נמצא, שגם על זה יש לשאול, איך יכול להיות ב' הפכיים בנושא אחד. אלא שגם שם צריכים לתרץ, שהכוונה היא על ב' זמנים, בזה אחר זה, שאז אפשר להתקיים שניהם.

אולם יש לשאול, ההפכיים הללו למה לי, כלומר בשביל מה אנו צריכים ההפכיות הזו, ולמה לא מספיקה דרך אחת, היינו או שפלות או גאות.

והתשובה היא כנ"ל, שאנו צריכים ללכת בב' קוים, בימין וכמו כן בשמאל, אף על פי שהם הפכיים זה לזה. כלומר, שדווקא כשהם בסתירה זה לזה, הם נותנים לנו את התוצאה, מה שאנו צריכים, בכדי להשיג את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאי אפשר לקבל את הטוב ועונג מה', מטרם שהאדם תיקן את עצמו עם כלים דהשפעה, שהוא ענין של השתוות הצורה.

לכן היות מצד הטבע, האדם נולד ברצון לקבל לתועלת עצמו, אז כשאומרים לאדם לקיים תו"מ, אז מוכרחים להגיד, שע"י קיום תו"מ יהיה לך שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכפי שיעור האמונה שלו בשכר ועונש, בשיעור זה האדם מקיים תו"מ. והגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא רוצה שכר מהקב"ה ולא מאנשים, כי הוא לא עסק בתו"מ, מטעם שאנשים יראו איך שהוא עובד, אלא כל עבודתו היא לשם שמים, אלא מטעם מצות ה', ומכל מקום זה נקרא "שלא לשמה".

כלומר שהגם מבחינת המעשה הוא עסק בתו"מ רק לשם שמים, אבל מבחינת הכוונה היא לתועלת עצמו. לכן נקרא זה "שלא לשמה". אולם חז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, מתוך שלא בא לשמה". והאדם צריך לומר "בתוך עמי אנכי יושבת". כלומר, כל אדם צריך לעבוד כמו הכלל כולו, אולם בלי תשומת לב מיוחדת האדם ישאר בשלא לשמה, ואף פעם לא יגיע לידי השגת מטרת הבריאה.

לכן, האדם צריך לומר אז, כתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, אני לא רוצה להיות בדרגת השפלות כמו הכלל, אלא אני כן צריך להגיע להשיג את מטרת הבריאה. וזה נקרא, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הבקורת, ולראות עד כמה שהוא מעדיף אהבת ה' על אהבת עצמו. הבקורת הזו עושה אותו לבעל חסרון, ומתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.

אולם כאן, במצב הזה, שיש מלחמה בין הרצון לקבל שבאדם, להרצון שיש עתה באדם, שהוא רוצה להגיע להשיג את הרצון להשפיע, לפעמים הרצון להשפיע גובר, ולפעמים להיפך, הרצון לקבל גובר. שזהו שנוהג אז ענין עליות וירידות. והאדם צריך לדעת, כי בזמן שהאדם נמצא במצב החסרון, אין לו ממה לקבל חיים, ואז אין לו חומרי דלק להמשיך בעבודה דתו"מ. לכן הוא צריך לעבור לקו ימין.

וענין קו ימין הוא בעצם קו אחד. כלומר, אותו סדר עבודה, שהיה לו בזמן שהיה עובד רק בבחינת המעשה, הנקרא "שלא לשמה", הוא צריך עכשיו ללכת. כלומר, אין עליו לתת תשומת לב, אם עבודתו היא לשמה, אלא עכשיו הוא צריך לומר, שאין הוא יותר חשוב משאר אנשים, וכמו ששאר אנשים שעובדים בשלא לשמה, יש להם סיפוק מהעבודה, והם במצב רוח מרומם, כמו כן הוא, שהוא יותר גרוע מהם, בטח שלא מגיע לו מקום יותר חשוב בעבודה.

כלומר, שאפילו בערך שאר עובדים, הוא עומד במדרגה יותר פחותה מהם, הן בכמות והן באיכות, הוא צריך לומר תודה להבורא, שנתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, כי זוהי מתנה מאת ה', שזיכה אותו עם קצת עבודה בתו"מ, שגם זה לא מגיע לו. כי הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שאין להם שום קשר לתו"מ. ואז כשאדם מרגיש עצמו שהוא בשלמות, האדם הזה נקרא "ברוך". ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי בזמן שהאדם מרגיש עצמו לברוך, אז האדם מסוגל להיות דבוק בברוך, כמו שכתוב "כי ברוך מתדבק בברוך".

לכן דוקא ממצב הזה האדם מקבל חומרי דלק לעבודה. והיות שהאדם, בזמן שהוא עובד בקו שמאל, הוא במצב, שהוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר, שלא להסתכל על הכלל, אלא שהוא צריך להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, זה נוהג רק בזמן שהוא עוסק בקו שמאל.

מה שאין כן אח"כ הוא צריך לעבור לקו ימין, ולומר, שחז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן הוא באמת שפל רוח. אז האדם צריך לדעת, שאין הוא יותר חשוב מאחרים, אלא הוא שמח בזה, שנתנו לו מלמעלה רצון וחשק לעשות משהו בתו"מ. וזה שכתוב "ושמחת בכל הטוב", היינו אפילו כל שהוא, מזה האדם צריך לקבל שמחה.

ובהאמור נבין, מדוע הימין והשמאל צריכים להיות בסתירה בעבודה. וזהו מטעם, שהאדם צריך לעבוד בב' אופנים:

א. מבחינת השלמות. שאז הוא יכול לקבל חומרי דלק לעבודה, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן שלו בעבודת הימין. אולם בזמן שהאדם מרגיש סיפוק בהעבודה שלו, מי גורם לו שילך קדימה. הלא יש כלל "אם אין האדם מרגיש שום חסרון, הוא לא משנה את דרכו", כנ"ל, מטעם שיש לו סיפוק.

לכן צריכים לעבור לקו שמאל, לבחינת בקורת על המעשים שלו, אם הם עובדים בעל מנת להשפיע. ומזה האדם יכול לראות, מה שיש לתקן, בכדי שיגיע להשיג את מטרת הבריאה. והחסרון שהאדם רואה בעבודתו, זה נותן לו ללכת קדימה. כלומר, אם הוא רואה, שאינו הולך בדרך הנכונה, אז בטח האדם רוצה לתקן עצמו, כי בזמן הבקורת האדם יכול לראות את האמת, היות אם הוא לא הולך בדרך האמת, אז נופלת על האדם הקללה, מה שכתוב (כי תבוא, שישי) "בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".

ויש לפרש על דרך העבודה, "בנים ובנות" אלו הם מעשים טובים של צדיקים, כמו שנאמר על מה שכתוב "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". והקשו "אלה תולדות ...", היה צריך לכתוב את שם הבנים שלו. ולמה כתוב "נח איש צדיק". אלא "למד, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים".

ובהאמור יש לפרש "בנים ובנות תוליד". היינו שאתה תעשה מעשים טובים, אבל, כשאתה רוצה לראות, איזה מעשים טובים שעשית, לא יהיה לך מה לראות. אבל, הלא עסקת בתו"מ, ומכל מקום אין אתה מרגיש, שעשית משהו בעבודה. ויש לשאול, הלא עסקת בתו"מ, איפה נעלמו מעשים טובים שעשית.

תשובה, "כי ילכו בשבי". פירוש, שהם הלכו בשבי אל הקליפות. לכן נעלמו מן האופק, ואין אתה תוכל לראותם. וזה נותן לאדם דחיפה, שיחפש עצות איך לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. ואאמו"ר זצ"ל אמר, לאחר שהאדם עושה תשובה, אז כל העבודה שלו, שנפל לתוך הקליפות, הוא מוציא אותה בחזרה אל הקדושה, בסוד הכתוב "חיל בלע ויקיאנו".

אבל מטרם שעשה תשובה, נעשה מהעבודה שלו בחינת ים דס"א, בסוד הכתוב "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". ואמר, שהן חיות קטנות והן חיות גדולות, שהיה לאדם בזמן שנאבדו ממנו, זה נופל לתוך ים הזה. אלא אח"כ הוא לוקח הכל בחזרה.

ובהאמור יוצא, שצריכים את שני הקוים. ודוקא בזה שהם בסתירה, הם נותנים התוצאה הדרושה מהם, בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". ועוד יש לדעת, שענין ימין, שהיא בחינת שלימות, האדם יכול להשתמש עמו רק בזמן, שהוא יכול להשפיל את עצמו. מה שאין כן קו שמאל, שבו הוא יכול לשמש דווקא בזמן, שהוא בבחינת גאווה.