שיר השירים אשר לשלמה

313. שיר השירים אשר לשלמה. שירה זו העיר שלמה המלך כשנבנה ביהמ"ק, והעולמות כולם נשלמו למעלה ולמטה בשלמות אחת. שירה זו נאמרה כשנבנה ביהמ"ק, ונאמרה בשלמות, כאשר הלבנה, המלכות, התמלאה בשלמות, וביהמ"ק נבנה כעין של מעלה. בשעה שנבנה ביהמ"ק למטה, לא הייתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כביום ההוא.

314. המשכן שעשה משה במדבר, שתרד השכינה לארץ, ביום ההוא משכן אחר הוקם למעלה, המשכן של נער מט"ט, ולא יותר גבוה. המשכן הוא בניין המלכות בערך מוחין דו"ק, וביהמ"ק הוא המלכות במוחין פב"פ. וכשהמלכות במוחין דו"ק, שומר אותה מט"ט. וע"כ נקראת אז משכן של מט"ט.

בית ראשון כשנבנה, נבנה עימו בית ראשון אחר, המלכות, במעלת הבינה, והתקיים בעולמות כולם, והאיר לכל העולמות, והתבשם העולם, ונפתחו כל המַסגֵרים העליונים להאיר, ולא הייתה שמחה בכל העולם כביום ההוא. אז פתחו העליונים והתחתונים ואמרו שירה, שזהו שה"ש, שירה שהמנגנים מנגנים להקב"ה.

315. דוד המלך אמר, שיר המעלות. שלמה המלך אמר, שיר השירים. מה בין זה לזה, האם משמע שהכול אחד? אלא ודאי הכול אחד, אבל בימי דוד המלך לא היו כל אלו המנגנים מתוקנים במקומם לנגן כראוי, שביהמ"ק עוד לא נבנה, וע"כ לא נתקנו למעלה במקומם. כי כמו שיש תיקוני משמרות בארץ, כן יש ברקיע. ועומדים אלו כנגד אלו. והמשמרות למטה עוד לא נתקנו כראוי, כי לא נבנה ביהמ"ק.

316. וביום שנבנה ביהמ"ק, נתקנו על מקומם המשמרות, והנר, המלכות, שלא האיר, התחיל להאיר. ושירה של שה"ש נתקנה למלך העליון, מלך שהשלום שלו, ז"א. והשבח הזה נעלה יותר מכל השבחים הראשונים. היום שנגלה השבח הזה בארץ, היום ההוא נמצא שלם בכל. וע"כ שה"ש הוא קודש קודשים.

317. בספרו של אדה"ר היה כתוב, ביום שייבנה ביהמ"ק, יעוררו האבות שירה למעלה ולמטה. ומשום זה אנו מוצאים ש' מאותיות גדולות בשיר השירים, שג' הענפים שלה מורים על ג' אבות. ואלו האבות הם שמעוררים השיר, לא שהם מנגנים, כי רק המלכות היא מנגנת. אלא שהם מעוררים כלפי מעלה השיר של אלו שירים הגדולים הממונים על העולמות כולם, השיר של הבינה.

318. ביום ההוא קם יעקב השלם, ונכנס בגן עדן בשמחה למקומו. ואז גן העדן, המלכות, מתחיל לנגן, וכל הבשמים שבגן עדן מנגנים. מי גרם שירה זו ומי אמר אותה? זה יעקב גרם לה, שאם הוא לא נכנס בגן עדן, לא אמר גן העדן שירה. הרי שיעקב גרם לה, וגן העדן, המלכות, אמר אותה.

319. שירה זו היא שירה שהיא כלל כל התורה, שירה שעליונים ותחתונים מתעוררים לה. שירה שהיא כעין של מעלה, שהיא שבת העליון, בינה. שירה שהשם הקדוש העליון, המלכות, מתעטר בשבילו. וע"כ היא קודש קודשים. משום שכל דבריה באהבה ובחדוות כל, משום שכוס של ברכה, המלכות, ניתן בימין, בחסדים. כי כיוון שניתן בימין אז כל השמחה וכל האהבה נמצאות. ומשום זה כל דבריה באהבה ובשמחה.

320. בזמן שהימין הזה הושב לאחור, כמ"ש, השיב אחור ימינו, אז, כוס של ברכה, המלכות, ניתן בשמאל, ששם הדינים מחמת חיסרון של חסדים. כיוון שניתן בשמאל מתחילים העליונים והתחתונים לפתוח עליה קינה.

ואומרים, איכה, שהוא אותיות אֵי כה, אי כוס של ברכה, המלכות, הנקראת כה. כי המקום העליון, שהייתה יושבת בתוכו, מקום בינה, נמנע ונגרע ממנה. משום זה, שה"ש, שמצד ימין, כל דבריו אהבה ושמחה, איכה, שחסר הימין ונמצא רק השמאל, כל דבריו הם תרעומת וקינות.

321. הרי כל שמחה וכל חדווה וכל שיר הוא מצד שמאל, כי ע"כ הלוויים, שהם מצד שמאל, מנגנים שירה. ואיך ייתכן שהוא דינים וקינות? אלא שכל שמחה הנמצאת מצד שמאל, לא נמצאת אלא בזמן שהימין מתדבק עימו, שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין, ובזמן שהימין מתעורר ומתדבק עימו, אז שמחה שבימין מטיבה ומשככת את הכעס שבשמאל.

כי כל הרוגז והדינים שבשמאל, הם מחמת חיסרון של חסדים, שמימין, וכשהכעס שוכך, ויש שמחה מצד ימין, אז שמחה שלמה באה משמאל. כי אחר שהתלבש בחסדים, מאירה גם החכמה שבשמאל, שאז השמחה שלמה.

322. וכשהימין אינו נמצא, הכעס שבשמאל מתרבה, כי הימין אינו שוכך, ואינו מטיב, ואינו משמח. אז נאמר איכה, שהוא אותיות אי כה. כוס של ברכה שנקרא כה, מה תהיה עליה, כי יושבת בשמאל, והכעס מתרבה, ואינו שוכך? ודאי תרעומות וקינות מתעוררות.

323. אבל שה"ש, ודאי הכוס של ברכה כבר ניתן בימין ונמסר לו. וע"כ כל האהבה וכל השמחה נמצאות. ומשום זה כל דבריו באהבה ובשמחה, ולא נמצא כך בשאר כל השירים שבעולם. ומשום זה מצד האבות התעוררה שירה זו.

324. ביום שנגלתה בו שירה זו, ירדה השכינה לארץ, שכתוב, ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת. משום, כמ"ש, כי מָלֵא כבוד ה' את בית ה'. ביום ההוא ממש נגלה השבח של שה"ש, ואמר אותה שלמה ברוח הקודש.

325. השבח של שירת שה"ש הוא כלל כל התורה, כלל של כל מעשי בראשית, כלל של האבות, כלל של גלות מצרים, ושל יציאת ישראל ממצרים, ושל השיר של הים, כמ"ש, אז ישיר משה, והכלל של עשרת הדיברות, וקיום של הר סיני, וכולל מזמן שהלכו ישראל במדבר, עד שבאו לארץ, ונבנה ביהמ"ק, כלל של עיטור השם הקדוש העליון באהבה ובשמחה, כלל של גלות ישראל בין העמים והגאולה שלהם, כלל של תחיית המתים עד היום שהוא שבת לה', היום שכולו שבת שלעת"ל, מה שהוא ומה שהיה ומה שעתיד להיות אח"כ ביום השביעי, באלף השביעי, כשיהיה שבת לה', הכול הוא בשה"ש.

326. כל מי שמוציא פסוק של שה"ש ואומר אותו בבית המשתה, התורה חוגרת שק ועולה להקב"ה, ואומרת לפניו, עשוני בניך צחוק בבית המשתה. ודאי שהתורה עולה ואומרת כך. ומשום זה צריכים להישמר, ולהעלות עטרה על ראשו של האדם, מכל מילה של שה"ש.

327. ולמה הוא בין הכתובים ולא בנביאים? מקומו בין הכתובים, משום שהוא שיר השבח של כנ"י, שהיא המלכות המתעטרת למעלה, מבינה, והמלכות היא בחינת כתובים. ומשום זה כל התשבחות שבעולם, אינן עולות לרצון לפני הקב"ה כשבח הזה.

328. שיר השירים אשר לשלמה. שיר הוא אחד, השירים שניים, אשר שלושה. וזה שניתן הכוס של ברכה, המלכות, ונלקח בין ימין ושמאל, שהם ב' קווים ימין ושמאל, חו"ג, והכול מתעורר אל המלך שהשלום שלו, קו האמצעי, ת"ת. שכנגדם הם שלושה. ובזה עולה הרצון למעלה למעלה לא"ס.

המרכבה הקדושה נמצאת כאן, כי האבות, חג"ת, שהם ג' שירים, הם המרכבה. ודוד המלך מתחבר עימהם, והם ארבעה. והם המרכבה הקדושה העליונה. ומשום זה יש ארבע מילים בפסוק הראשון הזה, שיר השירים אשר לשלמה, שהוא המרכבה הקדושה השלמה.

329. שיר, זה דוד המלך, שהוא העולה בשיר. השירים, אלו האבות, הממונים הגדולים, המרכבה השלמה כראוי. אשר לשלמה, הוא מי שרוכב על מרכבה השלמה הזו, בינה.

330. ובפסוק הזה נמצא שלמות הסוד, מן העולם ועד העולם, מהבינה עד המלכות, כל האמונה. והכול מרכבה שלמה למי שידוע, ישסו"ת, ז"ת דבינה, שבהם יוצאת הי' מאויר שלהם. ולמי שלא נודע ואין מי שיעמוד לדעת בו, או"א עילאין, ג"ר דבינה, שבהם אינה יוצאת הי' מאויר שלהם, וע"כ נאמר הפסוק הזה בארבע מילים, שהם מרכבה שלמה מכל הצדדים, מימין ומשמאל. מכאן והלאה, למעלה מאו"א, הסוד נמסר לחכמים.

331. ועוד יש בו סוד פנימי. שמי שראה ענבים בחלומו, אם הם לבנים הם טובים, שהחלום מרמז לטוב. אם הם שחורים, אם בזמנם, בזמן גידולם של הענבים, הם טובים. שלא בזמנם, צריכים רחמים, כי מרמזים לגזרה רעה. מה ההפרש אם הם לבנים? ומה ההפרש אם הם שחורים? ומה ההפרש של בזמנם? ומה ההפרש של שלא בזמנם? ולמה אם אכל את הענבים השחורים, מובטח לו שהוא בן עוה"ב?

332. אלא, העץ שחטא בו אדה"ר, ענבים היה. שכתוב, ענבֵימו עִנבי רוֹש, ואלו הם ענבים שחורים, משום שיש ענבים שחורים ויש ענבים לבנים. הלבנים טובים, שהרי מצד החיים הם, כי לבן רומז על חסד, ז"א, עה"ח. השחורים צריכים רחמים, שמצד המוות הם. כי שחור רומז על עצה"ד טו"ר, שבו המוות.

בזמנם, בזמן גידולם של הענבים, הם טובים, אע"פ שהם שחורים. משום שבזמן שהלבנים שולטים הכול מתבשם, כי בזמן ההוא הכול מקבלים תיקון, והכול הוא יפה, והכול תיקון אחד לבנים ושחורים. ושלא בזמן גידולם של הענבים, שהלבנים אינם שולטים, והשחורים נראים בחלום, הוא לדעת שדין מוות נגזר עליו, והוא צריך רחמים, שהרי ראה האילן שחטא בו אדה"ר, וגרם מוות לו ולכל העולם.

333. העוה"ז כעין עולם של מעלה, ועולם של מעלה, כל מה שיש בעוה"ז, כך הוא למעלה. אם הנחש גרם מוות לאדם למטה, לְמה גרם למעלה, באדם העליון, ז"א ומלכות? האם לאישה, המלכות, התמעט אורה, כמו הלבנה שלפעמים נחסר אורה, ובזמן ההוא נבחן שהיא מתה? יש עוד לשאול על הזכר, ז"א, למה נבחן בו מיתה?

ועוד, האם הלבנה, המלכות, מתה בעצת הנחש, שהיא מיעוט האור שלה? אלא, שלא בגלל הנחש היה מיעוט האור שלה, אלא מטעם שאמרה הלבנה לפני הקב"ה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה ביום רביעי למעשה בראשית. הרי שלא היה בגלל הנחש. והאם בעלה, ז"א, במיעוט האור, שנקרא מיתה? לא, אין מיעוט למעלה.

334. אלא כל זה סתרי התורה הם, והנחש גרם מיעוט בכל. כל מה שעשה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול זכר ונקבה, וכמה מדרגות הן למעלה השונות זו מזו, וממדרגה עד מדרגה, יש בה אדם. ואלו המדרגות שהן מין אחד, עשה להן הקב"ה צורה של גוף אחד, עד שעולים באדם, זכר ונקבה.

כל מדרגה יש בה ע"ס, ו"ס תחתונות של כל מדרגה הן מין אחד, כי אין בע"ס אלא חמש בחינות מיוחדות, כח"ב תו"מ, והת"ת לבדו נכלל מכולן, שהן חג"ת נ"ה, והיסוד כולל חג"ת נ"ה. הרי שחג"ת נה"י הן מין אחד ובחינה אחת מחמש בחינות, כלומר ת"ת בלבד. והוא שנעשה לגוף, הנקרא אדם.

335. ביום השני של מעשה בראשית, שנברא בו גיהינום, נעשה גוף אחד, אדם, הו"ק הטוב שבקליפת נוגה נתקן לגוף, הכולל גם את המלכות לנוקבא שלו. ואלו האיברים שלו, מלאכים ממונים, הכלולים בו, מתקרבים לאש, לקליפת אש מתלקחת, ומתים וחוזרים לתחייה כבתחילה. וזהו משום שקָרבו לנחש, ואדה"ר העליון שהתפתה בתוך משכנו, ע"י הנוקבא, שנקראת משכן, והמשכן התפתה ע"י הנחש הזה. וע"כ מת, והנחש גרם לו המוות, מחמת שקרב אליו. ממש כמו אדם התחתון.

ד' קליפות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, נוגה. קליפת נוגה יש בה טו"ר. הטוב שבה קדושה ממש, ונפרד מג' הקליפות, שהן הנחש הטמא. ואם מתקרב לג' הקליפות, שהן הנחש, אז נטמא גם הוא, והאורות פורחים ממנו, שנבחן למיתה. וע"י העלאת מ"ן של התחתונים, חוזר ונפרד מהקליפות וחוזר לתחייה, שנעשה גוף אחד, אדם, שהוא הטוב שבנוגה שהוא קדושה.

336. ובכל מקום אדם פירושו זכר ונקבה, ואפילו במדרגות האצילות. אבל אדם הקדוש העליון, ז"א דאצילות, הוא שולט על הכול, זה נותן חיים ומזון לכל. ועכ"ז בכל בחינת אדם מנע הנחש החזק הזה האור. וכאשר נטמא המשכן, הנוקבא של אדם, הטוב שבנוגה, היא מתה וגם הזכר מת, וחוזרים לתחייה כבתחילה. וע"כ הכול למטה כעין של מעלה.

337. אכל הענבים השחורים האלו בחלומו, מובטח לו שהוא בן עוה"ב, משום שכילה אותם ושולט על המקום ההוא, הקליפה, שהרי אכל אותם, והתגבר עליו וכתש אותו. כיוון שעברה הקליפה החזקה, מתקרב לעוה"ב ואין מי שימחה בידו. וע"כ, מי שראה בחלומו, שאכל אלו הענבים השחורים וכתש אותם, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

338. לא היה שיר בביתו של דוד, המלכות, עד שעברו אלו הענבים השחורים ומשל עליהם. ואז נאמר שה"ש. ואפילו במקום המלכות נקראים ענבים, כמ"ש, כענבים במדבר מצאתי ישראל. ובני ישראל הם המלכות. ואלו שבכתוב הם ענבים לבנים.

339. שירה זו היא עולה על כל שאר שירים של הראשונים. כל השירים שהראשונים אמרו, לא התעלו, אלא לשירים שהמלאכים העליונים אמרו. ואע"פ שביארו באופן אחר, אבל כתוב, שיר המעלות לדוד. שיר המעלות, שיר שמלאכים עליונים אומרים, שהם נחלקים למעלות ולמדרגות. אומרים לדוד, המלכות, לבקש ממנו טרף ומזונות.

340. שיר המעלות, כמ"ש, על עֲלָמוֹת שיר. וכתוב, על כן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, ההיכלות דבריאה, המכונים עלמות, שהוא שיר של עלמות אלו. כי המעלות הן אותיות העלמות. לדוד, בשביל דוד המלך העליון, המלכות, שמשבח תמיד למלך העליון, ז"א.

341. כיוון שבא שלמה המלך, אמר שיר עליון למעלה. למלך העליון שכל השלום שלו, שהוא בינה, שכל האורות דזו"ן ובי"ע באים ממנה, אומרים אותו שיר גדולי עולם העליון, חג"ת דז"א, שז"א נקרא עולם העליון, וחג"ת שלו נקראים גדולים, ג"ר, בערך נה"י שלו, שהם קטנים ובחינת ו"ק.

כולם שאמרו שירה, לא עלו בשירה זו לומר, אלא שירה שהמלאכים העליונים אומרים, חוץ משלמה המלך, שעלה בשירה לְמה שהגדולים העליונים עמודי העולם, חג"ת דז"א, אומרים. כל בני העולם הייתה שירתם במרכבות תחתונות, של הנוקבא למטה מחזה דז"א, שלמה המלך הייתה שירתו במרכבות עליונות, בחגת"ם שמחזה ולמעלה דז"א, שהם מרכבה לבינה.

342. ומשה, שעלה במדרגת הנבואה ובאהבה אל הקב"ה על כל בני העולם, האם השירה שאמר הייתה במרכבות התחתונות, ולא עלה יותר? השירה שאמר משה עלתה למעלה, לז"א, ולא למטה, לנוקבא. אבל לא אמר שירה כשלמה המלך, ולא היה אדם שעלה בשירה כשלמה.

343. משה עלה בשירה שלו למעלה, לז"א, והתשבחה שלו הייתה לתת תשבחות והודאות למלך העליון, ז"א, שהציל את ישראל, ועשה להם ניסים וגבורות במצרים ועל הים. אבל דוד המלך ושלמה בנו, אמרו שירה באופן אחר. דוד השתדל לתקן העלמות, ההיכלות דבריאה, חלקי נה"י של המלכות, שזולתן אין ג"ר למלכות. ולקשט אותן במלכה, מלכות, שתיראנה המלכה ועלמותיה ביופי, וע"כ השתדל באלו שירות ותשבחות אליהן, עד שהתקין וקישט כל העלמות והמלכה.

344. כיוון שבא שלמה, מצא את המלכה מקושטת והעלמות שלה ביופי, והשתדל להכניס אותה אל החתן, ז"א, והכניס החתן לחופה עם המלכה, שזו המשכת ו"ק דגדלות, והכניס דברי אהבה ביניהם, כדי לחבר אותם יחד, להמשיך ג"ר דגדלות. ויהיו שניהם בשלמות אחת באהבה שלמה. וע"כ עלה שלמה בתשבחה עליונה על כל העולם.

345. משה זיווג את המלכה בעוה"ז למטה, מחזה ולמטה דז"א, שזהו ו"ק, שתהיה בעוה"ז בזיווג שלם בתחתונים, בתנה"י בלבד. שלמה זיווג את המלכה בזיווג שלם למעלה, מחזה ולמעלה דז"א, והכניס החתן לחופה קודם הזיווג. ואח"כ הכניס שניהם בעוה"ז, בביהמ"ק שבנה, שהמשיך הזיווג אל מחזה ולמטה ג"כ. ונמצא, שמשה המשיך למלכות רק ו"ק, ושלמה המשיך הג"ר, אחר שהו"ק כבר היו מתוקנים ע"י משה.

346. איך הביא משה את המלכה לבדה בעוה"ז? הרי הזיווג היה בתנה"י דז"א, ששייכים למלכות, ורק חג"ת נבחן לז"א, הלוא נראה פירוד? הקב"ה זיווג אותה בתחילה במשה, שהיה מרכבה ללמעלה מחזה דז"א, והיא הייתה כלת משה. כיוון שהזדווגה במשה וקיבלה ממנו המיתוק שלמעלה מחזה דז"א, ירדה בעוה"ז, בזיווג של עוה"ז, שהוא ו"ק, ונתקנה בעוה"ז, מה שלא הייתה מקודם לכן. ולעולם לא הייתה בפירוד.

347. אבל לא היה אדם בעולם, מיום שנברא אדם, שיביא אהבה וחביבות ודברי זיווג למעלה, חוץ משלמה המלך, שהוא התקין הזיווג שלמעלה מחזה דז"א בתחילה, שהמשיך משם החכמה, ואח"כ הזמין אותם יחד בבית שהתקין להם, גם לזיווג למטה מחזה להמשכת החסדים. אשריהם דוד ושלמה בנו, שהם התקינו הזיווג של מעלה, בג"ר. מיום שאמר הקב"ה ללבנה, המלכות, לכי ומעטי את עצמך, לא הזדווגה זיווג שלם עם השמש, ז"א, אלא כשבא שלמה המלך.

348. שיר השירים אשר לשלמה. חמש מדרגות להתדבק בעוה"ב, בינה: שיר אחת. השירים שתיים. הרי שלוש. אשר ארבע. לשלמה חמש. כי יש ב' מדרגות זו"ן הקטנים מחזה ולמטה דז"א, וב' מדרגות זו"ן הגדולים מחזה ולמעלה דז"א, ואחריהם בינה. בינה במדרגה החמישית, שהרי היא יום החמישים, היובֵל.

349. זיווג של מעלה, ג"ר, לא היה יכול שלמה לתקן, אלא משום שנמצא זיווג של מטה, של ו"ק, קודם לכן. זיווג של מטה הוא זיווג של משה, שאם לא היה הזיווג הזה מקודם, לא היה מיתקן זיווג של מעלה.

350. כתוב, וידבר שלושת אלפים משל, ויהי שירו חמישה ואלף. ודאי על כל דבר ששלמה אמר, היה בו שלושת אלפים משל. כגון ספר קוהלת, שהוא בסוד עליון ובדרך משל, שאין בו פסוק שלא יהיה בחכמה העליונה, ובדרך משל, ואפילו פסוק קטן שבו.

351. כי כשהיה מגיע רב המנונא סָבָא הראשון לפסוק הזה, שְׂמח בחור בילדותֶךָ וִיטיבך ליבך בימי בְּחוּרותיך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, היה בוכה, ואומר, ודאי פסוק זה יפה הוא, והוא בדרך משל, ומי יכול לעשות דרוש במשל הזה. אם הוא דרוש, אין בו דרוש, שיהיה אפשר להתבונן בו, אלא בשטחיות, כפי שאנו רואים בעיניים. ואם הוא חכמה, מי יכול לדעת אותה.

352. מיד חזר ואמר, כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אֶחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבֵא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. פסוק זה של קוהלת הוא משל אל החכמה של פסוק זה שבתורה, וזה משל לזה.

הכתוב, שמח בחור בילדותך, כנגד, והוא נער. הכתוב, ויטיבך ליבך, כנגד, היה רועה את אחיו בצאן. הכתוב, בימי בחורותיך, כנגד, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. הכתוב, ודע כי על כל אלה, כנגד, ויבֵא יוסף את דיבתם רעה. הכתוב, יביאך אלקים במשפט, כנגד, אלה תולדות יעקב יוסף. כי יוסף נכלל ביעקב, שנקרא משפט.

שלושת אלפים משל הוא ג' קווים חג"ת, אברהם יצחק יעקב. יעקב, קו האמצעי, כלול מכולם, ויש בו לבדו ג' קווים שהם ג' אלפים משל. יוסף שהוא יסוד, כלול ביעקב, ויש ביוסף ג"כ ג' הקווים. ההפרש בין יעקב ליוסף, שיעקב נוטה לימין בשליטת אור הימין חסדים, יוסף נוטה לשמאל בשליטת המשכת החכמה המלובשת בחסדים ע"י קו האמצעי.

וכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף, שיוסף כלול ביעקב, ויש לו ג' קווים כמוהו. היה רועה את אֶחיו בצאן, קו ימין. כי צאן חסדים. והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, שזה קו השמאל. כי המוחין דשמאל מכונה פנים קטנות, נער. ובני השפחות הם שמאל.

וכתוב, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, שזה המשכת החכמה ע"י שמביא הדינים של שמאל שהוא דיבתם רעה, אל אביהם, קו אמצעי, שאז הקו אמצעי ממתיק, שמלביש החכמה בחסדים. וזהו העיקר שבכתוב, שהוא להורות מעלת יוסף בהמשכת החכמה, שתרגום בן זקונים הוא בר חכים.

הפסוק שבקוהלת דומה לפסוק שבתורה, והכתוב, שמח בחור, נאמר ג"כ על יוסף, הכלול ביעקב, כמו הפסוק שבתורה. כי כאן כתוב, שמח בחור בילדותך, ובתורה כתוב, והוא נער. הרי שיוסף נקרא בחור ונער. ויטיבך ליבך, הוא קו ימין שביוסף, כנגד, והוא היה רועה את אחיו בצאן. בימי בחורותיך, קו שמאל שבו, שהם פנים קטנות, כנגד, את בלהה ואת זלפה נשי אביו.

ודע כי על כל אלה, שע"י הדעת יעלה את ג' אותיות אל"ה של אלקים ויחבר אותן עם מ"י של אלקים, שבדרך זה תתלבש החכמה שבאל"ה בחסדים שבמ"י ותוכל החכמה להאיר. והוא כנגד, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, שפירושו שהמשיך החכמה ע"י קו אמצעי.

יביאך האלקים במשפט, שאלקים מביא את יוסף וכלל אותו במשפט, ת"ת, יעקב. והכתוב מסיים בזה, להורות שכל עיקר התכללות יוסף ביעקב, הוא כדי להמשיך החכמה. כמ"ש, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, שהביאך במשפט בשביל לחבר אל"ה במ"י ע"י הדעת. והוא כנגד, אלה תולדות יעקב יוסף, שיוסף נכלל ביעקב.

353. והמשל הזה מתפשט לג' אלף משלים, לג' קווים, וכולם הם במשל הזה בשעה שיוסף נכלל ביעקב, כי ג' אלפים הם באברהם יצחק ויעקב, חג"ת, שהם ג' קווים. ויעקב לבדו כלול מכולם, ויש בו לבדו ג' קווים. וע"כ כשנכלל יוסף ביעקב הם כולם ביוסף. שכל ג' קווים הם במשל הזה בחכמה.

וכאן, בג' אלפים משל, כמה סוחרים הם במשאי סחורות של נסתר. כלומר, שחכמים הרבה יש להם בזה הרבה סודות, בהם דרי המגנים, לובשי מגנים כנגד הס"א, הממשיכים אותם מקו אמצעי, ואין להם חשבון לסתרי החכמה שיש בזה.

354. ויהי שירו חמישה ואלף. ויהי שירו, של משל, חמישה ואלף. ויהי שירו, של שלמה, חמישה ואלף. והכול אחד, והפירוש הוא, ויהי שירו, זה שה"ש. האם שה"ש הוא חמישה ואלף? ודאי. חמישה, הם שערים ופתחים, הנפתחים במלך שהשלום שלו, ז"א, והם 500 שנים של עה"ח, ז"א. כי הם חמש ספירות כח"ב תו"מ, הנמשכים לו מאמא, והם 50 שנים של יובל, בינה, הנמשכים לז"א.

355. ואלף, זהו עה"ח, ז"א. החתן היוצא מצידו, יסוד היוצא מעה"ח, מז"א, שיורש כל אלו החמישה שבעה"ח, להביא אותם אל הכלה, המלכות. יומו של הקב"ה הוא אלף שנים. כשז"א מלביש לאו"א עילאין שספירותיהם כל אחת אלף, ואז גם ו"ס חג"ת נה"י דז"א, הנקראים ששת ימים, כל יום אלף שנים.

ונמצא אז שגם היסוד, הוא אלף שנים. וזהו נהר היוצא מעדן. כי היסוד, הנקרא נהר, יוצא אז מעדן, או"א עילאין, שנקרא יוסף הצדיק, יסוד דגדלות דז"א, הנקרא צדיק ע"ש הלבנה, המלכות, הנקראת צדק, שהוא דבוק עימה, כמו שהתנה עימה הקב"ה, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. ומשום זה, שה"ש הוא קודש הקודשים, שנמשכים בה המוחין דאו"א, הנקראים כך.

356. שיר השירים ודאי הוא חמישה ואלף, כי חמש מדרגות יש בכתוב הזה, חמש מילים כנגד כח"ב תו"מ. האלף, שהוא יסוד, אינו נזכר בכתוב הזה, כי אלף נסתר, עד שמתחברת אישה בבעלה, ז"א ומלכות. ועל זה השתדל שלמה להביא האלף הזה אל הכלה בסתר החותם של החכמה העליונה, שהוא יסוד המלכות, שבה נחתם ומתגלה חכמה עליונה.

357. כיוון שעשה קודש הקודשים למטה, בביהמ"ק, גנוז ונסתר, הכניס סוד קודש הקודשים שם, שהם שני הכרובים, ז"א ומלכות, הנקראים קודש הקודשים, כדי לעשות סתרו של הזיווג השלם למעלה באו"א, ולמטה בז"א ומלכות.

קודש הקודשים למעלה הוא חכמה עליונה, ויובל, בינה. כעין זה יורשים חתן וכלה, ז"א ומלכות, ירושת או"א, חכמה ויובל, ונקראים אף הם קודש קודשים.

358. וחזרה נחלת הירושה באופן אחר. ירושת אבא, חכמה עליונה, הנמשכת מחו"ס דא"א, יורשת הבת, המלכות, שרק בה מתגלה החכמה. בעליית השם הקדוש הזה, בעת עליית המלכות, הנקראת שם, אל או"א, אז מתגלה בה החכמה, ונקראת ג"כ קודש, חכמה, כמו אבא.

ירושת אמא, בינה, חסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, יורש הבן. ונקרא קודשים, משום שלוקח כל אלו הקודשים העליונים, הן חכמה דאבא והן חסדים דאמא, ומקבץ אותם אליו. אבל החכמה מכוסה, ורק החסדים שולטים בו, וע"כ נבחן שאינו יורש מאבא אלא מאמא לבד.

ואח"כ נותן אותם החכמה והחסדים, ומכניס אותם אל הכלה, מלכות, ובה מתגלה החכמה. ע"כ נבחן, שיורשת את אבא, שיש בו חכמה עליונה מחו"ס דא"א, שהוא שורש אל החכמה. וע"כ נקראת קודש על שמו.

359. וע"כ אמר, שיר השירים. שיר, אל קודש, אבא. השירים, אל קודשים, אמא. להיות הכול בקודש הקודשים באחד כמו שראוי. אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, ז"א.

360. אע"פ שכתוב, אשר לשלמה, שהוא ז"א, השבח הזה, המוחין המובאים בשה"ש, אינם של ז"א, אלא השבח במקום עליון עולה, לבינה שיצאה לחוץ מחו"ס דא"א וחזרה אליו, שכל אלו המוחין שלה הם.

אבל כאן, שכתוב, אשר לשלמה, הוא סוד. כי כשמיתקנים זכר ונוקבא יחד, ז"א ומלכות, תחת מלך העליון, בינה, אותיות אל"ה דבינה, נה"י שלה, יורדים לז"א ולמלכות בעת קטנותה, שנה"י אלו נותנים להם מוחין בעת גדלותה. אז מלך, ז"א, עולה למעלה, אל הבינה, ומתמלא שם מכל הקדושות ומכל הברכות הנמשכות למטה, ומשפיע אותם למטה, למלכות. וזוהי השתוקקותו של מלך העליון, ז"א, להתמלא קדושות וברכות להשפיע למטה, למלכות.

361. ועל זה התפילות והבקשות, שאנו אומרים, שייתקן ויתמלא מעיין העליון, ז"א, כי כיוון שהוא מיתקן כראוי, אז ממראֶה שלו, חכמה, שנקראת ראייה, וממראה של תיקון, מתיקון קו האמצעי, מיתקן עולם התחתון, המלכות, והעלמות שלה, היכלות דבריאה.

ואין צריך עולם התחתון להיתקן מבינה, כמו בקטנותה, אלא ממראה של עולם העליון, ז"א. ולא מבינה, הלבנה, מלכות, שאין לה מראה מעצמה כלום, אחר שהתמעטה מאורות שקיבלה מבינה, אלא כאשר מיתקנת ע"י השמש, ז"א, ואז מאירה. וממראה השמש והתיקונים שלו נתקנה הלבנה ומאירה.

362. תפילות ובקשות צריכים, שיאיר ויתוקן מקום שהאור יוצא ממנו, ז"א, כי כיוון שהמקום ההוא מיתקן, ממראה שלו מיתקן כל מה שלמטה, במלכות. ומשום זה השיר שאמר שלמה, לא השתדל לתקן אלא בשביל המלך שהשלום שלו, ז"א, שייתקן. וכיוון שהוא מיתקן, הכול מיתקן ממראה שלו. ואם הוא לא נתקן, אין תיקון ללבנה, המלכות, לעולם. ומשום זה כתוב, אשר לשלמה, שהוא ז"א, שייתקן ויתמלא כראוי מתחילה.