796. כתוב, והקרבתם אִשֶׁה עולָה לה'. עולה היא לאִשים, שכולה נשרפת באש, ומשום זה סָמַך עולה לאִשֶׁה. ועוד התבאר, שאין עולה באה אלא על הרהור הלב.
797. כל הקורבנות אינם באים אלא לכפרה, כל קורבן וקורבן מכפר על כל איבר ואיבר של האדם, כפי החטא שחטא באותו איבר. על טיפות המוח, החטא של מוציא זרע לבטלה, מביא עוגות מצות, כי לא חמץ. שזהו אם זרק טיפות ראשונות, מטרם שהחמיצו במקום שאינו שלו, בלי נקבה אסורה, שבה מחמיצים הטיפות. ועל אלו שהחמיצו, שזרק אותם במקום שאינו צריך, בנקבה האסורה לו, ששם מחמיצים הטיפות, הוא צריך להביא עליהם לחם חמץ. ואלו לחמי תודה כך היו, מהם חמץ ומהם מצה.
798. פרים הם מצד הדין. וכן כבשים ואֵילים ועתודים ועיזים, כולם הם מצד הדין, משום שהם פני שור, כמ"ש, ופני שור מהשמאל, דין. שחיטתם בצפון וקיבול דמם בכלי שרת בצפון. שחיטה קבלה וזריקה כולם הם בצפון, בצד שמאל, כדי לבשֵׂם ולהמתיק מדה"ד, הבא לב"ד מצד הגבורה. ב"ד הגדול מצד הגבורה, בינה. ב"ד הקטן מצד המלכות. וכל אלו שופכי דמים למצווה, הם מצד הגבורה.
799. עולת שבת בשַבּתו, ולא בשבת אחר. משום שעבר יומו, בטל קורבנו, ואין להשלימו בשבת אחר. הקורבן דוחה שבת. ומדליק אש בשבת, משום שהיא אש קדושה. שכל אש הקורבנות קדושה, ושבת קדושה, ואחוזות הן זו בזו.
800. אש של חול אסור לאחדו בקודש, בשבת. ומשום זה ציווה לישראל, לא תְבַערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. כי זהו כלאיים של טו"ר, כי בשבת, שולט בו עה"ח, שאין בו תערובת של טו"ר. וחולין של טהרה אסור לערב באש של קדושה. כש"כ חולין של טומאה, שאסור לערב אותם בקדושה. אף כך כל הקורבנות נקראים בשר קודש. וכל הקורבנות של כל מין, יש בהם חולין דטהרה, ויש בהם קודש, וקודש הקודשים.
801. כי יש הפרש בין קודש לקודש. אִשים של הקורבנות אינן שוות, כי אש של גבוה יותר מקוּדש מאש הקודש שלמטה, שנקרא, אש עצי הקודש, או אש בשר הקודש. ואש הקודש יש בו הפרש לבין אש של הדיוט המובא על המזבח, אע"פ שביארו עליה, שמצווה להביא אש מההדיוט, אע"פ שיש אש קדוש על המזבח. כי כל אחד צריך למקומו.
802. ישראל נמשלו לזה. כי ישראל בכלל נקראים מלכים. אבל כשנכנסו לביהמ"ק, כל אחד שרה במקומו כראוי לו, הכוהנים לבדם, לוויים לבדם, ישראל לבדם. אף כאן, כל הקורבנות אינם שווים, כי הקב"ה מחלק כל אחד כראוי לו. ועניין זה נודע בפָרי החג, שהיו ישראל מקריבים לפני ה'. שהיה מחלק אותם לקיום שבעים האומות.