877. ג' תפלות - ב

בלק תשד"מ

בזמירות לליל שבת (ב"כל מקדש") כתוב שם: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים".

ויש להבין, מהו החשיבות של תמים. לכאורה, נראה מי שהוא בעל שכל יותר קטן הוא יכול להיות יותר תמים, ולמי שיש לו יותר שכל, ויש לו כח הבקורת, הוא לא מסוגל להיות תמים. ולפי זה יוצא שמדת התמימות ניתן לקטני דעת.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, שמקודם הוא רואה רק מומים, ואח"כ הוא עושה מזה תמים. וההסבר הוא, שבזמן שאדם רואה בעולם רק חסרונות, הן בפרט והן בכלל, זה נקרא מומים, וזה מכונה קו שמאל, ואח"כ הוא מקבל הכל למעלה מהדעת, זה נקרא תמים.

נמצא לפי זה, מי שהוא יותר בעל דעת, אז יש לו יותר מומים, כמו שכתוב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והוא צריך את כל זה לקבל למעלה מהדעת, נמצא שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר גדולה, נמצא שהתמימות שלו הוא יותר גדולה, ממי שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר קטנה.

וזה שאומר: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עול-מים". פירוש, כדי שיהיה לאדם כח התגברות, לאחר שהוא רואה עולם מלא מומים, כנ"ל, אין בידו של אדם לעזור לעצמו אלא שהוא צריך אז לישועה מן השמים, שיהיה כח בידו להכנס לתמימות, למעלה מהדעת, וזהו: "ה' אלקי ישראל תשועת עולמים", היינו שיכנס כל המומים למעלה מהדעת שזהו נקרא תמים, כנ"ל. וזהו "עול-מים", עול הוא מלשון עייל, היינו להכניס מום בתמים.

ובזה נבין דברי הזהר הקדוש (בלק דף ע"א אות קפז, קפח) שכתוב שם, שתפילה לעני היא קודמת לשאר תפילות, שזה פירוש "תפילה לעני כי יעטוף". יעטוף, מלשון "והעטופים ללבן", שפירושו איחור, היינו שמאחֵר כל תפילות שבעולם. ושואל הטעם למה תפילה לעני מאחר לכל התפילות, הוא משום שעני הוא שבור הלב, והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, עיין שם בהסולם.

ויש להבין הטעם למה הקב"ה שומע לתפילת העני, לפני כל התפילות. ואומר הטעם משום שקרוב ה' לנשברי לב, ויש להבין מהו החשיבות של נשברי לב שה' קרוב אליהם. הנה מלכות נקראת בזה"ק בשם "עניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וענין זה מבואר בכמה מקומות בהסולם, שיש בהמלכות ב' מצבים, ופעם מבואר לפי מצב א' נקראת עניה, משום שאין לה חסדים. ובמקום אחר הוא מכנה שם בהסולם, מצב הב' של המלכות נקראת עניה, משום שהיא צריכה לקבל, מזעיר אנפין בעלה.

ולפי ענינו יש לבאר, שמלכות שמים, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, היינו שלא על מנת לקבל פרס, אז מלכות נקראת עני משום שאין לה מה לתת להאדם שעובד בשבילה. כי דרך העולם הוא, כי מי שעובד עבור מי שהוא, הוא מקבל תמורה עבור עבודתו. ובזמן שהאדם עובד להבורא, שלא לקבל פרס עבור יגיעתו, נמצא שהוא עובד עבור עני, היינו שדומה למי שהוא עובד עבור עני ואין לו מה לשלם לו משהו.

ובהמתבאר, יש לפרש תפילה לעני: האדם, מתפלל לה', שתפילתו יהיה לעני. היינו שמתפלל, שכל מעשיו שהוא עושה, יהיו לשם שמים, דהיינו שרוצה לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס. ועבודה זו נקרא שהוא רוצה לעבוד לשמה. פירוש, אף על פי שעדיין לא הגיע לזה, אבל הוא רוצה. וזהו הבחינה הראשונה בעבודת ה'. ומטרם שהאדם מגיע לבחינת לשמה, נמצא שהוא עובד לא לטובת ה', אלא לטובת עצמו.

ובזה נבין למה תפילת עני היא מתקבלת קודם לכל התפילות, עד כדי כך שהזהר הקדוש אומר שהיא מעכבת לכל התפילות, שהיא קודם לתפילה לדוד ותפילה למשה. ויש לשאול, מדוע היא צריכה לעכב לשאר התפילות. וכי לא יכולין לענות באותו זמן לכל אחד מה שהוא מבקש בבת אחת, אלא עונין לכל אחד בזה אחר זה.

אלא זה יכולים להבין, אם נלמוד כל אלה ג' התפילות באדם אחד. שבדרך כלל, יש להבחין ג' תפילות: א' תפילה למשה, שהוא בחינת תורה. ב' תפילה לדוד, שהוא מלכות, היינו שכבר זכה לבחינת מלכות, אלא שהוא מתפלל, שהמלכות שמים שהוא כבר זכה, לא תסתלק ממנו.

ג' תפילה לעני, שהוא רוצה, להתחיל לצאת מאהבה עצמית, ולכנס בעבודה בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. אז הגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, משום שהוא נגד טבעו. ואז הוא בא לידי מצב שהוא רואה שהוא בעירום וחסר כל, היינו שאין לו תמיכה שיכול לקבל ממנו חמרי דלק לעבודה. זאת אומרת, מטרם שחשב שצריכים לעסוק בעבודה דלשמה, אז הוא היה בסדר. היה לו תורה ותפילה ומעשים טובים. והיה לו רכוש ממה להנות, והיה מסתכל על אנשים שהיה בא במגע עמהם, הוא מרגיש את עצמו שהוא גבוה מהם משכמו ולמעלה.

ועכשיו, בזמן שהוא התחיל ללכת בדרך המגיע לשמה, הוא מרגיש את עצמו שהוא יותר מקופח מכל בני גילו, כי להם יש חיות. ומרגיש אותם בדיוק כמו שהוא הרגיש את עצמו, מטרם שהתחיל לשנות את דרכו. ואז הוא מרגיש שעולם חשך בעדו, והוא על דרך כמו שכתוב: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ה, כג).

ולפי ענינו יש לפרש, כי מטרם שבא משה לעם ישראל בשליחות מה', שהוא רוצה להוציא אותם ממצרים, היה עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שענין פרעה מלך מצרים הוא הרצון לקבל שיש בהנבראים, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא לתועלת עצמו. והוא השולט בכל הנבראים, והוא מיצֵר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת הזולת.

ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה, היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד.

ולפי זה כל אחד מבין, ששליחותו של משה שצריכים לכנס בעבודה דלשמה, אז השכל מחייב, שעתה אם מתחילין ללכת בדרך האמת, היינו לטובת ה', שהוא שיהיה לכל אחד בעת עשיית עבודת ה' כונה בעל מנת להשפיע, אז בטח שכל אחד ואחד יתחיל עכשיו את עבודתו ביתר שאת ובהתלהבות גדולה. והתשוקה תהיה כל כך גדולה עד שיהיה קשה לו לפרוש את עצמו לרגע קט, בכדי שיחשוב גם על צרכי גשמיים, הנחוצים ביותר, מסיבת שעכשיו הוא עוסק רק לשם שמים. והגם שעוד לא נכנס בעבודה זו, שיהיה לו הרגשה כזו שעובד לשם שמים, מכל מקום היות שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, בטח שהגוף יסכים לו יותר מכפי שהיה עובד שלא על דרך האמת, היינו לשמה.

אבל במציאות הוא להפך. כי דוקא בזמן שרוצים ללכת בדרך לשמה, אז הגוף מתחיל להתנגד, ואז מתחיל כל הטענות שלו, היינו טענת פרעה מלך מצרים, שהוא טענת "מי ה' אשר אשמע בקולו" וכו', וכן טענת הרשע שטוען, "מה העבודה הזאת לכם". ואז מתחיל העבודה ללכת בכבדות, וכל פעם הוא צריך להתגברות יתירה.

וזה הענין יש לפרש בהפסוק הנ"ל, כתוב, "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה וכו'". היינו כנ"ל, כי בזמן שמשה רבנו עליו השלום בא לדבר "בשמך", היינו שיעסקו לשם השם, "הרע לעם הזה", הם נעשים יותר גרועים. היינו מטרם שבא משה לדבר שצריכים לעבוד רק לשם שמים, היה כולם עובדים עבודת ה', וחשבו את עצמם לצדיקים. והיה להם כח לעבודה שחמרי דלק לדעת בשביל מה עובדים היה ברור להם.

מה שאין כן לאחר ביאת משה בשליחות, שצריכים לעבוד לשם שמים, אז נעשו יותר גרועים. אם כן לפי זה, היה יותר טוב להם, אם לא היה נכנסים בעבודה דלשמה.

ועל זה באה התשובה: "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא). נמצא, לאחר שיהיה להם כלי לקבל אז אני אתן להם את הכח הדרוש לזה.

עתה נבוא לבאר את מה שהתחלנו, בענין תפילת עני, למה תפילה זו מעכבת לכל התפילות. היות שאנו מדברים באדם אחד שנוהג בו כל אלה המצבים, נמצא שאי אפשר להתקבל תפילת דוד, שהוא מה שהוא כבר זכה למלכות שמים, אלא שהוא מתפלל שלא יפסוק ממנו את המלכות שמים, זה שייך להתפלל, לאחר שיש לו כבר מלכות שמים. מה שאין כן, כל מי שעדיין רחוק ממלכות שמים שעדיין נמצא תחת שליטת פרעה מלך מצרים, איך יכולים לתת לו שדבר זה לא יתפסק ממנו בשעה שעדיין אין לו כלום.

לכן מקודם מתקבלת תפילת עני. היינו, ראשית כל הוא צריך לזכות לבחינת מלכות שמים הנקרא בחינת "עניה ודלה". שזהו בחינה הראשונה, שהאדם צריך להכנס בעבודה. ואח"כ בא מדרגה שניה שהיא תפלה לדוד, היינו שהמלכות שמים שלו, לא יתפסק, ואח"כ באה מדרגה שלישית, שהיא, תפילה למשה; שהיא בחינת תורה.