ונתן אהרון על שני השעירים גורלות

112. וייקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. מה ראה יוסף, לקחת את שמעון עימו יותר מאחיו האחרים? אלא אמר יוסף, בכל מקום שמעון הוא פתיחת הדין, ואותה שעה שהלכתי מאבי לאחיי, שמעון פתח תחילה בדין. כמ"ש, ויאמרו איש אל אחִיו, הנה בעל החלומות הלָזֶה בא, ועתה לכו ונהרגהו. אח"כ בשכם כתוב, וייקחו שני בני יעקב, שמעון ולוי, אחֵי דינה איש חרבוֹ, ויבואו על העיר. כולם היו בדין. לכן טוב ליוסף לקחת את זה, ולא יעורר מריבה בכל השבטים.

113. מה ראה שמעון להתחבר בלוי יותר מבכולם, והרי ראובן היה אחיו, והיה סמוך לו כמו לוי, למה לא התדבק בראובן? אלא שמעון ראה וידע שלוי בא מצד הדין, ושמעון היה נאחז מצד הדין הקשה יותר. אמר, נתערב אחד באחד ואנו נחריב העולם. מה עשה הקב"ה? לקח את לוי לחלקו. ואמר, מכאן והלאה יישב שמעון אסור בחבלים לבדו.

114. מצד אמא, שני רוחות חוקרי דין נאחזים ביד שמאל. שהם בכל יום מרגלי הארץ, המלכות. כלומר, שיונקים מנה"י דמלכות, הנקראים רגליים. כמ"ש, שניים אנשים מְרַגלים.

115. אשרי חלקם של ישראל יותר מכל העמים עכו"ם, שהקב"ה רצה לטהר אותם ולרחם עליהם, שהם חלקו ונחלתו. כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו, יעקב חֶבֶל נַחלָתו. וכתוב, ירכיבהו על בָּמותֵי אָרץ. שהם נאחזים למעלה, בז"א. וע"כ אהבת הקב"ה מתדבקת בהם, כמ"ש, אהבְתי אתכם אמר ה'.

ומתוך אהבה יתרה שאוהב אותם, נתן להם יום אחד בשנה, לטהר אותם ולזכות אותם מכל עוונותיהם. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. כדי שיהיו זכאים בעוה"ז ובעוה"ב, ולא יימצא בהם חטא. וע"כ ביום הזה מתעטרים ישראל, ושולטים על כל חוקרי הדין ועל כל הרוחות.

116. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. דווקא אהרון, משום שבא מצד החסד, ויכול להשלים המלכות בחסדים. על שני השעירים, רומז על המלכות, שממעל שני השעירים, כדי שתתבשם המלכות.

גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. שני השעירים רומזים על דינים, ולמה יהיה אחד לה'? אלא אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי, ואחד ילך וישוטט בעולם, כי אם יתחברו שניהם, לא יוכל העולם לסבול.

117. יוצא השעיר הזה, הולך ומשוטט בעולם, ומוצא את ישראל בכמה עבודות, בכמה מדרגות, בכמה חוקים טובים, ואינו יכול להם. כולם, יש שלום ביניהם, ואינו יכול להיכנס בהם ברכילות, שאינו יכול להשׂטין עליהם. שעיר זה, שולחים אותו עם המשא של כל עוונות ישראל.

118. כמה גדודי מחבלים מזדמנים תחת ידו של השעיר הזה, וממונים לרַגֵל הארץ, על כל אלו העוברים על דברי תורה. וביוה"כ אינו נמצא משׂטין לדבֵּר על ישראל. כשמגיע השעיר הזה שלעזאזל אל ההר, כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם. ואותו חוקר הדין שיצא, השעיר שלמעלה, חוזר ואומר שִבְחם של ישראל. הקטגור נעשה סנגור, המשׂטין נעשה מליץ טוב.

השאלות כאן, גורלות אלו למה? ואהרון למה לו לתת הגורלות, ולא איש אחר? ולמה נאמרה פרשה זו ליוה"כ דווקא? וכדי לבאר אותן מביא הזוהר ג' עניינים: עניין שמעון ולוי, עניין שניים אנשים מרגלים, עניין שני השעירים. אשר בשורשם הדינים שבהם שווים זה לזה.

שני מיני דינים הם שורשי כל הדינים והחטאים שבעולם: דינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל, ודינים דנוקבא, הנמשכים מהמסך. וכשהדינים דנוקבא באים מבחינת התיקון, מהקו האמצעי, אז הם סותרים לדינים דדכורא ומבטלים אותם. אמנם אם הדינים דנוקבא אינם באים מבחינת התיקון, אלא מבחינת הדינים עצמם, אז לא די שאינם מבטלים את הדינים דדכורא, אלא עוד שנוספים עליהם ומחריבים את העולם.

שמעון ולוי היו בבחינת דינים. שמעון מדינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל. לוי מדינים דנוקבא, הנמשכים מהמסך. שמעון ראה וידע. אמר, נתערב אחד באחד ואנו נחריב העולם, כי הדינים דנוקבא שבלוי, כשיתווספו על הדינים דדכורא של שמעון, יחריבו העולם. מה עשה הקב"ה? לקח את לוי לחלקו, שהעלה אותו לתיקון שלו, לקו האמצעי, אשר אז הוא סותר לדינים דדכורא, ומעלים ממנו הג"ר דשמאל, כדרך קו האמצעי. מכאן והלאה יישב שמעון אסור בחבלים לבדו, שיתמעטו ג"ר דשמאל שלו ויישאר בו"ק דחכמה. שזה נחשב לו, כמו שהוא אסור בחבלים ע"י הדינים דנוקבא שבלוי.

ובזה מיושב הכתוב, וייקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם, שנשאל, מה ראה יוסף לקחת את שמעון עימו יותר מאחיו האחרים. כי יוסף הוא יסוד, קו האמצעי שמחזה ולמטה. וע"כ הדינים דנוקבא, המתוקנים שבקו האמצעי, אסרו את שמעון, שמיעט הג"ר דשמאל שבשמעון, שמהם כל הדינים והמריבות.

מצד אמא, שני רוחות חוקרי דין נאחזים ביד שמאל, שהם דינים דנוקבא ודינים דדכורא, הנמשכים שניהם מאמא אל המלכות. והדינים דנוקבא מתווספים ומתאחדים בדינים דדכורא שמיד שמאל דאמא. והם בכל יום מרגלי הארץ, כי הם נאחזים בנה"י המלכות, הנקראים רגליים. והמלכות נקראת ארץ. וע"כ נקראים מרגלי הארץ. והם מתעוררים בכל יום, ותיקונם הוא ע"י הארת קו האמצעי בכל יום. ועליהם כתוב, שניים אנשים מרגלים.

ולמה יהיה גורל אחד לה'? אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי. שהוא השעיר לחטאת. שני השעירים בשורשם למעלה הם ב' בחינות דינים. השעיר לחטאת דינים דנוקבא, והשעיר לעזאזל דינים דדכורא. אמר הקב"ה, קו האמצעי, שהשעיר לחטאת יישב אצלי, שהדינים שלו ייתקנו בקו אמצעי, הממעט ג"ר דקו שמאל. והשעיר לעזאזל, שהוא מדינים דדכורא, ילך וישוטט בעולם לבדו. כמו בשמעון ולוי, שאם מתחברים, היו מחריבים את העולם. כי אם הדינים דנוקבא אינם נמשכים מתיקון קו האמצעי, הם נוספים על דינים דדכורא ומחריבים את העולם. וע"כ לקח השעיר לחטאת אצלו.

ונאמר בזוהר, שביום רה"ש צריכים להמם את השטן, בדומה למצב הנֵעוֹר משנתו ואינו יודע מאומה. וביוה"כ צריכים לנהוג עם השטן בנחת, ולעשות לו נחת רוח עם השעיר לעזאזל שמקריבים לו. ואז נהפך להיות מליץ טוב על ישראל. כי ברה"ש חוזר העולם כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, שחוזרים ונגלים ג"ר דחכמה. ואז מתעורר הס"א להמשיך דינים דשמאל על העולם.

והתיקון לזה הוא תקיעת שופר, הממעטת הג"ר מהעולמות, ונשארים בו"ק בלי ראש, והשטן מתבלבל, כי כל אחיזתו היא בג"ר דשמאל, ועתה נעלמו ע"י תקיעת שופר. אמנם כיוון שנעלמו ג"ר, נעשה מקום חיסרון בעולמות, וס"א עולה ונאחז במקום החיסרון של ג"ר, ומחטיא את הבריות. לכן בינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ.

ולפיכך נעשה תיקון שני ביוה"כ, שחוזרים וממשיכים הארת החכמה. ועכ"ז נעשה תיקון, שס"א לא ייאחז בשמאל, להחטיא העולם בהמשכת החכמה מלמעלה למטה. והתיקון המובא בכמה מקומות, שבעת גילוי החכמה יתגלו עימה דינים קשים, המענישים הרשעים, שע"י זה שמוּרה החכמה, שלא ימשיכו אותה הרשעים מלמעלה למטה.

ומקור התיקון הזה נעשה ביוה"כ ע"י השעיר לעזאזל. כי ביוה"כ מתגלה החכמה ע"י הלבשת המלכות לבינה, ואז כתוב, ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. אשר שעיר אחד דינים דנוקבא, ושעיר שני דינים דדכורא, הנמשכים מג"ר דחכמה. גורל אחד לה', השעיר שבו דינים דנוקבא, מכוח תקיעת שופר ברה"ש עולה לה', לקו האמצעי, ומקבל הארת החכמה בו"ק, כדרך הקדושה.

וגורל אחד לעזאזל, השעיר שבו דינים דדכורא, מתגלה עליו ג"ר דחכמה, מכוח שממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, כדרך הס"א. ואח"כ כתוב, ושילַח את השעיר במדבָּר. שנגלו עליו כל העונשים הנמשכים לדבוקים בו, מחמת שמוכרחים להימשך אחריו אל המדבר ואל החורבן.

ואז שני הדינים נתקנו, כי דינים דנוקבא נתקנו ע"י שעלה עליהם הגורל לה', לקו האמצעי, שתיקן אותם בהארת ו"ק דחכמה. וכדי שלא ייאחז הס"א במקום החיסרון של ג"ר דחכמה, ניתן לו השעיר לעזאזל, הממשיך ג"ר דחכמה עם כל הדינים והעונשים. ואז קטגור נעשה סנגור.

כי לא ירצה להיאחז במקום החיסרון דג"ר דחכמה, כדי שלא יקלקל הג"ר של עצמו, שיונק מהשעיר לעזאזל. וגם אין פחד שיחטיא את בני העולם שימשיכו מלמעלה למטה, מחמת רוב הדינים, הרובצים עליו ע"י ששולחים אותו אל המדבר. כשמגיע השעיר הזה שלעזאזל אל ההר, כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם. כלומר כל הדינים, הן הדינים דנוקבא והן הדינים דדכורא. ואותו חוקר הדין שיצא, השעיר שלמעלה, חוזר ואומר שִבְחם של ישראל. הקטגור נעשה סנגור, המשׂטין נעשה מליץ טוב.

שני השעירים רומזים על דינים, ולמה יהיה אחד לה'? אלא אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי. האחד שמדינים דנוקבא יישב אצלי ויקבל ו"ק דחכמה כדרך הקדושה. ואחד ילך וישוטט בעולם, לפתות בני העולם שימשיכו לו הג"ר מלמעלה למטה כחפצו.

ואז הולך הס"א להחטיא בני אדם, שימשיכו לו הארת החכמה מלמעלה למטה. השעיר הזה הולך ומשוטט בעולם, ומוצא את ישראל בכמה עבודות, בכמה מדרגות, בכמה חוקים טובים, ואינו יכול להם. שע"י הגורלות התבררה מעלת השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'. ההארות והמוחין הגדולים הנמשכים ממנו. ולעומתו רוב הדינים והעונשים, הנגלים עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל. אז כל ישראל מתדבקים בה' בכל נפשם, והס"א אינו יכול להיכנס בהם ברכילות, מחמת הפחד מהדינים הנגלים עימו.

שני הדינים האלו הם שורשי כל החטאים והעוונות. וכיוון שאותם שני הדינים השורשיים נתקנו, כבר בטוחים שבית ישראל לא יחטאו עוד. שעיר זה, שולחים אותו עם המשא של כל עוונות ישראל. כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזֵרה. כי ישראל נעשו בטוחים, שלא יחטאו עוד, מחמת הדינים שנגלו עם השעיר שנשלח לארץ גזרה. ואז יכופר להם. ובזה התבארה השאלה, גורלות אלו למה.

ואהרון, למה לו לתת הגורלות? דווקא אהרון, משום שבא מצד החסד, וע"כ היה ראוי להמשיך שפע החסדים על השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ולייחד ימין ושמאל שבמלכות זה בזה.

ופרשה זו, למה נאמרה ביוה"כ? כי מתוך אהבה נתן להם יום אחד בשנה, לטהר אותם ולזכות אותם מכל עוונותיהם.

119. בכל מקום שצריכים ישראל להיטהר מעוונם, הקב"ה נותן להם עצה לקשור בעלי הדין, שלא יקטרגו, ולבשׂם אותם באלו הקורבנות והעולות, שמקריבים לפני הקב"ה. ואז אינם יכולים להרע. וביוה"כ יותר מכל. וכמו שישראל למטה מבַשׂמים הכול ע"י שני השעירים, כך מבשמים לכל המקטרגים. והכול הוא קורבן ועבודת הקב"ה.

120. בשעה שכתוב, ולקח אהרון את שני השעירים, מתעוררים אלו שני השעירים, שהם דינים דנוקבא ודינים דדכורא למעלה, ורוצים להתחבר זה עם זה, ולשלוט ולצאת לעולם. כיוון שהכוהן מקרב אלו שני השעירים למטה, בביהמ"ק, מתקרבים אלו שלמעלה. אז יוצאים גורלות לכל הצדדים. הכוהן נותן גורלות למטה. הכוהן, חסד, נותן גורלות למעלה.

וכמו שלמטה שעיר אחד נשאר בהקב"ה, שעיר אחד לה', ואחד, השעיר לעזאזל, מוציאים למדבר. כך הוא למעלה, אחד נשאר בהקב"ה, בקו האמצעי, ואחד יוצא ומשוטט בעולם למדבר העליון, הדינים המתגלים עם הופעת החכמה, שהם בחינת מדבר וארץ גזרה. ואחד באחד מתקשר, שמאירים זה על זה. שע"י זה מתבטלים שני מיני הדינים, הן דינים דנוקבא והן דינים דדכורא.

121. כתוב, וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. וסמך אהרון את שתי ידיו, קו ימין וקו שמאל, כדי שהקב"ה, קו האמצעי, יסכים על ידיו. על ראש השעיר החי. המילה, החי, באה לכלול השעיר שלמעלה, שעליו מתגלים הג"ר דחכמה עם הדינים, שחכמה נקראת חי.

122. והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כמ"ש, והתוודָה אשר חָטא עליהָ. עליה, פירושו, שהאדם נטהר וכל אותו העוון נשאר עליה, על הכִּשְׂבָּה. אף כאן, והתוודה עליו. פירושו, אחר שהתוודה הכוהן בשביל ישראל. עליו, שיישארו כל העוונות עליו.

123. הרי כתוב, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. א"כ איך השעיר לעזאזל מכוּון כנגד השעיר שלמעלה? אלא, שם היו מקריבים הקורבן לשעירים, שכתוב, זבחיהם לשעירים, כי שם עשו עבודתם לשעירים ונתנו להם שליטה. וכאן כתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, והקורבן אינו נעשה אלא להקב"ה. בזכות הקורבן מתבשמים עליונים ותחתונים, והדין אינו שורה ואינו שולט על ישראל.