תש"ן
-
מאמר
כ"ד
1990
-
מאמר
24
הזה"ק (ויקרא דף כ"ד ובהסולם אות ע') אומר וזה לשונו "אם עולה קרבנו". רבי חייא פתח "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". "מחשבה של הקב"ה", היא "עליונה וראש הכל". "וממחשבה ההיא נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש". "וממחשבה ההיא נמצא, שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". "המחשבה של האדם" היא "ראש הכל". וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו "בעולם הזה" ו"בעולם הבא". "וממחשבה ההיא, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל". "וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים, וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים. ועל זה אומר הכתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם".
ובאות ע"ג אומר וזה לשונו "כל הבא לקרבן עולה, כולם זכר ולא נקבה", משום ש"קרבן עולה" עולה על "הלב", דהיינו על "המחשבה", שהיא למעלה מן "הלב", "שהמחשבה" היא חכמה, נבחנת לזכר, "והלב" לנקבה, דהיינו בינה, בסוד "הלב מבין".
ויש להבין מהי "מחשבה של הקב"ה" בעבודה, ומהי "מחשבה של האדם" בעבודה, שעל זה אומר הכתוב, כפי מה שכתוב הזהר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". וכמו כן יש להבין, מה מרמז לנו בזה שאומר "קרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה, שהיא זכר. מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.
ידוע שהגם שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", שהנבראים יקבלו טוב ועונג, מכל מקום מטעם בכדי להוציא שלימות פעולותיו, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר" על הטוב ועונג. והיות שכל הנבראים נבראו ברצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא שאין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אלא רק שהוא יודע, שמזה הדבר הוא יכול לקבל הנאה ותענוג. אחרת הוא לא מסוגל לעשות שום תנועה, היות שזה יהיה בסתירה להשורש של הנבראים.
ולפעמים שהאדם כן עושה פעולות, אפילו שאין לו הנאה מהמעשים האלו, זהו מטעם, שיודע, שעל ידי זה הוא יקבל אח"כ הנאה ותענוג, מה שיתנו לו תמורת עבודתו, היינו תמורת הפעולות שעשה, שלא היתה לו מהן שום הנאה. ורק מטעם ההנאה, שהוא יקבל אחר העבודה, זה נותן לו כח לעבוד עבודה, מה שהוא לא נהנה מזה עכשיו, אלא שעתיד לבוא אח"כ.
מה שאין כן אם השכר בספק, כבר אין כח לעבוד בעבודה, שאין האדם נהנה מזה. מה שאין כן למשל, האם הנותנת לאכול להילדים שלה. והגם שזה עבודה, היינו לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה, וגם היא מאכילה אותם. ויש כאן להבחין ב' פעולות:
א. פעולות, שהיתה מוותרת עליהן.
ב. פעולות, שאין בדעתה לוותר עליהן.
היינו, לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה וכדומה, על אלו הפעולות היא היתה מוותרת עליהן. ואנו רואים, שאצל עשירים יש מי שקונה מצרכים ויש טבחית, שזה מראה שהאם יכולה לוותר עליהן. אבל זה שהאם מסתכלת על הילדים איך שאוכלים, הגם שהאם, בעת, שהיא מסתכלת, שהילדים יאכלו, אין היא אוכלת, אבל האם מוותרת במצב הזה על עצמה. והיא נהנית מזה שהיא רואה, איך שהילדים אוכלים. ואף פעם לא תעלה להאם מחשבה, מה יהיה לי מזה, שאני רואה, שהילדים הקטנים אוכלים.
והיא לא רוצה בשביל זה לא "עולם הבא" ולא "עולם הזה". והטעם הוא, היות שיש לה הנאה מפעולה זו, כבר אינה צריכה תמורה. לכן, אם היה מגולה את הטעם ב"תורה ומצות", כמו שאמרו חז"ל "שהתרי"ג מצות" נקראים "תרי"ג פקודין", כמו שמפורש בהסולם, שבכל מצוה יש בה אור מיוחד, המאיר בה, ובטח אם זה היה מגולה, ולא היו צריכים להאמין בזה, בטח כל העולם כולו היו עוסקים רק ב"תורה ומצות".
אולם, היות שנעשתה "הסתרה" על הטוב ועונג, שזה לא מתגלה מטרם שהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", לכן יש הפרעות מצד הגוף, שהוא צועק, מדוע אתה רוצה ללכת "נגד הטבע", מה שהקב"ה ברא את האדם, שהוא יקבל הנאה ותענוג. ואתה רוצה לוותר על זה. והגם שהאדם מבטיח להגוף, שיהיה לו שכר, בזה ששומר "מצות התורה", נמצא שהוא כן יקבל תמורה, אז כאילו הגוף שואל, באיזה כלים אני אקבל שכר, "בכלים דקבלה" או "בכלים דהשפעה".
אז אם האדם אומר לו, שהוא יקבל את השכר "בכלים דקבלה", אז הגוף שואל, מדוע ה' נתן לנו כל כך הרבה מצות, הלא הוא "אב הרחמן" ו"טוב ומטיב". ומדוע הוא לא נותן לנו את כל השכר, שרוצה לתת עבור קיום "כל התרי"ג מצות", עבור עבודה של "חצי תרי"ג מצוות". ומאי איכפת לו, אם היה נותן את כל השכר עבור חלק קטן "משמירת תורה ומצות", ולמה אנו צריכים לעבוד כל כך קשה ולקיים "כל התרי"ג מצות".
וזה דומה מהמשל של האם, שהיא מאכילה את ילדיה באכילה ושתיה, אבל היא צריכה לקנות את המצרכים, ולבשלם, וכדומה, שעל כל הדברים האלו היתה מוותרת. וממה היא לא מוותרת, מזה שהיא רואה ומסתכלת, איך שהילדים אוכלים. ואת הילדים הקטנים היא בעצמה מאכילה אותם, ומזה יש לה הנאה, ועבודה זו היא לא רוצה לוותר, משום שמעבודה בעצמה היא נהנית, ואינה זקוקה לשום תמורה עבור עבודה זו.
ובהאמור יוצא לנו ב' דברים:
א. שהוא לא כל כך רחוק מהשכל, היינו מי שרוצה לקבל שכר ב"כלים דקבלה", אבל הוא שואל, בשביל מה רוצה הקב"ה מאתנו שנשמור כל כך הרבה מצות, כלומר שהיה צריך לתת כל השכר, שרוצה לתת, בקיום "חצי מהתרי"ג מצות", כיון שעבודה שהוא עובד אין בה הנאה, אלא דוקא מהתמורה שיקבל אח"כ. וזה נקרא, שהוא "מקבל שכר בעולם הבא", כלומר בזמן העבודה אין הוא מרגיש שום תענוג, אלא כל מה שהוא רוצה לעבוד, הוא על השכר, שיבוא אח"כ.
ב. שיש להבחין בהשכר, שהוא רוצה לקבל את השכר ב"כלים דהשפעה", היינו שתהיה "אהבת ה'", ושירגיש שהוא משמש את המלך. נמצא שהוא מקוה לקבל שכר, שהשכר הזה יקובל אצלו אח"כ, בכלים הנמצאים "בעולם הזה", היינו בהווה. ואז, כשזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", אז כשהוא מקבל את כל מצוה ומצוה בבחינת "עולם הזה", אין הוא אומר אז, מדוע ניתן לנו כל כך הרבה מצוות.
וזה כדוגמת, שאין בעולם הגשמי, שיהיה מי שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע הוא הכין בשבילנו כל כך תענוגים גשמיים. כך אותו דבר הוא בזמן שהאדם זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", שאז בכל מצוה ומצוה הוא מרגיש טעם אחר, ושאין בדעתו של אדם לוותר עליו.
אולם יש כאן חסרון גדול בעת העבודה בבחינת "תרי"ג עיטין", היינו בזמן שהתו"מ הם רק בבחינת "עצות" איך להגיע ולקבל את "הכלים דהשפעה", כי ההתנגדות מצד הגוף היא גדולה מאוד, מסיבת שהיא ממש נגד הרצון לקבל שלו, שבטבע הזה האדם נולד. נמצא, שהם (עבודה ושכר) ב' בחינות נפרדות זו מזו, כלומר שבזמן שהשכר הוא בכלים דקבלה, יש לו חומרי דלק, מטעם שיקבל שכר. אבל תמיד יש לו יגיעה, מטעם היות שהשכר, מה שהוא מקבל, הוא "בעולם הבא", היינו לא עכשיו אלא בזמן אחר, שהוא יבוא, הוא יקבל שכר. היינו שהוא מסתכל על התמורה, מה שהוא יקבל אח"כ. נמצא שהוא היה יותר שבע רצון, אם היה מקבל יותר שכר ופחות עבודה, כי הוא מסתכל על התמורה. נמצא שתמיד יש לו יגיעה, מטעם שאצלו השכר היא הסיבה, המחייבת אותו לעבוד בתו"מ. לכן זה דומה כמו בעולם הגשמי, שמקבלים שכר עבור עבודה, אז עבודה היא רק "אמצעי". ואם היתה אפשרות לקבל השכר בפחות עבודה, בטח כל אחד ואחד היה בוחר למקום, שנותן יותר שכר ופחות עבודה.
מה שאין כן כשהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", אז יורד ממנו את "ההסתר והצמצום", שנעשה על "תורה ומצות", וזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", כנ"ל. היינו שבכל מצוה ומצוה, שהוא עושה, הוא משיג את הטעם שבמצוה. נמצא שהשכר הוא "בעולם הזה", היינו במצב ההווה, שבו האדם נמצא. ובטח שאין לומר, שהאדם יוותר על העבודה, כי בהעבודה בעצמה שם הוא מקום לקבלת השכר. נמצא שב"כלים דהשפעה" שם "התרי"ג מצות" הם בבחינת "מנוחה" ולא "עבודה ויגיעה", כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב על "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ושאלנו, מה בא זה לרמז לנו בעבודה, בזה שאומר "שהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים להמצא השם הקדוש", מה שאין כן "המחשבה של האדם מתפשטים, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל. וממחשבה ההיא נמצאים עבירות וחטאים וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכת דמים".
ועל זה אומר הכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". הנה "מחשבה של הקב"ה" הכוונה על "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו, היינו שהוא רוצה רק להשפיע להנבראים כל טוב. לכן "התורה ומצות", שהוא נתן לנו לעשות, אנו מוכרחים לומר, שאין כוונתו שאנחנו צריכים לתת לו את העבודה הזאת, והוא מקבל את העבודה. הלא רצונו הוא רק להשפיע. לכן אומר ש"מהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש".
ויש להבין מהו הפירוש "להמצא השם הקדוש". אלא לפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", נמצא לפי זה, ש"השם הקדוש" של הבורא הוא "טוב ומטיב", היות שהשם הזה נסתר מהנבראים, כל זמן שאין להם "כלים דהשפעה". לכן ניתנו לנו התו"מ בבחינת "עיטין", היינו עצות, איך על ידם להגיע להשיג את "הכלים דהשפעה", כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
נמצא, שענין עבודה שלנו בתו"מ, זהו לא מטעם שהוא צריך שנקיים את מצותיו, אלא הנבראים מקיימים מצותיו, שע"י זה הנבראים מתקנים עצמם, שיוכלו לזכות ל"כלים דהשפעה". וזה הפירוש מ"ש "להמצא השם הקדוש", שע"י זה כל אחד ואחד ירגיש, ששמו של הקב"ה הוא "טוב ומטיב".
מה שאין כן "המחשבה של אדם", (מהן) מתפשטים זוהמא דיצר הרע, היות שהאדם, שהוא בחינת "נברא", שהוא בחינת "יש מאין", כלומר שיש להאדם מחשבה רק איך לקבל ולא להשפיע, והגם שזה שורשו של אדם, אבל על הרצון לקבל הזה נעשתה "הסתרה וצמצום", לכן נמשכת מהמחשבה זו שבאדם בחינת "יצר הרע". כלומר, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים של השפעה, בכדי שתהיה לו בחינת "דביקות עם הבורא", הנקראת "השתוות הצורה", אז הרצון לקבל הזה מצייר להאדם ציורים, שיהיה לו רע, בזה שהוא נותן מכוחו לאחרים.
לכן בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ על הכוונה דלהשפיע, ולא לקבל שום דבר מה שנוגע לתועלת עצמו, אז המחשבה זו מציירת לו, איך שיהיה לו רע. ועם כח הציור הזה מונעת מהאדם, שלא יכול להגיע לידי "דביקות בה'".
וזהו הפירוש ש"מהמחשבה של אדם מתפשט זוהמא דיצר הרע", כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שאמרו חז"ל "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא". ואמר "זוהמא", הוא בחינת "זו-מה", שבכל דבר של קדושה בא הנחש, שהוא "היצר הרע", ואומר לאדם "זו-מה", היינו מה יהיה לך מזה שאתה רוצה לעבוד ולעשות הכל לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. נמצא לפי זה, יהיה הפירוש "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", כי המחשבה של הקב"ה היא להשפיע, והמחשבה של האדם היא רק לקבל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה מרמז לנו בזה, שהזה"ק אומר, "שקרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה שהיא זכר, מטעם שמחשבה היא חכמה נבחנת לזכר, והלב לנקבה שהיא בינה "בסוד הלב מבין".
ידוע מה שאמרו חז"ל "עין רואה והלב חומד". ויש להבין, מה מרמז לנו "עין". ידוע, שעיניים נקרא "חכמה", היינו מחשבה. ומחשבה נקראת זכר, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאצל האדם, שהוא צריך לקבל על עצמו "עול מלכות שמים", אמונה זו שהאדם מאמין, הנקראת "בחינת מוחא", המחשבה זו משפעת להלב, שאז הלב מתחיל לחמוד להדבר שעלה לו במחשבה במוחו. מבחינת זו נקרא "עין" מחשבה. וחכמה, מה שהוא רואה ומצא חן בעיניו, את זה הוא משפיע להלב. לכן הלב חומד "להדבר שבמוחא".
ובהאמור יוצא, "שהמחשבה של הקב"ה" היא "להשפיע". ועל זה יש לפרש, אמרו חז"ל (אבות פרק ב' א') "דע מה למעלה ממך, עין רואה". שיש לפרש, שהאדם צריך לדעת מה שיש למעלה מהאדם, היינו מה שיש למעלה "ממחשבת האדם", ששם יש "מחשבה של הקב"ה", הנקראת "עין רואה", כמו שאומר הזה"ק, ש"עין נקרא מחשבה, ומחשבה נקראת חכמה, שהוא זכר".
וכמו שלמדנו, שאור החכמה בא מצד המשפיע להמקבל, לכן מוטל על האדם להדמות לעין של מעלה ולהיות משפיע לה', שזה נקרא "השתוות הצורה", ושזה נקרא "אמונה בה'", שזה נקרא בחינת "מוחא", היינו מחשבה שהאדם צריך להיות בהשתוות הצורה להבורא.
וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"ז) וזה לשונו "אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית. ויש בהשואת הצורה האמורה בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". וענין העסק בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו הוא השואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך".
ולפי זה יוצא, אם האדם מאמין ב"דע מה למעלה ממך העין רואה". "דע" היא בחינת "דעת". ו"דעת" נקראת בחינת חיבור ודביקות. "מה למעלה ממך עין רואה". שהעין של הקב"ה, שהיא בחינת "חכמה", שענין "דע" הכוונה על דביקות, שהאדם להתדבק "בלמעלה ממך", שהיא בחינת "מוחא", היינו אמונה כנ"ל.
וכפי הכלל "עין רואה והלב חומד", כלומר שהמחשבה, שהיא בחינת "זכר", משפיע להלב, שהיא בחינת "חמדה ורצון", אז כמו שהמחשבה, שהיא בחינת "אמונה", יש לו השתוות עם ה', כנ"ל, אז גם הלב, שהוא הרצון לקבל, אינו רוצה לשמש עם בחינתה, שהיא "בחינת קבלה", אלא שהיא מושפעת מהמחשבה ורצה להיות משפיע כמו המחשבה. נמצא, שאם האדם שלם עם השתוות הצורה בבחינת "מוחא", זה משפיע להלב, שגם הלב יהיה בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".
וזהו על דרך שביארנו על מה שאמרו חז"ל "כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". שפירושו, שכל מי שיש לו "קבלת עול מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", דבריו נשמעים אצל הגוף, היינו כל הגוף שומע בקולו מטעם הנ"ל. כי אם המחשבה היא בבחינת "אמונה למעלה מהדעת" בבחינת "השתוות הצורה" כנ"ל, המחשבה, שהיא זכר, משפיע להלב, שהיא בחינת נקבה, כמו שכתוב "והלב מבין". וזה שאומר הזה"ק "בינה זהו לבא", והיא בחינת נקבה.
לכן אם "עולה קרבנו הוא זכר". ואמר, שהטעם הוא משום "שעולה" בא לכפר על "המחשבה", שהיא זכר חכמה. כלומר, שאם האדם חטא, היינו שפגם בחינת המחשבה שלו, שהיא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", אז הוא צריך לתקן את הבחינה שפגם בה. והיות שבחינת "אמונה", שהיא בחינת "עין רואה", שהיא בחינת "חכמה שלמעלה", שפירושו הוא, ש"המחשבה של הקב"ה" היא "רצונו להטיב לנבראיו", היינו להשפיע לתחתונים, והאדם פגם בזה, היינו שלא מאמין שיש מנהיג על העולם והוא משגיח על הנבראים בבחינת "טוב ומטיב", ועל האדם מוטל לתת שבח והודיה להקב"ה.
נמצא, שאם אין האדם מאמין בה', שהוא המשפיע, הנקרא "זכר", לכן האדם צריך להביא קרבן של זכר, שזוהי הבחינה "שכנגדה", שבזה הוא פגם. לכן הפגם של המחשבה הוא חמור מאוד, משום שזהו כל ענין של מטרת הבריאה. והאדם אינו מאמין בזה, לכן נקרא זה, שחטא ופגם במחשבה, וצריך לעשות את התיקון גם כן באותה בחינה.
ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב "אם עולה קרבנו", "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ואומר "וממחשבה ההיא נמצא שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". ויש לפרש, שבדרך עבודה נקראת "מלכות" בחינת "מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", ו"תורה שבכתב" נקראת בחינת "תורה". היינו, שאי אפשר לזכות לבחינת "תורה", אם עדיין לא זכה לבחינת "אמונה", כמו שאמרו חז"ל "אסור ללמוד תורה לעכו"ם".
אלא לאחר שזכה לבחינת "אמונה", הוא יכול לזכות לבחינת "תורה". וזה שכתוב "וממחשבה ההיא", היינו מבחינת "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו", נמשכת בחינת "אמונה" ובחינת "תורה". כלומר, זה שניתן לנו בחינת "אמונה", שכולם שואלים, מדוע עשה הסתרה על השגחתו יתברך וצריכים על זה אמונה, התשובה לזה היא, שגם זה הוא מטעם "להטיב לנבראיו", הנקרא "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". נמצא, כשדבוקים במחשבתו יתברך, יש להאדם הכל. מה שאין כן המחשבה של האדם אומרת, וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים וזדונות. וזה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".
לכן מוטל על האדם להתאמץ ולרכז כל עבודתו, שתהיה אך ורק להיות דבוק במחשבתו יתברך, ולהאמין בזה שהוא משגיח על העולם בבחינת "טוב ומטיב", וכשתהיה לו אמונה הזאת, יזכה להכל.