הילד

[הינוקא]

29. רבי יצחק ורבי יהודה היו הולכים בדרך, הגיעו לאותו מקום של כפר סכנין, שהיה שם רב המנונא סָבָא, והתארחו אצל אשתו, שהיה לה בן אחד קטן, וכל יום היה בבית הספר. באותו יום עלה מבית הספר ובא לביתו. ראה אלו החכמים.

אמרה לו אימו, התקרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. התקרב אליהם. בעוד שהיה מתקרב אליהם, חזר לאחוריו. אמר לאימו, איני רוצה להתקרב אליהם, כי יום זה לא קראו ק"ש. וכך לימדו אותי, שכל מי שאינו קורא ק"ש בזמנו, הוא בנידוי כל אותו היום.

30. הם שמעו ותמהו. הרימו ידיהם ובירכו אותו. אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו ק"ש, שהיום הזה עסקנו בחתן וכלה, שלא היה להם די צורכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, וע"כ לא קראנו ק"ש בזמנה. ומי שעוסק במצווה פטור מהמצווה. אמרו לו, בני, במה ידעת? אמר להם, בריח מלבושיכם הכרתי, כשהתקרבתי אליכם. תמהו, ישבו, נטלו ידיהם ואכלו לחם.

31. רבי יהודה, היו ידיו מלוכלכות, ונטל ידיו ובירך. מטרם שנטל ידיו, אמר להם הילד, אם תלמידי הרב שמעיה החסיד אתם, לא היה לכם לברך בידיים מזוהמות. ומי שמברך בידיים מזוהמות, חייב מיתה.

32. פתח אותו הילד ואמר, בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים וְלא ימותו. למדנו מפסוק זה, שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידיים מלוכלכות, חייב מיתה. משום שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, אצבע אחת יש בידו של אדם, והיא האצבע שהרים אותה משה, האצבע האמצעית, שהיא כנגד משה, קו האמצעי.

33. כתוב, ועשיתָ בְרִיחים עצי שיטים, חמישה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. וכתוב, והַבְּרִיח התיכון בתוך הקרשים, מַבריח מן הקצֶה אל הקצה. והבריח התיכון הוא בכלל של אלו חמישה בריחים.

שני בריחים מכאן, ושניים מכאן, ואחד באמצע הוא הבריח התיכון, העמוד של יעקב, משה, ת"ת. שני בריחים לפניו, חו"ג, שני בריחים אחריו, נו"ה.

כנגד זה יש חמש אצבעות בידו של אדם, והבריח התיכון, האצבע התיכונה, שנקראת אמה, היא באמצע, גדולה ועליונה מכולן, בה עומדים האצבעות האחרות, כי ת"ת כולל כל ו"ק.

34. ואלו חמישה בריחים נקראים 500 שנים, חג"ת נ"ה דז"א, שעה"ח, ז"א, הולך בהם. וברית קודש מתעוררת בחמש אצבעות של היד, כי היסוד כולל בתוכו חג"ת נ"ה. ע"כ כל הברכות של הכוהן תלויות באצבעות, ופרישׂת ידיים של משה על זה הייתה.

35. אם כל זה יש באצבעות, אין צריך לומר, שצריכות להיות בניקיון כשמברכים בהן להקב"ה, משום שבהן ובדוגמה שלהן, חג"ת נ"ה העליונים הרמוזים בהן, מתברך השם הקדוש. וע"כ אתם, שהחכמתם הרבה, איך לא השגחתם על זה? ולא שימשתם לרבי שמעיה החסיד, שאמר, כל טינוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א ניזון מאותם הטינוף והלכלוך, וע"כ מים אחרונים חובה הם.

36. תמהו ולא יכלו לדבר. אמר רבי יהודה, בני, שם אביך מהו? שתק הילד רגע אחד, קם והלך אל אימו ונישק אותה. אמר לה, אימי, על אבי שאלו אותי אלו החכמים, האם אומר להם?

אמרה לו אימו, בני, האם בדקת אותם, אם כשרים הם? אמר, הרי בדקתי אותם, ולא מצאתי אותם כראוי. לחשה לו אימו. וחזר אליהם ואמר, אתם שאלתם על אבי, וכבר הסתלק מהעולם, ובכל יום שחסידים קדושים הולכים בדרך, הוא מחַמֵר אחריהם. ואם אתם קדושים עליונים, איך לא מצאתם אותו הולך ומחמר אחריכם?

37. אבל בתחילה ראיתי בכם, שלא קראתם ק"ש, ועתה אני רואה בכם, שאינכם קדושים עליונים, כי אבי לא ראה קדוש רוכב על חמור, שלא יוליך אחריו חמור, כדי לסבול עול תורה. וכיוון שלא זכיתם שאבי יחמר אחריכם, איני אומר לכם, מיהו אבי.

אמר רבי יהודה לרבי יצחק, דומה לנו שילד זה אינו בן אדם. אכלו. ואותו ילד היה אומר דברי תורה וחידושי תורה. אמרו, תנו ונברך. אמר להם, יפה אמרתם, משום שהשם הקדוש אינו מתברך בברכה זו, אלא בהזמנה.

38. אברכה את ה' בכל עת. מה ראה דוד לומר, אברכה את ה'? ראה דוד שצריכים הזמנה, ואמר, אברכה. משום שבשעה שאדם יושב על שולחנו, השכינה עומדת שם, והס"א עומדת שם. כשאדם מזמין לברך את הקב"ה, השכינה מיתקנת כלפי מעלה, לז"א, לקבל ברכות, והס"א נכנעת. ואם האדם אינו מזמין לברך להקב"ה, הס"א שומע, ושמח, שיהיה לו חלק בברכה זו.

39. ובשאר ברכות למה אין הזמנה? אלא הדבר הזה של הברכה שמברכים עליו הוא ההזמנה. המברך על פרי, הפרי ההוא הוא הזמנה, ומברכים עליו. ואין בו חלק לס"א. אבל מקודם לכן, שהפרי ההוא היה ברשות הס"א, אין מברכים עליו, כמ"ש, ערלים לא ייאכל, שהוא ברשות הס"א, משום שאין מברכים על הפרי ההוא, כדי שלא יתברך הס"א.

כיוון שיצא מרשות הס"א אחר שנות עורלה, ייאכל ומברכים עליו. והפרי הוא הזמנה לברכה. וכן כל הדברים שבעולם שמברכים עליהם, כולם הם הזמנה לברכה, ואין בהם חלק לס"א.

40. אף בברכת המזון הוא כך, שהכוס של ברכה נחשבת להזמנה. ולמה אומרים, תן ונברך, משום הזמנה? אלא משום שבתחילה כששתה, אמר, בורא פרי הגפן. הרי היין כבר שימש להזמנה, ועתה בברכת המזון צריכים שינוי להזמנה אחרת, כי כוס זו היא להקב"ה, ולא בשביל המזון, וע"כ צריכים הזמנה בפה.

41. נברך שאכלנו משלו, זוהי הזמנה. ברוך שאכלנו, היא הברכה. וא"כ למה צריך לומר לפניהם, תן ונברך? כך הוא ודאי. אבל נברך שאכלנו משלו, היא הזמנה אחרת, היא הזמנה לברכת בורא פרי הגפן. כי בתחילה, שאומרים, תן נברך, היא הזמנה לכוס של ברכה סתם, המלכות. וכוס זו, כיוון שלקחו אותה, יש הזמנה אחרת במילה נברך, לעולם העליון, ז"א, שכל המזון והברכות יוצאים משם.

ומשום זה הוא בדרך סתום, שאינו מזכיר בו השם, אלא נברך שאכלנו משלו. כי עולם העליון סתום ואין בו הזמנה בגלוי, אלא רק במדרגה זו של כוס של ברכה יש הזמנה בגלוי.

42. בן, מלאך ה', אהוב שלו, זה שאמרת, ועשית בריחים עצי שיטים חמישה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתיים ימה. הרי יש כאן בריחים הרבה, והידיים אינן אלא שתיים, שבהן רק פעמיים חמש אצבעות. אמר לו הילד, זהו שאומרים, שמפיו של האדם ניכר מי הוא. אבל כיוון שלא הסתכלתם להבין, אני אומר.

43. החָכם עיניו בראשו. הפסוק כך הוא ודאי. שלא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש, משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם, עיניו ודבריו הם בראשו, בשכינה השורה ועומדת על ראשו.

44. כשעיניו בראשו, בשכינה, יידע שאותו האור הדולק על ראשו צריך שמן. משום שגופו של אדם הוא פתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צעק ואמר, ושֶׁמן על ראשךָ אל יחסר. כי האור שבראשו צריך שמן, והוא המע"ט. ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו, ולא במקום אחר.

45. אתם ודאי חכמים, והשכינה שורה על ראשיכם, איך לא הסתכלתם לזה שכתוב, ועשית בריחים, חמישה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. כתוב האחד והשנית, שלישית ורביעית לא כתוב. כי אחד ושנית הם חשבון של ב' הצדדים, ימין ושמאל, חו"ג, הנקראים ב' ידיים. והשלישית במערב, אינו מחשיב, להיותה רק המקבלת מב' הצדדים. וע"כ עשה חשבון רק בשתי ידיים.

46. בכה רבי יהודה ואמר, רבי שמעון, אשרי חלקך, אשרי הדור שלך, כי בזכותך אפילו הילדים שבבית הספר הם הרים רמים חזקים. באה אימו, אמרה להם, רבותיי, בבקשה מכם, אל תביטו על בני, אלא בעין טובה. אמרו לה, אשרי חלקך, אישה כשרה, אישה נבחרת מכל שאר הנשים, כי הקב"ה בחר חלקך, והרים דגלך על כל שאר הנשים שבעולם.

47. אמר הילד, אני איני מפחד מעין הרע, כי בן דג גדול ומכובד אני, ודג אינו מפחד מפני עין הרע, כמ"ש, ויִדְגו לרוב בקֶרב הארץ. לרוב, הוא לרבות על העין, שלא תשלוט בהם עין הרע.

כמו הדגים שבים, שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף אלו, אין עין הרע תשלוט בהם. וע"כ לרוב ודאי. בקרב הארץ, בתוך בני אדם שעל הארץ, שלא תשלוט בהם עין הרע, אע"פ שאינם מכוסים כמו הדגים. אמרו לו, בן מלאך ה', אין בנוּ עין הרע, ולא מצד עין הרע באנו, והקב"ה מכסה עליך בכנפיו.

48. המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי. פסוק זה אמר יעקב ברוח הקודש. ואם ברוח הקודש אמר לו, יש בו חכמה. כאן נקראת המלכות, מלאך.

כשהמלכות היא שליח מלמעלה ומקבלת זוהר מהמראָה של מעלה, שאז מברכים אותה או"א, ואומרים לה, בתי, לכי שמרי ביתך, שהוא העולם, פקדי את ביתך, כך עשי לביתך, לכי והזיני אותם. לכי, כי העולם ההוא שלמטה מחכה לך, בני ביתך מחכים למזונות ממך, הרי לך כל מה שאת צריכה לתת להם. אז נקראת המלכות, מלאך.

49. והרי בכמה מקומות נקראת המלכות מלאך, ולא באה לזון את העולמות. ועוד, האם לא בשם מלאך זנה את העולמות, אלא בשם הוי"ה? כשהיא שליח מאו"א, נקראת מלאך. וכיוון ששורה על מקומה, על ב' כרובים, אדנ"י שְׁמה.

יש ב' זיווגים באו"א עילאין:

א. זיווג להחיות העולמות, שאינו נפסק, אפילו כשבני העולם חוטאים ופוגמים בזיווג זו"ן. כי אם היה נפסק, היה חורבן העולמות. אמנם מזיווג זה לוקח העולם כדי צורכו ולא ברווחה.

ב. זיווג לתת מוחין לזיווג זו"ן, שאז יש זיווג זו"ן. ומזיווג זה לוקח העולם כדי צורכו וקיומו, שלא ייחרב העולם. ונפסק באו"א, אם בני העולם אינם ראויים.

והן מזיווג כדי להחיות העולמות, והן מזיווג זו"ן לתוספת שפע וברכה, אין העולם מקבל אלא ממלכות. ולפיכך, כשהמלכות משפיעה לעולם מזיווג דאו"א, כדי להחיות העולמות, אז היא נקראת מלאך, שליח מאו"א, לפרנס העולם כדי צורכו וקיומו, שלא ייחרב העולם. אבל מעצמה אינה משפיעה להם כלום, כי אז אין זיווג ז"א ומלכות, וע"כ היא אינה עולה בשם כלל.

משא"כ בזיווג ב' דאו"א, שז"א ומלכות מקבלים מוחין לזיווג, והם מזדווגים להשפיע תוספת שפע וברכה, אז המלכות משפיעה לעולם מעצמה, מזיווגה עם ז"א, ואז היא נקראת בשם בפני עצמה, אדנ"י.

כשהמלכות היא שליח מלמעלה, שאז מברכים אותה או"א, ואומרים לה, הרי לך כל מה שאת צריכה לתת להם, זהו זיווג א' דאו"א, שהוא רק לפי מידת הצורך של העולמות, שלא ייחרבו. כשהיא שליח מאו"א מבחינת הזיווג כדי להחיות העולמות, שאז בז"א ומלכות אין זיווג, אז נקראת מלאך, כי אינה עולה אז בשם לפי עצמה, כי אינה נותנת מעצמה כלום.

וכיוון ששורה על מקומה, על ב' כרובים, שיש זיווג ז"א ומלכות במקומם עצמם, כי מקבלים מזיווג ב' דאו"א. אז נקראת בשמה אדנ"י, כי אז משפיעה להם מבחינתה עצמה.

50. כשהשכינה נראית למשה בתחילה, היא נקראת מלאך, כמ"ש, ויֵירָא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש. ליעקב לא נראית כך, אלא בדוגמה, ברחל שלמטה, שהיא דוגמה לרחל עליונה, מלכות. כמ"ש, ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועָה היא. זוהי צורה של רחל שלמעלה, מלכות.

וכמ"ש, כה אמר ה', קול ברָמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. שרחל זו, היא המלכות. גם כאן, ורחל באה, רמז על המלכות. עם הצאן, המדרגות של המלכות. אשר לאביה, כי אבא, חכמה, יָסד בתו, מלכות. וכל העולמות התמנו ונפקדו בידיה. כי רועה היא, היא מנהיגה אותם ונפקדה עליהם.

51. וכך כתוב במשה, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש. כי בפעם הראשונה נראתה לו המלכות מלאך. וזה יותר חשוב מהמראָה של יעקב, שהייתה רק דוגמה. האם שבחו של אברהם הוא יותר ממנו? שהרי לא כתוב בו מלאך, אלא, ויֵירָא אליו ה' באֵלוֹני מַמרא.

אלא שָׁם באברהם נראה לו השם אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כמ"ש, אדנ"י, אל נא תעבור מעל עבדך. משום שבזמן ההוא קיבל ברית. ומה שהיה נעלם ממנו עד עתה, נראה לו עתה ריבון ושליט, אדנ"י. וכך היה ראוי לו, כי אז התקשר במדרגה ההיא, במלכות, ולא יותר.

ומשום זה התגלה עליו ה' בשם של אדון וריבון עליו, בשם אדנ"י. וכתוב, ויירא אליו הוי"ה, כי השם הוי"ה היה מתלבש אליו בשם אדנ"י, כמ"ש, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם.

52. אבל במשה לא היה פירוד, כמ"ש, משה משה, בלי טעם מפסיק ביניהם, ולא כמ"ש, אברהם אברהם, שטעם מפסיק ביניהם. כי הֶפסק הטעם מורה שאברהם השני עתה הוא שלם, מה שלא היה כן באברהם הראשון מקודם לכן. ויש הפרש בין אברהם של עתה לאברהם שמקודם לכן. אבל משה, מיד כשנולד הייתה עימו המראה המאירה, אור ז"א, כמ"ש, ותֵרֶא אותו כי טוב הוא. וכתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, שסובב על ז"א. אף, כי טוב, שכאן סובב על ז"א. כי משה התקשר מיד במדרגה שלו, ז"א, וע"כ משה משה, בלי טעם מפסיק, בין משה למשה.

53. וע"כ אל משה, שתמיד במדרגת ז"א, הקטינה עצמה המלכות, שכתוב, מלאך ה'. ולא בשמה עצמה, כי המלכות מקבלת מז"א. יעקב, בשעה שהיה נפטר מהעולם, קרא למלכות בשם מלאך, כמו משה, משום שבאותה שעה היה יורש אותה לשליטה, כמו משה. כי משה התחבר עם המלכות בחייו, ויעקב התחבר עימה אחר שנפטר מהעולם. משה היה עם המלכות בעודו בגוף, ויעקב רק ברוח אחרי שיצא מהגוף. אשרי חלקו של משה.

54. וכתוב, המלאך הגואל אותי מכל רע. שיעקב לא התקרב מעולם לצד הרע, והרע לא יכול לשלוט בו.

יברך את הנערים. אז, לפני פטירתו, היה יעקב מתקן את ביתו, המלכות, כאדם ההולך לבית חדש, ומתקן אותו בתיקוניו, ומקשט אותו בקישוטיו. יברך את הנערים. הנערים שהתמנו על העולם למשוך מהם ברכות, והם ב' הכרובים, מט"ט וסנדלפון.

וייקרא בהם שמי, שהוא ת"ת, מידתו של יעקב. עתה התקין ביתו, המלכות, ועלה במדרגתו בת"ת. ומשום שהחיבור של המלכות ביעקב, ת"ת, אז הגוף, ת"ת, מתדבק במקום שצריך, במלכות. וב' זרועות עימו, אברהם ויצחק, חו"ג.

55. אחר שנערים אלו, מט"ט וסנדלפון, מתברכים כראוי, אז, ויִדְגו לרוב בקרב הארץ. כי דרך הדגים הוא להרבות ולהפרות בתוך המים. ואם יוצאים מהמים ליבשה, מיד מתים. אלו אינם כן, אלא הם מן ים הגדול, מהמלכות, והריבוי שלהם להפרות ולהרבות הוא בקרב הארץ, בעולמות התחתונים, הנמשכים למטה מהמלכות. משא"כ לכל הדגים שבעולם.

56. ומקודם לכן כתוב, ויברך את יוסף, ויאמר. ולא מצאנו לו כאן ברכות, כי אח"כ בירך אותו, כמ"ש, בן פּוֹרָת יוסף. אלא כיוון שבירך אלו הנערים, בירך את יוסף. כי אין הם יכולים להתברך, אלא מתוך יוסף. כי המלכות אין לה מעצמה כלום, אלא מה שיוסף, יסוד דז"א, נותן לה. וע"כ בירך את יוסף, והוא השפיע אל המלכות, והמלכות אל הנערים, שהם מט"ט וסנדלפון.

ומשום שיסוד הוא בסתר ואינו ראוי לגלות אותו, מפַּחד שלא תתקרב העורלה לינוק ממנו, ע"כ כתוב בסתר, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי. כי מהאבות, חג"ת, מתברכים, ולא ממקום אחר. בקרב הארץ, זהו הכיסוי, לכסות היסוד, שהמלכות, הנקראת ארץ, מכסה אותו. וע"כ מרומז גם יוסף בכתוב, אלא בהסתר.

57. אמר הילד, אני אברך, כי כל מה ששמעתם עד עתה, ממני שמעתם. ואקיים בי הכתוב, טוב עין הוא יבורך. קוראים בו, יברך. מהו הטעם? כי נתן מִלַחמו לדל. ומלחם וממאכל התורה שלי אכלתם. ומה שלומדים, בעל הבית בוֹצֵע ואורח מברך, אין אני בעל הבית, ואין אתם אורחים. אבל פסוק מצאתי ואקיים אותו, כי אני טוב עין ודאי, כי בלי שאלתכם אמרתי חידושי תורה עד עתה, ולחם ומאכל שלי אכלתם.

58. לקח כוס של ברכה ובירך. וידיו לא יכלו לסבול את הכוס, והיו ידיו רועדות. כשהגיע למילים, על הארץ ועל המזון, אמר, כוס ישועות אשׂא ובשם ה' אקרא. העמיד הכוס על תיקונה, והתיישב בימינו, ובירך. לבסוף אמר, יהי רצון, שלאחד מאלו, כלומר לרבי יצחק, יימשכו לו חיים מעה"ח, שכל החיים תלויים בו, והקב"ה יהיה עָרֵב בעדו, ויימצא ערב למטה, רבי שמעון, שיסכים להיות ערב עם המלך הקדוש. כמו שנאמר בזוהר, שרבי יצחק נטה למות, ורבי שמעון אחז בו, וערב בעדו, ונשאר בחיים.

59. כיוון שבירך, סגר עיניו רגע אחד, ואח"כ פתח אותן. אמר, חברים, שלום לכם מריבון הטוב, שכל העולם שלו הוא. תמהו ובכו, ובירכו אותו. לנו הלילה ההוא. בבוקר הקדימו והלכו. כשהגיעו לרבי שמעון, סיפרו לו המעשה.

תמה רבי שמעון. אמר, בן סלע חזק הוא, וראוי הוא לזה, ועוד יותר ממה שאדם יוכל לחשוב, בנו של רב המנונא סבא הוא. הזדעזע רבי אלעזר. אמר, עליי ללכת לראות אותו הנר שדולק. אמר רבי שמעון, זה לא יעלה בשם בעולם, כלומר לא יאריך ימים, כי דבר עליון יש בו, והארת השמן של אביו מאירה עליו. וסוד זה אינו מתפשט בין החברים.

60. יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, מתווכחים זה עם זה. אמרו, הרי כתוב, אל תָצַר את מואב ואל תִתְגָר בם מלחמה. שזה בגלל רות ונעמה, העתידות לצאת מהם.

וא"כ, ציפורה אשת משה, שהייתה ממדיין, ויתרו ובניו, שיצאו ממדיין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה, שהיה להם להגן על מדיין. ועוד, משה, שגידלו אותו במדיין, ואמר לו הקב"ה, נקוֹם נקמַת בני ישראל מאת המדיינים. וזכות משה לא הגנה עליהם. וא"כ משׂוֹא פנים יש בדבר, שהאם בני מדיין היו יותר ראויים להינצל ממואב?

61. אלא אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם. כי רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון וממואב. משא"כ ציפורה כבר יצאה ממדיין. אבל אע"פ שכבר לקט התאנים, הרי הוא שבח, והאם לא היה להם להינצל בזכותם? אלא מי שעוד לא לקט התאנים, שומר את אילן התאנה תמיד, שלא יהיה בו פגם, בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחרי שכבר לקט התאנים, עוזב את האילן, ואינו שומר אותו.

62. כך מואב, שהיה עתיד להביא אלו התאנים, רות ותולדותיה, שמר אותו הקב"ה, כמ"ש, אל תצר את מואב. מִדְיין, שכבר נתנו התאנים ולקטו אותן, כתוב, צָרוֹר את המדיינים. כי מכאן והלאה, אילן תאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובגלל זה הוא ראוי לשריפת אש. אמר, ויאמר מואב אל זקני מדיין. מואב, הם שהתחילו לצרור את ישראל, ומשום אלו התאנים, רות ותולדותיה, שעתיד מואב להוציא לעולם, ניצלו מעונש.

63. רבי אלעזר רצה לראות את רבי יוסי, והיה רבי אבא הולך עימו. הלכו בדרך והיו אומרים דברי תורה כל אותו הדרך.

64. כתוב, ויאמר ה' אליי, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכתוב, וקָרבתָ מול בני עמוֹן, אל תְצוּרֵם ואל תִתְגָר בם. דבר זה שבבני עמון, הוא כדבר זה של מואב. מה ההפרש בין אלו לאלו? הרי נראה ששקולים הם. ולמדנו, כשישראל היו מתקרבים לבני מואב, היו ישראל מראים עצמם אליהם בכל כלי מלחמה, כמו שהיו רוצים להתגרות בהם. ואצל בני עמון, היו ישראל מתעטפים בעיטופיהם, ולא נראו כלי מלחמה כלל. והכתובים מראים, שהם שווים זה לזה.

65. ודאי כך הוא. כמ"ש בבת לוט הבכירה, ותקרא שמו מואב, נראו ישראל בחוצפה אליהם, כמו שהיא הייתה חצופה, שאמרה, מואב, אשר מאב היה הבן הזה. אבל הצעירה, שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מתעטפים בטלית ונראים לפניהם כאחים ממש.

66. בעוד שהיו הולכים, נזכר רבי אלעזר מאותו הילד. נטו מהדרך ג' פרסאות והגיעו לשם. התארחו בבית ההוא, נכנסו ומצאו אותו הילד, שהיה יושב ועורכים השולחן לפניו. כיוון שראה אותם, התקרב אליהם ואמר, היכנסו חסידים קדושים, היכנסו שתילי העולם, אלו שלמעלה ושלמטה משבחים אותם, אלו שאפילו דגי ים הגדול יוצאים ליבשה אליהם. שהכיר בהם, שרבי המנונא אביו נגלה להם.

בא רבי אלעזר ונישק אותו בראשו, חזר עוד הפעם כבתחילה ונישק אותו בפיו. אמר רבי אלעזר, הנשיקה הראשונה הייתה על הדגים שעזבו המים והלכו ביבשה, על מה שרב המנונא אביו נגלה להם. והנשיקה השנייה היא על הביצים של הדג, שעשו פירות טובים בעולם, כלומר בשביל הילד עצמו, שהוא בנו של רב המנונא.

67. אמר אותו הילד, ברֵיח של הלבושים שלכם, אני רואה שעמון ומואב היו מתגרים בכם. איך ניצלתם מהם? כלי מלחמה לא היו בידיכם. ואם לא, איך הלכתם לבטח בלא יראה?

68. אמר הילד, חכמים קדושים, האם אתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה, ושולחן של כלי מלחמה, או גם לחם מלחמה. או תרצו לברך את המלך בכל כלי מלחמה, כי השולחן אינו עולה בלא מלחמה.

אמר רבי אלעזר, בן אהוב וחביב וקדוש, כך אנו רוצים, בכל אלו כלי מלחמה השתדלנו, ואנו יודעים לערוך מלחמה בחרב, בקשת, ברומח, ובאבני קלע. ואתה ילד, עוד לא ראית, איך גיבורים חזקים של העולם עושים מלחמה.

כמו שצריכים כלי מלחמה בעוה"ז לגרש ולהכניע את האויבים, שלא יחריבו את הארץ, כך ממש בעולמות העליונים, צריכים כמה מיני דינים, המכונים כלי מלחמה, כדי לגרש החיצוניים, שלא יטו שפע הקדושה לצידם ויחריבו מקורות השפע. ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצא במדרגות הקדושה עצמן, ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק החיצוניים והקליפות משפע הקדושה.

אמנם יש המשכת שפע, שאין צריכים אליה שום מלחמות, משום שאין לחיצוניים שום אחיזה בו. והוא השפע מזיווג או"א עילאין, להחיות העולמות. וזה ששאל הילד, האם אתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה, הוא השפע דאו"א, שנמשך בלא מלחמה, כי אין בו אחיזה כלל לחיצוניים. ועם חידושי התורה שהיו אומרים, היו ממשיכים שפע מאותה המדרגה, שהיו מחדשים בה חידושי התורה. וע"כ שאל אותם, מאיזה מדרגה הם רוצים לשמוע חידושי תורה.

אמנם כל הנמשך מבחינת המלכות, צריכים מלחמה להרחיק ולהכניע החיצוניים, שלא ייאחזו בשפע שלה. ולכן אמר, ושולחן של כלי מלחמה, כי השולחן, מלכות, צריכים בהכרח כלי מלחמה להילחם עם החיצוניים, לגרש אותם. ואם רוצים שפע מזיווג זו"ן, שיש בהם אחיזה לחיצוניים, צריכים להילחם ולגרש אותם.

וכן שאל אותם, אם הם רוצים שיאמר חידושי תורה ולהמשיך שפע מכל המדרגות שצריכים כלי מלחמה, שאמר, או תרצו לברך את המלך בכל כלי מלחמה, שלא יחסר מהם כלום. כי המלכות, הנקראת שולחן המלך, אינה מתעלה להשפיע משהו בלי מלחמה.

השיב רבי אלעזר, שהוא רוצה חידושי תורה שבבחינת מלחמה, ומנה ד' מינים של כלי מלחמה, חרב קשת רומח אבני קלע. שבהם צריכים להילחם עד להיות בטוחים, שכל זר לא ייגע בקודש. חרב היא הדינים שבמסך דחיריק, שקו האמצעי משמש בו למעט ג"ר דשמאל, כדי לייחד אותו עם הימין.

החרב של הקב"ה, י' של הוי"ה היא ראש החרב, השביל דאו"א עילאין, שהם י' דהוי"ה, שורש הכול. ו' של הוי"ה היא גוף החרב, קו האמצעי, הנושא של מסך דחיריק, שפועל בו הייחוד של ב' קווים ימין ושמאל. אותיות ה' ה' של הוי"ה, הן ב' פיות של החרב, כי המסך דחיריק כולל בתוכו מלכות ובינה, מפתחא ומנעולא, שהם ב' כוחות לפעולת הייחוד הזה.

קשת, היא התעוררות הדינים דנוקבא הקשים, כמ"ש, את קשתי נתתי בענן. והיא מלכות, שבתוכה ג' גווני הקשת, ג' קווים.

רומח, הוא דומה לחרב, קו האמצעי, עם מסך דחיריק. אלא ההפרש ביניהם, הוא שבחרב יש שני פיות, וברומח יש פה אחד, דמפתחא.

אבני קלע הם מלכות דמדה"ד, שזורקים אותה למעלה לבינה, וממעטים הבינה מג"ר לו"ק, כדי להפיל בזה כל החיצוניים, הנאחזים בהתפשטות הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. ויש בזה כמה בחינות קלע.

69. שמח אותו הילד. אמר, ודאי לא ראיתי איך גיבורי עולם עושים מלחמה. אבל כתוב, אל יתהלל חוגֵר כִּמְפַתח. תחילה תשמעו דבר, ואח"כ תהללו את עצמכם. ערכו השולחן בלחם ובכל מה שצריך. אמר רבי אלעזר, כמה שמחה יש בליבי בילד הזה, וכמה חידושים יתחדשו על השולחן הזה. וע"כ אמרתי שאני יודע, שזוֹגים עם פעמונים של רוח הקודש הולכים בילד.

70. אמר אותו הילד, מי שרוצה לחם, יאכל אותו ע"פ החרב. שמח רבי אלעזר, חזר וקירב הילד אליו. אמר לו הילד, משום ששיבחת את עצמך, יש לך לערוך מלחמה בתחילה. ובתחילה אמרתי, שהמלחמה תהיה אחר האכילה, אבל עתה, מי שרוצה סולת נקייה מסובין, מהקליפות, יביא כלי מלחמה בידיו. אמר רבי אלעזר, לך נאה להראות מאלו כלי מלחמה שבידך.

71. אמר הילד, והיה באֲכוֹלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה'. פסוק זה, אע"פ שהוא בְּחלה, נאמר על עומר התנופה. תנופה, משום שהניף אותה הכוהן למעלה. מה זה נוגע לנו, אם הניף אם מוריד?

72. אלא ודאי שצריך להרים אותה למעלה. וזוהי תרומה, שבשביל זה היה צריך לקרוא לה תרומה, לשון הרמה ולא תנופה. ואע"פ שתרומה היא אותיות תְרֵי ממאה, עכ"ז עיקר השם תרומה הוא מחמת ההרמה למעלה. אבל למה נקראת תנופה, הרי היא הרמה, האם לא היה צריך לקרוא לה תרומה?

73. תנופה, היא אותיות תְנו פֶּה, תנו כבוד לה' אלקיכם. כי פה הוא כבוד, מלכות, שצריכים לתת אותה אל הקב"ה, להעלות ולייחד המלכות עם ז"א. וע"כ אנו צריכים להרים אותה למעלה, לז"א, להראות שאנו נותנים לז"א את הפה הזה, המלכות. כי אין שבח למלך העליון, ז"א, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד, ז"א. וזהו, תנו פה, תנו כבוד. והוא ודאי הרמה, להעלות המלכות לז"א.

74. והיה באכולכם מלחם הארץ. האם לחם הארץ, שעורה הוא ולא יותר? לא, כי יש חמישה מיני דגן, ואנו מקריבים שעורה, משום ששעורה היא הראשונה לשאר מיני הלחם שבעולם. שעורה, היא אותיות שיעור ה', מקום בשיעור ה', המלכות.

חיטה היא נקודה האמצעית, שאין חלק לס"א של כף חוב שם. חיטה היא בת, החוטאת לפני אביה, ועושֶׂה לה רצונה. חיטה היא כלל כ"ב (22) אותיות.

שעורה היא מהארת המלכות, בעת שהיא שמאל בלי ימין, שהיא ראשית בניינה. כי בניין המלכות בראשונה הוא משמאל בלי ימין, מקום בשיעור ה"א, כי הארת השמאל היא מקום ידוע בשיעור המלכות, שנקראת ה', בכלים דאחוריים שבמלכות, שהם שיעור, חלק מהבניין שלה.

חיטה היא נקודה אמצעית, נקודת המפתחא הממותקת בבינה, יסוד דמלכות, נקודה אמצעית שביישוב. ומתוך שהיא נמתקת בבינה, אין חלק לס"א בה.

המיתוק נעשה ע"י עליית המלכות לבינה, ואע"פ שהבינה מתמעטת ע"י עלייתה זו, עכ"ז היא עושה לה רצונה, ומשפיעה לה המוחין שלה, תחילה הקטנות ואח"כ הגדלות. שאע"פ שהמלכות חוטאת בעלייתה לבינה, שמערבת הדינים שלה בתוך הבינה, עכ"ז משפיעה לה אורותיה. ולולא המיתוק הזה של המלכות בבינה, לא היו זו"ן, המכונים כ"ב אותיות, ראויים לקבל כל תיקון וכל אור.

ולמה נקראת חיטה? כי ממנה, מהמיתוק של מלכות בבינה, יצאו כל כ"ב האותיות, הן בז"א והן במלכות. כ"ב אותיות הן כללות כל האורות והמוחין דזו"ן, בדומה לכ"ב אותיות שבא"ב, שהן כללות כל התורה וכל החכמה. כי כל החכמה מצירופי כ"ב אותיות באה, ומושפעת ע"י צירופי כ"ב אותיות. ומשום זה נקראת חיטה, כי חִטָה היא בגי' כ"ב (22).

75. אמר רבי אלעזר, כך אנו קוראים לה חיטה. אבל אנו רואים בכל השבטים, שאין בשמותיהם אותיות ח' ט', מפני שמורים על חטא ואחיזה לחיצוניים. ובחיטה יש ח' ט'. א"כ יש בה אחיזה לחיצוניים, ולא כמו שאמר הילד, שאין חלק לס"א של כף חוב שם. אמר אותו הילד, ודאי כך הוא, כי ח' ט' המורים על אחיזת ס"א, שורים בסמוך למלכות.

בשבטים לא היו אותיות אלו, משום שבאו מצד הקדושה שלמעלה, כי י"ב שבטים נמשכים מי"ב בחינות שבמלכות, שהם באים מי"ב צירופי הוי"ה, שכולם קודש. אבל אצל המלכות, שנקראת חיטה, שורות האותיות ח' ט', המורות על אחיזת החיצוניים.

ומה שאמר הילד, שבחיטה אין חלק לס"א, פירושו, בה עצמה, שהוא יסוד דמלכות, המתוקנת בבינה. אבל בסמוך לה, במלכות דמלכות, שם גנוזה הארת המנעולא, ושם יש אחיזה לחיצוניים, ושם ח' ט' של חיטה. ויסוד עצמו, מפתחא, הוא אות ה' של חיטה.

76. החטא של אדה"ר, שלומדים, עצה"ד חיטה היה. והאילן הזה, מלכות, כשהוא מנצח, הכול הוא צד הטוב, לוקח כל הס"א ומכניע אותו. ומשום זה אמר הילד, שאין אחיזה לס"א בחיטה. חיטה, שהוא תיקון המלכות בבינה, שע"י זה נעשית המלכות ראויה לקבל כל האורות, הוא עצה"ד טו"ר.

כי ב' נקודות יש במלכות, מפתחא ומנעולא. וכשהאדם זוכה, הנקודה דמפתחא בגלוי, בשליטת המלכות, והנקודה דמנעולא בגניזה. וע"כ מלכות ראויה להמשיך אל האדם כל האורות, ואז הרי טוב. ואם אדם אינו זוכה, כמו שחָטא אדה"ר, שהמשיך החכמה שבה מלמעלה למטה, אז הרי רע, כי מנעולא הגנוזה יוצאת ומתגלה, שאז מסתלקים כל האורות ממלכות, והאדם נופל לקליפות.

כיוון שמלכות ממותקת בבינה, שאין אחיזה לחיצוניים, למה לה אותיות אלו ח' ט'? כי אע"פ שנתקנה בנקודה האמצעית הממותקת במדה"ר, מ"מ יש בה בגניזה גם נקודת המנעולא, כי ע"כ נקראת המלכות עצה"ד טו"ר, זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ואדה"ר שלא זכה, נגלו לו אותיות ח' ט' מכוח גילוי המנעולא. אמנם אם זכה הרי טוב, שהנקודה דמנעולא נגנזה והנקודה דמפתחא שולטת, אז מנצחת המלכות, וכולה טוב ולא רע כלל, שאין בה אחיזה לחיצוניים כלל.

77. עצה"ד חיטה היה. הראשונים אמרו, חיטה סתם, שחיטה היא אותיות חטא ורומזת על חטא. ואין הכוונה על חיטה ממש, אלא לרמז בלבד. באו האחרונים ואמרו, חיטה ממש, שרומזת על יסוד דמלכות, כי היא נקראת עצה"ד טו"ר.

בא ישעיהו ופירש אותה, ומִמְחִתָה כי לא תִקרב אלייך. וע"כ החיטה היא נקודה האמצעית, מפתחא. כדי שלא יהיה חטא, כי אם לא הייתה הנקודה, היה חטא. והחילוף בין ט' לת' הוא שמירה אל הס"א, ובירור שלה.

החיטה היא יסוד דמלכות הממותקת בבינה, ע"כ יכולה לקבל כל האורות. והיא אות ה' שבחיטה, וח' ט' שרויות בסמוך לה, במלכות דמלכות, ששם גנוזה נקודת המנעולא, שבה יש אחיזה לחיצוניים. ואחיזה זו היא ח' ט', ונסמכת ליסוד דמלכות, להיקרא ביחד חיטה, מטעם שמירה, שאם לא זכה הרי רע.

וע"כ נקודה האמצעית היא חיטה המתוקנת בנקודה אמצעית, נקודה דמפתחא, הממותקת בבינה, כדי שלא יהיה חטאה, שלא תתגלה נקודת המנעולא, שאז יש אחיזה לחיצוניים וכל האורות מסתלקים. שאם לא הייתה מתוקנת בנקודה דמפתחא, הייתה במלכות אחיזת החיצוניים, הנקראת חטא, והאורות היו מסתלקים.

והנה המלכות דמלכות, שבה גנוזה המנעולא, היא אות אחרונה של כ"ב אותיות, ת'. אבל ביסוד דמלכות, אע"פ שיש בה ח"ט, הרומזים על אחיזת החיצוניים במנעולא, אין בה ח"ת, הרומז על מנעולא שבמלכות, אלא ח"ט, כי ת' התחלף ביסוד דמלכות אל ט', שזה מורה על הגניזה דמנעולא, שאינה ניכרת ביסוד דמלכות.

בא ישעיהו ופירש אותה, ומִמְחִיתָה כי לא תִקרב אלייך. שפירש השם חטא עם ט', המורה על גניזת המנעולא, שהיא אות ת', שאם הייתה המנעולא נראית בחיטה, היה שמה חיתה, שבירה. ונמצא שהשם חיטה עם ט', מורה, שלא תקרב מחיתה אליה, כי נגנזה בט'. ולכן כתוב, וממחיתה כי לא תקרב אלייך, מחמת שנגנזה בט'.

והחילוף בין ט' לת' הוא שמירה אל הס"א, כי התרחק מהמלכות, ואין לו בה אחיזה, כי הת' התחלפה בט', שנגנזה המנעולא, ששם אחיזתו. ומלכות התבררה, שאין בה שום רע וכולה טוב.

78. האם חמשת מיני דגן, חיטה שעורה שיפון אורז דוחן, אין בהם חלק לס"א? אינו כן, כי כל מה שנרקב בארץ, יש בו חלק לס"א. והחלק שיש לו הוא מוץ, אשר תידְפֶנו רוח, כמ"ש, לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תידפנו רוח. וזהו רוח הקודש, המלכות, כמ"ש, כי רוח עברה בו ואיננו. משום שרוח הקודש, המלכות, מפזר אותו בכל הצדדים של העולם, שלא יהיה נמצא. מוץ הוא נוקבא דקליפה. זכר דקליפה הוא תבן.

79. מוץ ותבן, זכר ונקבה דקליפה, הולכים יחד. וע"כ פטור ממעשר, שאין בהם חלק בקדושה. אות ה' דחיטה הוא דגן נקי בלי תבן ומוץ. ח' ט' דחיטה הם זכר ונקבה, מוץ ותבן. ואם יש עם ח' ט' גם ה', מורה על דגן נקי, וע"כ שלמות האילן, המלכות, היא חיטה, שמוֹרה על דגן נקי בלי קליפות. והאילן שחטא בו אדה"ר, היה חיטה. כי הכול במילה חיטה.

80. שעורה הקדימה לבוא לעולם, משום שהיא מהארת השמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים שבמלכות, שהיא ראשית בניינה של המלכות, והיא מתוקנת למאכל בהמה סתם. המלכות, שנקראת בהמה, שבגי' היא ב"ן (52), הוי"ה במילוי אותיות ה'. ושעורה היא אלף הרים, חכמה, הנקראת אֶלף, שמגדלים אותה בכל יום. ומלכות אוכלת אותם. ונקראת לחם תרומה, מאכל של תרומה, של מלכות.

ומוקרב בלילה, כי חכמה בלי חסדים הוא חושך, ע"כ זמן גילויה בלילה, בלי חסדים, שהם אור היום. כי כתוב, ובא השמש וטָהֵר, ואַחַר יאכל מן הקודשים, כי לחמוֹ הוא. מן הקודשים, מורה על תרומה. מן הקודשים ולא על קודשים, כי קודש סתם אינו נקרא תרומה. כמו שלומדים, וחומר בקודש מבתרומה.

81. הארץ הקדושה, המלכות, היא ברשותו של הקב"ה, ורשות אחרת אינה נכנסת לשם. ואיך נבדקת הארץ, אם עומדת באמונה, אם היא באמונה עם בעלה, שהוא קו האמצעי, המתקן שלא תאיר החכמה שבשמאל אלא מלמטה למעלה. ואם לא התחברה ברשות אחרת, ס"א, שדרכּה להמשיך החכמה מלמעלה למטה בהיפוך מתיקון קו האמצעי, ז"א, הבדיקה היא בהקרבת תרומה זו של שעורים.

הארץ הקדושה, אין בה רשות אחרת, הס"א, שאינה נכנסת לשם. וא"כ מוץ ותבן, שהם קליפות, מאין התהוו?

82. כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, ויאמר להם אלקים, פרו ורבו. הייתכן שאם לא היה בא נחש על חוה, לא היו תולדות בעולם? או שאם לא היו חוטאים ישראל במעשה העגל, לא היו עושים תולדות? והרי כתוב, ויאמר להם אלקים, פרו ורבו. אלא ודאי אפילו אם לא היה בא נחש על חוה, היה אדם עושה תולדות מיד, כי גזרה נגזרה מיד כשנברא, כמ"ש, פרו ורבו ומלאו את הארץ. אלא שאלו תולדות היו כולם בניקיון בלי זוהמה כלל.

אף כך הארץ הקדושה, שאינה נכנסת בה רשות אחרת, יש בה מוץ ותבן, שאינם מס"א. ובחוץ לארץ, יש מוץ ותבן של ס"א, ההולכת אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם.

אין לידת בנים בלי יצה"ר, כמו שלומדים, שבעֵת שהיו רוצים לבטל יצה"ר של זנות, אפילו ביצה בת יום לא הייתה נמצאת. וא"כ אחר קבלת התורה, שהתבטל היצה"ר, שנעשתה חירות ממלאך המוות, שהוא היצה"ר, נמצא, שאם לא היו חוטאים בעגל, לא היה להם יצה"ר, ולא היו להם תולדות. ומכ"ש אדה"ר, אם לא היה חוטא וממשיך עליו היצה"ר, נמצא לפי זה שלא יכול להוליד תולדות.

אבל אי אפשר לומר כך, שהרי הכתוב, פרו ורבו, נאמר לפני חטאו של אדה"ר. לפיכך הכרח הוא, שיש חימום לעשות תולדות גם בקדושה. ועד"ז המוץ והתבן של החיטה שבארץ הקדושה, נמשכים מהקדושה עצמה, ואינם זכר ונוקבא דקליפה, כי אין שם רשות לכניסת רשות אחרת.

ופנימיות הדברים, שהארץ הקדושה היא המלכות המתוקנת בבינה, ויש לה מוחין דבינה, שאז נקרא ז"א ישראל, לי ראש, והמלכות נקראת ארץ ישראל. וכיוון שחיטה רומזת על מלכות המתוקנת בבינה, ומוץ ותבן הם זכר ונוקבא דקליפה, איך אפשר שהקליפות ייכנסו למלכות, בזמן שהיא בבחינת ארץ ישראל?

כי שורש מוץ ותבן הוא בקדושה עצמה, כי הם ב' נקודות שנתקנו במלכות הקדושה, בעניין זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע. והם אינם קליפות, אלא קדושה ממש. ומה שנאמר מקודם, שהם קליפות, הכוונה היא על חוץ לארץ, בבי"ע, ששם משכן הקליפות. ומוץ ותבן אשר שם הם זכר ונוקבא דקליפה, שנמשכים ממוץ ותבן דקדושה, כקוף ההולך אחר בני אדם.

84. כתוב, ובגפן שלושה שָׂריגים, והיא כפורחת עלתה ניצה, הבשילו אַשְכְּלותיה ענבים. עד כאן חֶזיון הדבר שבחלומו, גפן ושלושה שריגים והענבים. מכאן והלאה היה חיזיון של עצמו, שכתוב, וכוס פרעה בידי, ואקח את הענבים ואשׂחט אותם אל כוס פרעה. כלומר, מה שעשה הוא עצמו, אבל חזיון הדבר שבחלומו היה בשביל יוסף, לבַשרו, שישמע יוסף ויידע.

85. שבעה רקיעים הם, והם שבעה היכלות, ושישה הם, וחמישה הם, וכולם יוצאים מתוך עתיקא העליון. היין ההוא, מושך אותו יעקב מרחוק, וסוחט אותו מהענבים של הגפן ההיא, אז ממשיך יעקב היין ההוא הראוי ליצחק, ושמח ושותה. כמ"ש, ויָבֵא לו יין ויֵשְׁת. כאן נכללים למעלה ולמטה. וע"כ הרחיק המילה, ומושך אותה בנגינה ממושכת של ב' תנועות, שהן מֵירְכָא כפולה. המילה, לוֹ, שבכתוב, ויבא לו יין, שכתוב תחתיה מירכא כפולה, לו למטה, לו למעלה.

גפן, היא התאחדות ג' הקווים, כדי להשפיע חכמה מקו שמאל. כי גפן היא אותיות ג' פן, ג' פנים אריה שור נשר. ולפיכך נקראים הפירות, שהם השפע, הבאים מההתאחדות הזו, בשם ענבים, אותיות בם עין. וכן הענבים הגשמיים צורתם כמו עיניים, ועיניים רומזות על חכמה.

הגפן נבחן בג' מקומות. השורש הוא בבינה, ששם שורש יציאת הקווים בג' נקודות חולם שורוק חיריק. לפי שז"א הוא קו אמצעי, שעלה והכריע בין ב' הקווים שבבינה, ויצאו ג' קווים בבינה, הרוויח אותם גם ז"א ומשך אותם למקומו, ויש גם לז"א אותם ג' קווים. וע"כ יש בחינת גפן גם בז"א.

אמנם בז"א, להיותו בחסדים מכוסים, נבחן עיקר הגפן במלכות, שבה סוחטים הענבים, לגלות הארת החכמה שבהם. הרי ששורש הגפן וסחיטת הענבים הוא בבינה, ומשם נמשכים לז"א, ומשם למקום הסחיטה, המלכות.

וזהו שכתוב, ובגפן שלושה שריגים, שהם ג' קווים שבמלכות, שבה מקום סחיטת הענבים. והיא כפורחת עלתה ניצה, שהחכמה שבה פורחת מלמטה למעלה. הבשילו אשכלותיה ענבים, הארת החכמה, הנקראת ענבים, שהם הפירות של הגפן.

כל המדרגות בז"א ובמלכות יוצאים מבינה, ושם מקום יציאתם. אלא שז"א זוכה בהם, ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם, וז"א משפיע אותם אל המלכות.

שבעה רקיעים הם חג"ת נהי"מ דז"א. ושבעה היכלות, חג"ת נהי"מ דמלכות, שמקבלים מז"א. ולפעמים אנו קוראים להם רק שישה, חג"ת נה"י בלי המלכות. ולפעמים אנו קוראים להם חמישה, חג"ת נ"ה בלבד, ע"פ מספר חמש בחינות כח"ב תו"מ. אמנם יציאת כל המדרגות היא מעתיקא העליון, מבינה, ומשם נמשכות לז"א, ומז"א למלכות.

כתוב, ויבא לו יין וישת. יין הוא הארת חכמה, שמקורה בקו שמאל, נקודת השורוק. ויצחק הוא קו השמאל, ויעקב קו האמצעי. וא"כ האם לא היה צריך יצחק לתת יין ליעקב, ולא יעקב ליצחק? על זה נאמר, היין ההוא מושך אותו יעקב מרחוק, ע"י עליית ז"א לבינה, שמיעט שם ג"ר דשמאל בכוח המסך דחיריק, שע"י זה ייחד ב' הקווים זה בזה, וקיים הארת שניהם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל רק מלמטה למעלה.

ואחר שיצאו ע"י יעקב, ז"א, ג' קווים בבינה, אז המשיך אותם יעקב למקומו. וסוחט אותו מהענבים של הגפן ההיא, שהיא מלכות, שהמשיך אותם אל המלכות, המאירה רק מלמטה למעלה. ושם סחט הענבים, שגילה הארת החכמה, הנקראת יין.

אז ממשיך יעקב היין ההוא הראוי ליצחק, הארת החכמה המאירה מלמטה למעלה, שראוי לשתות אותו. אמנם יצחק עצמו לא היה יכול להמשיך היין, שאם היה ממשיך אותו, היה מאיר מלמעלה למטה, כדרך קו השמאל, שהוא יין המשכר. אלא רק אחר שיעקב, קו האמצעי, תיקן את היין, שלא יאיר אלא בבחינת המלכות, מלמטה למעלה, אז נעשה ראוי לשתות אותו. ואז נבחן ליין המשמח אלקים.

ושמח ושותה, להיותו יין המשמח, כמ"ש, ויבא לו יין וישת. כי אם יעקב לא הביא לו עִם התיקון שלו, לא היה יכול יצחק לשתות, כי היה יין המשכר. ובמילה, לו, נכללות ב' בחינות קו שמאל, הנקראות יצחק:

א. קו שמאל דבינה, שיעקב תיקן את היין שלו, שלא יאיר אלא מלמטה למעלה,

ב. קו שמאל דז"א, שהוא יצחק במקומו.

ולכן נאמר, כאן נכללים למעלה ולמטה, קו שמאל דבינה וקו שמאל דז"א. וע"כ הרחיק המילה, ומושך אותה בנגינה ממושכת של ב' תנועות. כי מתחת למילה לו כתובה מירכא כפולה, שצריכים להאריך בניגונה, משום שרומז על תיקון יעקב את קו שמאל דבינה, ועל תיקון יעקב את קו שמאל דז"א. וע"כ, ויבא לו, בב' תנועות, שמורה על שתי הבאות, שני תיקונים, לו למעלה, בבינה, ולו למטה בז"א.

86. חנוך שהוא מט"ט, ראש הישיבה של ישיבת הרקיע, אמר, ויבא לו יין, שזרק מים ביין. ואם לא היה זורק בו מים, לא היה יכול לסבול. ויפה אמר חנוך, מט"ט. ומשום זה המשיך המילה, לו, בשני טעמים, במירכא כפולה. כי אחוז בב' צדדים, בימין ובשמאל.

והיין ההוא הולך ממדרגה למדרגה, כולם טועמים בו, עד שטועם בו יוסף הצדיק, יסוד דז"א, שהוא דוֹד נאמן. כמ"ש, כיין הטוב הולך לדודי למישרים. כיין הטוב, שיעקב בא וזרק בו מים, זהו היין הטוב, כמו שאמר חנוך, מט"ט.

מטרם שבא יעקב, קו האמצעי, וייחד ב' הקווים זה בזה, הייתה מחלוקת בין ימין לשמאל, והשמאל האיר החכמה בלי ימין, חסדים, ואז נמשכו ממנו החושך ודינים קשים. אלא אחר שבא יעקב, קו האמצעי, וייחד ב' הקווים זה בזה, והתלבשה הארת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין, אז נשלמה הארת החכמה ומאירה בשלמותה. והארת החכמה הנמשכת משמאל נקראת יין, והחסדים הנמשכים מימין נקראים מים.

ויבא לו יין, שזרק מים ביין, שנתן חסדים בהארת החכמה, שאז הוסרו ממנה הדינים והחושך ויכולה להאיר. ואם לא היה זורק בו מים, לא היה יכול לסבול, כי אם הייתה החכמה מאירה בלי חסדים, אי אפשר לסבול רוב הדינים שבה. ומשום זה המשיך המילה, לו, בשני טעמים, במירכא כפולה. כי אחוז בב' צדדים. שב' הטעמים שבמירכא כפולה מורים על ייחוד ב' הקווים ימין ושמאל, שנעשה ע"י יעקב, קו האמצעי. וזהו התיקון הנרמז בכתוב, ויבא לו.

87. עד עתה מחכה הגפן לעשות פירות, שתתגלה בה הארת החכמה, שהיא פירותיה. והיא גפן בקודש, מלכות. כי יש גפן אחרת, הנקראת גפן נוכריה, שהענבים שלה אין הם ענבים, אלא הם קשים, צובתים הלב ונושכים את החֵך ככלב. אלו ענבים נקראים סוּרֵי הגפן נוכריה, שהוא הס"א.

אבל גפן זו המלכות, עליה כתוב, ובגפן שלושה שריגים, אותה גפן שכל הקדושים טועמים בה יין ישן, יין טוב, יין שיעקב נתן בו מים, עד שכל אלו היודעים לטעום יין טועמים אותו, והוא טוב לחֵך.

88. גפן, המלכות, כשמגיעים אליה, מושיטה ג' שריגים, ג' צורות של האבות, ג' קווים, שמתקדשת בהם. כי אין קדושה אלא ביין, ואין ברכה אלא ביין, במקום שהשמחה שורה, שהוא יין המשמח. והיא כפורחת, כמו כלה, המתקשטת ובאה באהבה בשמחה של היין, הארת חכמה, המעורב במים, חסדים.

אז עלתה ניצה, שהאהבה שלה עולה אל הדוד שלה, ז"א, ומתחילה לנגן ולהיכנס באהבה. ואז הבשילו אשכלותיה ענבים, שהתמלאו והתבשלו אלו ענבים הרכים, ומלאים מאותו יין הטוב הישן, יין שיעקב זרק בו מים.

89. וע"כ מי שמברך ברכת המזון על היין, ומגיע למילים, על הארץ, צריך להטיל בו מים, משום שאין לו לברך, רחם ה' על ישראל עמך, אלא רק אם יש מים בתוך היין. וכל עוד שהארת החכמה שבשמאל, יין, אינה מעורבת עם חסדים שבימין, מים, אין רחמים במלכות, אלא היא כולה דין בלי רחמים. ואם אינו מטיל בה מים, מי היה יכול לסבול את הדינים של המלכות. וזה היה לשר המשקים לבשר ליוסף, יסוד דז"א, משום שבו היה תלוי הדבר, שהוא המשפיע הכול אל המלכות.

90. חנוך, מט"ט, אמר, שלושה שריגים כנגד ג' אבות, ג' קווים, מיכאל אוריאל רפאל. הרי ארבעה מלאכים הם שלה, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, ולמה אומר שלושה? אלא כמ"ש, והיא כפורחת. כי בזמן שהיא עולה ופורחת בכנפיה לעלות, בזמן שמאירה מלמטה למעלה, אז עלתה ניצה, הרביעי, גבריאל, שעולה עימה ואינו נפרד ממנה, כי גבריאל מקו השמאל, וכן המלכות מקו השמאל.

וע"כ אינו נפרד ממנה, שגם גבריאל אינו יכול לשלוט, אלא בזמן שהמלכות מעופפת ומאירה מלמטה למעלה. כמ"ש, וירכב על כרוב ויעוף. שפירושו כשהמלכות מעופפת, אז היא רוכבת על כרוב, גבריאל, כפורחת, בזמן שהיא פורחת, שמאירה מלמטה למעלה. כי השמאל אינו יכול להאיר אלא מלמטה למעלה. יפה אמר חנוך, מט"ט.

92. לחם ויין הם עיקר השולחן, כל שאר המאכלים הם נמשכים אחריהם. והרי התורה הרוויחה לחם ויין, ושלה הם. והתורה מבקשת מכם בבקשה באהבה, ואמרה, לכו לַחמוּ בלחמי, ושתו ביין מָסָכתי. וכיוון שהתורה הזמינה אתכם, והיא מבקשת מכם דבר זה, יש לכם לעשות הרצון שלה. בבקשה מכם, כיוון שהיא הזמינה אתכם, תעשו רצונה.

93. לא כתוב, ויאמרו זקני מואב אל זקני מדיין, אלא, ויאמר מואב. כי הצעירים של מואב לקחו עצה מהזקנים של מדיין, והזקנים נמשכו אחרי רצון הצעירים, ונתנו להם עצה. מהי העצה שנתנו להם? שלקחו לעצמם עצה רעה.

אמרו זקני מדיין למואב, גידול רע גידלנו בינינו, והוא משה הרב שלהם. כומר אחד שהיה בינינו, אימן אותו וגידל אותו בביתו, ונתן לו בתו לאישה. ולא עוד, אלא שנתן לו כסף ושלח אותו למצרים להשמיד כל הארץ. הכומר וכל ביתו נמשכו אחריו. אם נוכל לעקור מהעולם הרב שלהם ההוא, כל העם שלו ייעקר מיד מהעולם. וכל העצה הרעה בדבר פְּעוֹר, הייתה ממדיין.

94. הכול היה ממדיין. וכל עצתם על משה הייתה, ובעצתם של מדיין שכרו את בלעם. כיוון שראו שבלעם אינו יכול, נטלו לעצמם עצה רעה אחרת, והפקירו נשותיהם ובנותיהם יותר ממואב. כי על נשי מדיין כתוב, הן הֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, למסור מַעַל בה'. והכול ממדיין היה. לקחו עצה עם הנשיא שלהם שיפקיר בתו. כי חשבו לקחת את משה ברשתם. בכמה מיני כשפים העטירו אותה, כדי שתתפוס הראש של ישראל. והקב"ה משיב חכמים אחור.

95. הם ראו, שהראש ייתפס ברשת שלהם. ולא ידעו מיהו, ראו ולא ראו. ראו ראש העם שייפול עם כּוֹזְבִּי בת צוֹר, וכמה אלפים אחרים, וחשבו שהוא משה. הפקירו את כוזבי, וציוו אותה על משה, שלא תזדווג לאחר אלא לו. אמרה להם, במה אדע? אמרו לה, אותו שתראי כי הכול עומדים מפניו, עימו תזדווגי.

כיוון שבא זִמְרִי בן סָלוּא, עמדו לפניו 24,000 משבט שמעון, משום שהיה הנשיא שלהם. והיא חשבה שהוא משה, והזדווגה עימו. כיוון שראו כל אלו 24,000 את זה, עשו מה שעשו, והיה מה שהיה.

96. והכול היה ממדיין בכמה אופנים. ומשום זה נענשה מדיין, והקב"ה אמר למשה, נקוֹם נִקמת בני ישראל מאת המדיינים. לך ראוי ולך נאה. למואב, אני עוזב אותם, עד שתצאנה שתי מרגליות מביניהם. הרי דוד בן ישי, שינקום הנקמות ממואב, וירחוץ הקדרה המלאה טינופת של פעור. כמ"ש, מואב סיר רַחְצי. וכל עוד שאלו ב' מרגליות לא יצאו מהם, לא נענשו. כיוון שיצאו, בא דוד ורחץ הקדרה מהטינופת שלהם. וכולם נענשו, מדיין בימי משה, מואב בימי דוד.

97. רשעי מדיין עכ"ז, לא שקטו מכל הרע שלהם. לאחר דורות, שראו שיהושוע מת, עם כל אלו הזקנים הראויים שייעשה נס על ידיהם, אמרו, עתה השעה עומדת לנו. באו אל עמלק, אמרו להם, ראוי לכם לזכור מה עשו לכם ישראל ומשה רבם ויהושוע תלמידו, שיכַלֶה אתכם מהעולם. עתה היא העת, כי אין בהם מי שיגן עליהם.

ואנו נלך אתכם, כמ"ש, ועלה מדיין ועמלק ובני קדם. לא היה בעולם מי שיעשה רעה לישראל בכל, כמו מדיין. והעמלק, הוא משום קנאת ברית, שהם התקרבו אל הברית לפגום אותה. ע"כ קינא הקב"ה קנאת עולם שלא תישכח.

98. ויאמר ה' אליי, אל תָצַר את מואב. האם עד עתה לא ידענו שעִם משה דיבר הקב"ה ולא עִם אחר, שהיה צריך לכתוב, ויאמר ה' אליי? אליי למה? אלא למשה ציווה הקב"ה, שלא לצור את מואב. אבל לאחֵר לא ציווה, לדוד לא ציווה זה. כמ"ש, ויאמר ה' אליי, אל תצר את מואב. אפילו לגבול קטן שלהם, כי מהם ייצא, מי שינקום נקמות לישראל וינקום גם נקמתם, ממואב, והוא דוד, הבא מרוּת המואביה.

99. כל זה הצטווה למשה, אבל לאחֵר מותר. וליהושוע, ולאלו הזקנים שהאריכו ימים אחריו, ג"כ אינו מותר. משום שכולם מבית דינו של משה היו, ומה שנאסר למשה נאסר להם. ועוד שלא יצאו עדיין אלו מרגליות הטובות, כי בימי השופטים יצאה רות. ובת עֶגלוֹן מלך מואב הייתה. מת עגלון, שהרג אותו אהוד, והתמנה מלך אחר, נשארה בת עגלון זו, והייתה בבית אומנת, ובשׂדי מואב. כיוון שבא לשם אלימלך, לקח אותה לבנו.

100. ואלימלך לא גייר אותה שם. אלא כל דרכי הבית, ואכילה ושתייה, למדה. ומתי התגיירה? אח"כ, כשהלכה עם נעמי, אז אמרה, עַמֵך עַמי ואלקייך אלקיי. נעמה, שיצאה מבני עמון, בימי דוד יצאה.

101. אז שׁרה רוח הקודש, מלכות, על דוד, ואמר לו, דוד, כשמדדתי כל העולם והפלתי גורלות, וישראל חֶבל נחלתו היה, אני זוכר, מה שעשו מואב לחבל נחלתו. כתוב, ויַך את מואב וימַדְדֵם בחבל, באותו חבל נחלת ה', ישראל, כל אלו שהיו מאותו הזרע של המואבים, שהרעו לישראל בימי משה, היה אותו החבל נאחז בהם.

102. וכתוב, שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות. מלוא החבל, הוא כמ"ש, מלוא כל הארץ כבודו, המלכות, שהייתה אומרת, זהו להחיות, וזהו להרוג. והחבל ההוא נאחז באלו שהיו ראויים שייהרגו. משום זה אחז בחבל ופשט את החבל, על מה שעשו לאותו חבל נחלת ה'.

103. ומדיין, היה גדעון מכלה כל אותו הזרע, שלא השאיר מהם, מכל אלו שהרעו לישראל בעצה או בדבר אחר. ולכולם שהרעו לישראל, הקב"ה נוטר להם שנאה, ולוקח מהם נקמות. אבל אם עתיד לצאת מהם טוב לעולם מאריך כעסו ואפו להם, עד שייצא אותו הטוב לעולם, ואח"כ לוקח מהם נקמות ודין.

104. כתוב, בָּרכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח עושֵׂי דברוֹ, לשמוע בקול דברו. דוד המלך הזמין לברך את הקב"ה, הזמין צבאות השמיים, שהם כוכבים ומזלות ושאר הצבאות, ושיתף את הנשמה שלו עימהם, לברך את הקב"ה. כמ"ש, בָּרכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, ברכי נפשי את ה'. חתם בנפשו כל הברכות.

105. הזמין את מלאכי מרום, לברך לו, כמ"ש, ברכו ה' מלאכיו. ומטרם שבאו ישראל, מלאכי מרום היו עושים ומשלימים את העשיה. כיוון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני, ואמרו, נעשה ונשמע, לקחו העשיה ממלאכי השרת. נכללו בדברו. ומאז, הייתה עשיה בארץ ישראל לבדה, והמלאכים הקדושים לבדם. וישראל גומרים ומשלימים העשיה.

וע"כ, גיבורי כוח עושי דברו, היו בתחילה מטרם שבאו ישראל. ואח"כ, כשבאו ישראל, היו המלאכים רק לשמוע בקול דברו. אבל עושי דברו היו ישראל. אשריהם ישראל שלקחו מהם העשיה, והתקיימה בהם.

כל העולמות אינם באים אלא לתיקון המלכות. ותיקונה הראשון הוא עלייתה והתערבותה בבינה. שלולא זה לא הייתה ראויה לקבל כל אור. וכל המלכות מראשה עד סופה מעורבת עם כלים דבינה. אבל יש הפרש בין מֵחזה שלה ולמעלה, ששם עיקרם הם כלים דבינה, לבין מחזה שלה ולמטה, ששם עיקרם הם כלים של עצמה.

והמלכות נקראת דבר ה', וכן היא נקראת עשיה. והבינה נקראת שמיעה. ולפי זה יש להבין, שמחזה ולמעלה, ששם הכלים דבינה, היא נקראת, לשמוע בקול דברו, שמיעה שבמלכות, כי דברו היא מלכות, ולשמוע היא בינה. ומחזה ולמטה היא נקראת עושי דברו, עשיה שבמלכות, כי דברו היא מלכות, ועושי היא עשיה.

והנה המלאכים וישראל הם תולדות המלכות, שעליהם מוטל לתקן את שורשם. אלא שהמלאכים יוצאים מזיווג דנשיקין דז"א ומלכות, שמחזה ולמעלה דמלכות, ששם הכלים בעיקר מבינה, השמיעה. ונשמות ישראל יוצאות מזיווג היסודות של ז"א ומלכות, שמחזה ולמטה דמלכות, ששם הכלים בעיקר ממלכות, העשיה.

והנה מטרם שבאו ישראל, היה מוטל כל התיקון של המלכות על המלאכים, שהיו צריכים להשלים התיקון של מחזה ולמטה של המלכות, אע"פ ששורשם הוא מחזה ולמעלה בלבד, כי לא היה מי שיתקן את המחזה ולמטה.

ומטרם שבאו ישראל, מלאכי מרום היו עושים ומשלימים את העשיה, והיו המלאכים הן בבחינת לשמוע בקול דברו, שהוא מחזה ולמעלה של המלכות, והן בבחינת עושי דברו, שהוא מחזה ולמטה של המלכות.

כיוון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני, ואמרו נעשה ונשמע, לקחו העשיה ממלאכי השרת. לקחו עליהם התיקון של מחזה ולמטה דמלכות, ששם בחינת המלכות עצמה, שנקראת עשיה. נכללו בדברו, שהוא כללות פרצוף המלכות, ונעשו בבחינת עושי דברו, לתקן את המחזה ולמטה של המלכות ששם בחינת עושי דברו.

ומאז, עשיה, שהיא מחזה של המלכות, הייתה בארץ ישראל לבדה. שכל המקום הזה הוא חלקם של ישראל בלבד, משום שמשם שורשם. והמלאכים הקדושים לבדם, שהמקום שמחזה ולמעלה הוא חלקם של המלאכים בלבד, שמשם שורשם.

וישראל גומרים ומשלימים העשיה. שעל ישראל מוטל לגמור את גמה"ת של מחזה ולמטה של המלכות. וע"כ, גיבורי כוח עושי דברו, כתוב במלאכים מטרם שבאו ישראל. אחר שבאו ישראל, לשמוע, נשאר למלאכים רק לשמוע בקול דברו בלבד. ולא יותר, כי עושי דברו, לקחו מהם ישראל.

106. אמר אותו הילד, שמור עצמך והצלח בכליך. האם השבח הזה בלבד לקחו ישראל, ולא שבח אחר? אמר לו רבי אלעזר, השבח הזה מצאתי ולא אחר. אמר אותו הילד, כיוון שהחרב שלך אינה מצליחה, או אתה אינך מנענע אותה כראוי, עזוב החרב למי שהוא בעל מלחמה.

חרב רומזת על העסק של ב' מיני דינים, דבינה ודמלכות בחרב פיפיות. וכיוון שרבי אלעזר עסק בב' מיני דינים שבשמיעה ובעשיה, ע"כ אמר לו הילד, כיוון שהחרב שלך אינה מצליחה.

107. שבח עליון, שאינו נמסר למלאכים העליונים בלבד, אלא ביחד עם ישראל, הוא קדוש. ברכה נמסרה להם לבדם, כמו שנמסרה לישראל, אבל קדוש לא נמסר להם לבדם, אלא עִם ישראל, כי אינם מקדשים קדושה אלא עִם ישראל. ומה שכתוב, וקָרא זה אל זה ואמר, קדוש קדוש קדוש, זהו בזמן שישראל מקדשים למטה. ועד שישראל אינם מקדשים למטה, הם אינם אומרים קדושה.

פירוש ג"פ קדוש הוא ב' קווים, וקו אמצעי המייחד ב' הקווים בכוח המסך דחיריק. אמנם צריכים שישראל יעלו מ"ן מחזה ולמטה דמלכות, ששם שולט המסך הזה. ואם ישראל אינם מעלים מ"ן, לעורר בז"א המסך הזה, אין ז"א יכול לייחד ב' הקווים. ולפיכך המלאכים, שהם מחזה ולמעלה, אינם יכולים לעורר המסך בז"א, ואין להם חלק אלא בב' קווים ימין ושמאל. וכדי שייאחז גם בקו האמצעי, הם צריכים להשתתף עם ישראל.

108. משום שקדושה עולה מג' עולמות, ג' קווים, ולא משני עולמות, ב' קווים, וקָרא זה, קו ימין. אל זה, קו השמאל. ואמר, קו האמצעי. ג' עולמות הם כנגד ג' קדושות. ומשום זה השבח של ישראל, משום שלוקחים קדושה שלמטה, קו האמצעי, לבדם.

ג' עולמות בי"ע הם פרצוף אחד. עולם הבריאה ג"ר, ראש. עולם היצירה חג"ת, גוף. עולם העשיה מתחיל מחזה ולמטה דעולם היצירה, חצי ת"ת ונהי"מ. מקום המלאכים מחזה ולמעלה, בבריאה וביצירה עד החזה. ומחזה ולמטה עולם העשיה. אע"פ שיש גם שם אופנים, מ"מ נאחזים בעיקר רק ישראל.

כי שורש המלאכים הוא מחזה ולמעלה בכל המדרגות, ושורש נשמות ישראל מחזה ולמטה בכל המדרגות. וב' הראשונים, ימין ושמאל, תמיד מחזה ולמעלה בכל המדרגות. וקו האמצעי מחזה ולמטה בכל המדרגות. וזהו ערך כללי, הנוהג בפרטות כל מדרגה.

אבל מבחינת הפרט יש ג' קווים מחזה ולמעלה, חג"ת עד החזה, וג' קווים מחזה ולמטה, נה"י. אלא כשתחלק כל מדרגה למחזה ולמעלה, ג"ר של אותה מדרגה, ומחזה ולמטה, ו"ק של אותה מדרגה, יהיו ב' קווים עליונים ג"ר, וקו אמצעי ו"ק. והמלאכים הם מב' קווים עליונים, ונשמות ישראל מקו אמצעי.

ולפי זה, אם נחשוב ג' עולמות בי"ע בדרך כלל, יהיו המלאכים מחזה דיצירה ולמעלה, וישראל מחזה דיצירה ולמטה. ובדרך פרט, גם הבריאה נחלקת כך, וגם העשיה נחלקת כך. שמחזה ולמעלה דעשיה המלאכים, ומחזה ולמטה דעשיה ישראל.

109. אמר רבי אלעזר, ג' קדושות נמסרו לישראל למטה בכתוב, והתקדִשתם וִהְייתם קדוֹשים כי קדוש אני ה'. אמר לו הילד, יפה הוא. אבל לא נזכרת מהרומח עד שלקחתי אותו אני מאחורי כתפך, ונתתי אותו בידך. מכאן והלאה תזכור את הרומח שבידך. חזור למקום שעזבת, כלומר לדרוּש שהתחיל בו.

רומח, פירושו הדינים של הנוקבא. לפיכך הדרוּש של קדושה, שישראל מעוררים לבדם דינים דמסך המלכות, נבחן לרומח. משא"כ הדרוש של רבי אלעזר, שדיבר מעושֵי דברו, שהוא דינים דמלכות, ומלשמוע בקול דברו, שהוא דינים דבינה, נחשב זה לחרב, שיש בו ב' פיות, בינה ומלכות.

ולפיכך אמר הילד, לא נזכרת מהרומח, מדרוש של קדושות, עד שלקחתי אותו אני מאחורי כתפך, ונתתי אותו בידך. כי הילד הזכיר לו, וכמו שלקח הרומח, ששכח אותו ועזב אותו מאחוריו, ונתן אותו בידו. מכאן והלאה תזכור את הרומח שבידך, כלומר שישתמש עם דרוש הקדושות.

110. כתוב, בָּרכו ה' מלאכיו. ברכו, הוא המשכת הברכות מהמקום שכל הברכות יוצאות, מבינה, עד שנעשים ברֵכה. מרוב ההמשכה שנמשכה ומתוך ריבוי המים בברכה, מרוב השפע, מיד מרבים המים דגים רבים, מדרגות רבות, לכמה מינים. ומשיכה זו היא אות ה', המלכות, המשכת אור המאיר מתוך המראָה המאירה, ז"א, הנמשך מלמעלה, מבינה, למטה, למלכות.

111. למלאכים העליונים, שבמרום החדר העליון, להם נאמר, בָּרכו ה'. אנו היושבים למטה, למה אנו אומרים, ברכו את ה'? משום שאנו צריכים להמשיך עלינו המילה, אֶת, שהיא המלכות, ובה נבוא לפני המלך, ז"א, לראות פניו.

וע"כ אמר דוד, אני בצדק אֶחזֶה פניך. אני בצדק, במלכות, שע"י הצדק, המלכות, אחזה פניך. ומשום זה תחילת התפילה, ברכו את ה', להמשיך על ראשינו המילה, את, המלכות. ואחר שאנו משכנו את עלינו, יש לנו לומר התפילה ולשבח.

112. ומשום זה אסור לברך אדם, מטרם שהתפלל תפילתו, והמשיך על ראשו את, שהיא המלכות. ואם הקדים ובירך אדם מקודם, הרי ממשיך אותו האדם, כמו בָּמה על ראשו, במקום את, שצריך להמשיך על ראשו. ולפיכך דומה כאילו עשה אותו במה.

113. משום זה למלאכים עליונים כתוב, ברכו ה'. ואנו, את ה', לתוספת, שאנו צריכים להמשיך את המלכות מקודם.

אמר הילד, ודאי הרי ידעתי, שכלי מלחמה שלך טובים הם. תזכור אותם ואל תשכח אותם, ודאי גבורתו של אדם בעל מלחמה היא ברומח ובחרב. אבל מהו שכתוב, גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברוֹ. אמר רבי אלעזר, הרי כבר אמרתי פירושו.

אמר אותו הילד, כבר ידעתי שכוח הזרוע שלך נחלש. מחמת שאמר, השבח הזה מצאתי ולא אחר. וששכח ג' קדושות. עתה הוא הזמן, שלא להמתין אלא להכות בכף הקלע אבן אחר אבן, כמ"ש, בַּקֶלע ובאבן, בחיפזון, זו אחר זו.

114. אמר הילד, כתוב, שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, כאוהלי קֵדָר כיריעות שלמה. אל תִראוני שאני שחרחורת. בשעה שהמלכות באהבה גדולה אל אהובה ז"א, מתוך דוחק אהבתה, שאינה יכולה לסבול הפירוד, המעיטה את עצמה במיעוט גדול, עד שלא נראה ממנה אלא קטנות דנקודה אחת, אות י'.

אז מתכסה מכל הצבאות והמחנות שלה, ואומרת, שחורה אני, שאין באות י' זו לבנונית בפנימיותה כבשאר האותיות. שחורה אני, ואין לי מקום להכניס אתכם תחת הכנפיים שלי. כאוהלי קדר, שהם י', שאין לבנונית בתוכה. כיריעות שלמה, הן ו'.

115. משום זה, אל תראוני, לא תראו בי כלל, כי אני נקודה קטנה. מה עושים הצבאות שלה, הגיבורים האמיצים? הם שואגים כאריות גיבורים, כמ"ש, הכפירים שואגים לטרף, ומתוך הקולות והשאגות, שהם שואגים כאריות חזקים גיבורי כוח, שומע האוהב שלה למעלה. והוא יודע שאהובתו היא באהבה עימו כמוהו, ומיעטה את עצמה מתוך אהבתו, עד שלא נראה מצורתה ומיופיה כלום.

116. ואז מתוך קולות ושאגות של אלו גיבורי כוח שלה, יוצא הדוד שלה האהוב שלה, ז"א, מתוך היכלו, בכמה מתנות בכמה מנחות, בריחות ובבשמים ובא אצלה, ומוצא אותה שחורה וקטנה בלי צורה ויופי כלל.

הוא מתקרב אליה, מחבק אותה ומנשק אותה עד שמתעוררת מעט מעט מתוך הריחות והבשמים, ומתוך השמחה של אהובה ז"א, הנמצא עימה. היא נבנית ונעשית בתיקונה בצורתה ביופי שלה, ונעשית ה' דהוי"ה כבתחילה.

117. וזה עשו לה גיבורי כוח, שהחזירו אותה לצורתה וליופיה, והכוח והגבורה שלהם גרמו את זה. וע"כ כתוב, גיבורי כוח עושי דברו, שהם עושי דברו, כי מתקנים את דבר זה, המלכות, הנקראת דבר, ומחזירים אותה לצורתה הראשונה.

כיוון שנתקנה ונעשית בצורה יפה כמקודם, אז הם, וכל שאר הצבאות, עומדים לשמוע מה שהיא אומרת, כמ"ש, לשמוע בקול דברו. והיא עומדת, כמלך בתוך צבאותיו. וזהו כמ"ש, עושי דברו, שעושים את המלכות.

118. כעין זה למטה, בזמן שיש רשעים בדור, המלכות מתכסה וממעיטה את עצמה, עד שלא נראית מכל צורתה אלא רק נקודה אחת. וכשבאים גיבורי כוח וצדיקי אמת, הם עושים את דבר זה, המלכות, הנקראת דבר, ומאירה מעט מעט. וחוזרת לצורתה וליופיה ונעשית ה' דהוי"ה כבתחילה.

יש ב' אופנים שהמלכות חוזרת ומתמעטת עד לנקודה תחת החזה, שהיא נקודת הכתר שלה, וט"ת שלה נעלמות:

אופן א'. בסדר אצילותה ובניינה. כי יש ב' מצבים במלכות בבניינה. מצב א' הוא בעניין ב' המאורות הגדולים, שאז נמצאת המלכות בחכמה בלי חסדים, והיא משתוקקת מאוד לזיווג פב"פ עם ז"א, שישפיע לה חסדים. ומחמת זה אינה יכולה לסבול המצב הזה, והיא ממעיטה עצמה עד לנקודה תחת החזה מבחינת הכלים דז"א, ועד לנקודה תחת היסוד מבחינת האורות דז"א. כי יש ערך הופכי בין כלים לאורות. ואחר שחוזרת למיעוט הזה, אז התחתונים מעלים מ"ן והיא עולה לאו"א ונבנית מחדש.

בשעה שהמלכות באהבה גדולה אל אהובה ז"א, מתוך גודל אהבתה אל ז"א, לקבל חסדים ממנו, עד שאינה יכולה לסבול את מצב הפירוד, להיות בחכמה בלי חסדים, ממעיטה את עצמה במיעוט גדול לנקודה תחת היסוד, הכתר שלה, וכל ט"ת שלה נעלמות. ואז מתוך קולות ושאגות של אלו גיבורי כוח שלה, שע"י העלאת מ"ן של הצדיקים היא חוזרת ונבנית, ובאה למצב ב', זיווג פב"פ עם ז"א.

אופן ב'. היא מתמעטת עד לנקודה, מחמת החטאים של התחתונים. וגם כאן חוזרת ונבנית ע"י צדיקי אמת היכולים להגן על דורם.

ויש הפרש גדול בין ב' האופנים האלו, כי באופן א' שהתמעטה לנקודה מרצונה עצמה, לזיווג פב"פ דז"א, הנה אז ט"ת שנעלמו ממנה, אינן נופלות לקליפות, אלא חוזרות לשורשן לז"א. משא"כ באופן ב', שהתמעטה מחמת חטאי התחתונים, ט"ת שלה נופלות לקליפות. ואי אפשר לחזור ולבנות אותה עד שמוציאים הט"ס שלה מהקליפות.

119. אמר אותו הילד, אני אברך. אמרו, ברך אתה ולך נאה לברך. אמר, כמה אתם קדושים, כמה ברכות עתידות לכם מאמא הקדושה, בינה, משום שלא מנעתם אותי מלברך.

120. כתוב, מוֹנע בר ייקְבוּהו לְאום, ובְרכה לראש משביר. כל אדם חייב בברכת המזון, ואם אינו יודע, אשתו או בניו מברכים בשבילו. ותבוא מארה לאותו אדם, שאינו יודע לברך, עד שהוא צריך לאשתו ולבניו, שיברכו בשבילו.

121. ואם הוא יודע, צריך לחנך את בנו, ולתת לו כוס שיברך. ומי שמונע אותו שלא יתחנך, ייקבוהו לאום. מונע בר, שמונע הבן, שלא לברך להקב"ה, ולא יתחנך במצוות.

ייקבוהו לאום, לאֵם הקדושה, מלכות. ייקבוהו לאותו האדם, שמנע את הבן מלברך את הקב"ה, שיהיה מקולל למלכות, שלא תשפיע לו ברכות.

122. אני בן יחיד לאימי, תנו לי כוס ואברך אל המלך הקדוש, שנתן בבית אימי גיבורי כוח, שדיברתי לפניהם דברים קשים וניצחתי אותם. ומשום זה אני אברך. ומקודם לזה, איישב הפסוק על תיקונו, פסוק זה שהתחלנו בו.

123. מונע בר, מי שמונע הבן שלו מלברך, ייקבוהו לאום, כמ"ש, וייקוב בן האישה הישראלית את השם. אשר וייקוב פירושו, יפרש. כלומר שיפרשׁו חטאיו לאמא קדושה, המלכות. וברכה לראש משביר, לאותו אדם, שיחנך בנו לברך אל הקב"ה, ולחנך אותו במצוות התורה.

124. וכתוב, מה שׁמו ומה שם בנו, כי תדע. השם ההוא ידוע, ה' צבאות שמו, בינה, שכל הצבאות שלה הם. שם בנו, ישראל, ז"א. כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל. והרי ישראל, כל המפתחות של האמונה, כל המדרגות של המלכות, הנקראת אמונה, תלויות בו, בז"א, שנקרא ישראל. והוא משתבח ואומר, ה' אמר אליי בני אתה. אשר הוי"ה, בינה, אמר לז"א, בני אתה.

כי או"א, ימין ושמאל דבינה, הנקראים ישסו"ת וגם או"א, העטירו את ז"א ובירכו אותו בכמה ברכות. כי כל המוחין דז"א מישסו"ת. ואמרו וציוו לכל, נַשקו בר, נשקו יד לבן הזה, ז"א, שנתן לו ממשלה על הכול, שהכול יעבדו אותו. פן יֶאנַף, משום שאו"א העטירו את ז"א בדין וברחמים. מי שזוכה לדין, הוא לדין. מי שזוכה לרחמים, הוא לרחמים.

125. כל הברכות של מעלה ושל מטה עולות לבן הזה, ז"א. ומתעטרות. ומי שמונע ברכות מהבן הזה, יפרשׁו חטאיו לפני המלך הקדוש, לאם, בינה. ועל זה כתוב, מונע בר ייקבוהו לאום.

וברכה לראש משביר, הוא מי שמברך ומזמין בכוס של ברכה את הקב"ה, בזה נשברת הס"א ובשבירתה נכנעת, וצד הקדושה מתעלה. וזהו שכתוב, וברכה לראש משביר. כמו שהוא מעלה ומברך את הקב"ה, ועושה לס"א שתישבר, כך הקב"ה מושך עליו ברכות מלמעלה. ואותה הנקראת ברכה, המלכות, שורה על ראשו.

126. מכאן והלאה חברים, תנו ונברך. נתנו לו כוס של ברכה, ובירך. וכל החברים היו בשמחה, אשר מיום ההילולה של רבי אלעזר, לא שמחו החברים כאותו יום שישבו שם. הקדימו ובירכו אותו בשמחה ברצון הלב. אמר אותו הילד, אין לכם להיפרד אלא מתוך דברי תורה.

127. כתוב, והוי"ה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. והוי"ה, שרומז על המלכות, זקוף עליו טעם מלמעלה. כלומר, שכתוב מעל המילה, והוי"ה, הטעם פָּזֵר, שעומד זקוף. באותה שעה, כמה נאה ויפה היה לכלה, למלכות, שהייתה נכנעת עד עתה בגלות, ועתה הולכת בזקיפת ראש בתוך ההמון שלה בשמחה.

128. במילה והוי"ה זקוף טעם למעלה. ואח"כ כתוב, הולך לפניהם יומם. ועד כאן לא ידוע, אם הכלה הזו, המלכות, הרמוזה בשם והוי"ה, הולכת לפניהם אם לא, שהרי הטעם מפסיק במילה והוי"ה, כי ניגון הפָּזֵר שעל והוי"ה, מפסיק בין והוי"ה, מלכות, ובין, הולך לפניהם יומם.

אלא המלכות, הרמוזה בשם והוי"ה, הייתה שָׁם, אבל מי שהולך לפניהם הוא זקן הבית, בעל הבית, אותו שנשבע לו הקב"ה. והוא אברהם, חסד דז"א, כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. וכן, אם לא בריתי יומם ולילה.

חסד נקרא יומם, משום שהוא יום, שכל הימים, כל הספירות דז"א, כלולות בו בחסד. יום של שאר הימים, והוא שאר כל הימים. וע"כ נקרא יומם, ולא יום. ומשום זה כתוב, והוי"ה הולך לפניהם יומם.

החסד דז"א, הולך ביום, והכלה, הרמוזה בשם והוי"ה, הולכת בלילה. כמ"ש, ולילה בעמוד אש להאיר להם, זוהי הכלה, המלכות. כל אחד כראוי לו, כי ז"א ממשלת היום, והמלכות לממשלת הלילה. ואתם החברים, יומם ולילה יהיו לפניכם, ובכל שעה. נישקו אותו ובירכו אותו כמקודם לכן, והלכו.

129. באו לפני רבי שמעון וסיפרו לו המעשה. תמה. אמר, כמה יפה הוא, אבל לא יעלה בשם. עץ דק כשיעלה אורו, עולה לפי שעה, ומיד נכבה ושוקע. ועוד כבר אמרתי, ממה היה האור הזה, שהוא בן רב המנונא.

130. פתח ואמר, גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך. כשאדם גיבור בארץ, גיבור בתורה, גיבור על יצה"ר שלו, הוא גיבור בארץ, שאורו עולה ונמשכת בו המשכה מרובה. אז, דור ישרים יבורך.

131. הרי אנו רואים ילדים, שאומרים דברים עליונים, והם נמצאים אח"כ ראשי העולם. אמר להם, ילדים שאומרים דבר אחד או שניים לפי שעה בלי כוונה שלהם, אדם מובטח בזה, שיזכה ללמוד תורה בישראל. אבל הילד הזה, שהאור שלו עומד על קיומו בדעת שלם, אינו כך. ועוד שהקב"ה, תשוקתו היא, להריח בתפוח הזה, ולפיכך הוא מוכרח שיסתלק. אשרי חלקו.

132. אשרי אתם הצדיקים, שכתוב בכם, ויָסְפה פלֵיטת בית יהודה הנשארה שורש למטה, ועשה פרי למעלה. שורש למטה, כמו רב המנונא, שהסתלק מהעולם, והוא שורש למטה, בישיבה של הרקיע, ישיבת מט"ט. ועשה פרי למעלה, בישיבה עליונה, ישיבה של הקב"ה. כמה טוב הוא השורש והפרי.

ואם לא הייתי בזה מֵצֵר להקב"ה, כיוון שרוצה להריח בו, הייתי עושה שלא יוכל מי לשלוט עליו, שיאריך ימיו. אבל יהי רצון שאימו לא תראה צער עליו. וכן היה, שנפטר.