תוצֵא הארץ נפש חיה

404. כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידים ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכיסאו כל אותן הנשמות העתידות להינתן בישראל.

405. ועשה למעלה אוצר אחד, אשר כל הנשמות הגזורות מכיסאו עומדות שם, וקרא לו גופי הנשמות, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מהעוה"ז, עושה להן הקב"ה צורה של גופות, כמו שהיו בזה העולם, ומניח אותן באוצר הזה.

406. והאוצר הזה במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערָבוֹת. ובערבות יש גנזים הרבה, ושם גנזי הנשמות. הרי אוצר אחד, ואיך כאן נאמר, גנזי הנשמות?

407. שני אוצרות הם. אוצר הנשמות, שעתידות להינתן בבני אדם. כי באותה צורה ובאותה הדמות ממש, שעתיד לעמוד בעוה"ז, באותה הצורה הוא נמצא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להן גוף, כמו שהן עתידות להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שכבר היו בעוה"ז וקיימו התורה. וע"כ נקראים, גנזי חיי העולם, בלשון רבים.

408. בכל יום הכרוז קורא, התעוררו בני קדושים עליונים, ועשו עבודת אדונכם, שהבדיל אתכם משאר העמים, ונתן בכם נשמה קדושה, שנחצבה מתחת כיסא כבודו.

409. מאיזה מקום נשמותיהם של שאר העמים? כתוב, וייפח באפיו נשמת חיים, זוהי הנשמה הקדושה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך העליון. כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה. זהו הכוח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים, שנברא מהאדמה, כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. והיא נפש שאר האומות.

410. התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעוה"ב. והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות והחיות, שחזר לבחינת הנפש הבהמית.

411. זה משמע, כי כתוב, ויהי האדם לנפש חיה. לא כתוב, ויעשהו לנפש חיה, אלא, ויהי האדם לנפש חיה, מלמד, שהוא בעצמו גרם, שיחזור לאותה הנפש החצובה מהאדמה.

412. אמר הקב"ה: אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותיי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכיסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מהאדמה בשביל הבהמות.

חייךָ, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכיסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כָּלים עימה.

413. כתוב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, זוהי הנשמה הקדושה של הצדיקים. ורוח הבהמה, זוהי נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות, שתכלה ותרד להיאבד מהעולם.

414. א"כ אין להם נשמה לגויים, אלא אותה הנפש החיה. ולישראל מי נותן אותה? אלא שלומדים, הבא להיטהר עוזרים לו. איזו עזרה נותנים לו? נותנים לו הנשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת לעבודת הקב"ה, שנותנים לו אותה, כדי לעזור לו בעוה"ז ובעוה"ב.

415. עד 13 שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה הבהמית. מ-13 שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק, נותנים לו הנשמה הקדושה ההיא העליונה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך.

416. רבי שמעון הזמין בעלי הברייתא לאכול בסעודה הגדולה שעשה להם. וכיסה כל ביתו בכלים מכובדים, והושיב החכמים מצד זה, והוא בצד זה. והיה בשמחה רבה.

417. אמרו לו, מהי השמחה של אדוננו ביום הזה יותר מבשאר הימים? אמר להם, ביום הזה ירדה נשמה קדושה עליונה בד' כנפי החיה אל רבי אלעזר בני. ובסעודה זו תהיה לי שמחה שלמה.

418. הושיב את רבי אלעזר בנו אצלו, אמר, שב בני שב, כי ביום הזה אתה קדוש, ואתה בגורל הקדושים. אמר רבי שמעון דבר אחד, ואש סובבה את הבית. יצאו החכמים, ראו עשן עולה מהבית כל אותו היום.

419. בא רבי יוסי, מצא את החכמים, שהיו תמהים ועומדים בשוּק. אמר להם, מה הוא? אמרו לו, ראה את העשן הזה מהאש של מעלה. זהו, כי מכתירים ביום הזה את רבי אלעזר בכתר קדוש. וראו החכמים ארבע כנפי הנשר, שיורדים באש, וסבבו את רבי אלעזר ואת רבי שמעון אביו. ישב שם רבי יוסי עד שהלכה האש.

421. ישבו שלושה ימים ועסקו בתורה לפניו, ולא הניחו סוד של משנה, שלא לימד אותם רבי שמעון. אמרו על רבי שמעון, שלא נראתה קשת בימיו, כי הוא היה סימן בעולם, שזכותו הייתה מגנה על העולם, ולא היו צריכים קשת.

422. הנשמה עומדת בקיום לעולם. כמו שהקב"ה קיים, אף היא קיימת, שאין מיתה נוהגת בה. אבל על נפש חיה הבהמית כתוב, הִיכָּרֵת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה.

423. ראה אונקלוס את הכתוב, ויהי האדם לנפש חיה, ותירגם, לרוח מְמַלְלא, כלומר נפש המדברת. ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, א"כ למה אינן מדברות?

424. אינן מדברות, משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם. ומשום שאינן זוקפות את ראשיהן, ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם. שאילו נילושו ונעשו מעפר נקי כבני אדם, וזוקפות ראשיהן, ומסתכלות ברקיע, היו מדברות כבני אדם.

425. הלישה מעפר עכור, ושאינן זוקפות ראש, יפה הוא, שימנעו כוח הדיבור. אבל ההסתכלות ברקיע למה תמנע את כוח הדיבור? ההסתכלות ברקיע היא עזרה רבה לבני אדם לקנות דעת.

נבוכדנצר, כשגורש מבני אדם, והיה בהמה בהרים, לא הייתה לו עזרה עד שהסתכל ברקיע. שכל עוד שלא הסתכל ברקיע, לא הייתה בו הדעת.

426. הגויים ועמי הארץ שאינם מאמינים בהקב"ה ואינם עוסקים בתורה, אין להם חוץ מאותה נפש חיה שיצאה מהארץ. וע"כ אין להם אמונה. אבל ישראל, המאמינים בהקב"ה, ועוסקים בתורה, ושומרים מצוותיו, אמר הקב"ה, לא כאלה חֵלק יעקב. שחלק יעקב אינו כגויים, שלא תהיה להם נפש חיה כמוהם.

אבל מה יהיה להם? מסיים הכתוב, כי יוצר הכול הוא. הכול, זו השכינה. והנשמה הקדושה נחצבה ממנה, להיות חלקו של יעקב. מה פירושו של יוצר הכול? הכול, זו הנשמה, משום שנחצבה מהשכינה, הנקראת הכול. והכתוב, כי יוצר הכול הוא, סובב על הנשמה, שנקראת הכול.

427. אם אין לעכו"ם אמונה, למה אנו רואים, שהולכים לאלילים שלהם, כשהם חיגרים ועיוורים ומלאים מכות ומחלות, והם מתרפאים? זה נעשה להם בהשגחה עליונה, כדי להאביד אותם מעוה"ב, כמ"ש, מַשְׂגיא לגויים ויְאבדם.

428. וכתוב, וחולָיִים רָעים ונאמנים. מהו נאמנים, הנוהג בייסורים? שעושים אמונה, כי כשמגיע הזמן, הם יוצאים מהאיש. כי הייסורים יש להם זמן קצוב. ולפעמים בהגיע הזמן של הייסורים לצאת, הם נמצאים אצל האלילים, שהם הולכים בחולְיָם לאלילים שלהם, וכיוון שהגיע זמן הייסורים לצאת, הם נרפאים. והם אומרים שהאלילים עשו להם את זה.

429. פעם אחת סיפר יהודי אחד, שהיו לו מחלות רבות ולא נרפא. וראה ערבִיים, שהיו הולכים במחלתם לאליליהם, ונרפאו. אמר, אלך לשם, אע"פ שאסור, אלך לראות מה הוא.

430. והלך לשם, ונכנס ביניהם, ולן שם בין האנשים שהיו נגועים וחולים. כולם נרדמו, והוא לא ישן. עד שראה שטן אחד, שהיה הולך ביניהם וכלי רפואה בידו, והיה שׂם על כל אחד, והוא נרפא. עבר עליו ולא נתן עליו הרפואה. אמר לו, אדוני, הרי אני מהחולים, תן עליי הרפואה.

431. אמר לו, לא כאלה חֵלק יעקב. כי הם נמסרו לי להאביד אותם מהעוה"ב, אבל בניו של יעקב, אינם כאלו. ומשום מה? על שום הכתוב, כי יוצר הכול הוא. כמו שהיוצר מחריב ובונה, אף הקב"ה מכה ורופא, מחריב ובונה.

יצא אותו האיש וסיפר המעשה. ברוך הרחמן, ששלח אותו לשם לראות את זה ולשמוע זה מפיו.

432. כתוב, ונִשמת שד"י תבינֵם. כי הנשמה מביאה את האדם להכיר את קונו, ולהכניס אותו בתורה ובמע"ט. ואשריהם אותם שנכנסים בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבזכותה יזכו לחיי העוה"ב ולמעלת הקדושים.

433. כל העוסק בתורה קונה הנשמה מעצמו. הבא להיטהר עוזרים לו. אוי להם לרשעים, הנדבקים בכוח האדמה, שנקראת נפש חיה הנבראת מהאדמה, שבגללה הם כָּלים לעולם ולעולמי עולמים.

434. אותה נפש חיה, מה נעשה ממנה לעוה"ב? מה נעשה ממנה תמיד?

435. כתוב, הִיכרֵת תיכרת הנפש ההיא. כהבל היוצא מפי האדם, שאינו יכול להעלות אותו למעלה, אפילו כמלוא עיניו, ומיד יִכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותו ההבל שנכרת מְהרה מהפה. ותכלה, ואינה נראית בעולם, והייתה כלא הייתה. זוהי מיתת כָּרֵת שנאמרה על הנפש.

436. נפשותיהם של רשעים הן המזיקות בעולם. המזיקות לבעליהם, ומונעות כוח הנשמה מעבודת בוראם, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה וכלתה עם הגוף. ועוד, שנפשותיהם של רשעים כשיוצאות מהגוף, הן המזיקות שבעולם.

437. הנזק הן עושות בעודן בגוף, אלא כשיוצאות מהגוף נמצא הנזק. ונראה, איך אותה הנפש הזיקה לגוף, והכול תמהים עליהן, איך אותן הנפשות הן המזיקות שבעולם, על שהן דבקות בבני אדם ומחטיאות אותם.

438. אנשי הדור, האם רובם נעשו בכשרות? כתוב, והתקדִשתם והייתם קדושים. מלמד שאדם צריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

439. איזו קדושה שייכת כאן? שלא יעשו פריצוּת וחציפות, ולא לשֵׁם זנוּת כבהמות, כי הבהמות אינן עושות אלא לשם זה.

440. כל הבועל לשם זנות, או לשם פריצות וחציפות, ואינו שומר את עצמו מאותם הדברים הצריכים להישמר, אז אותו העובּר שייוולד, יהיה פרוץ חצוף זונֶה ורשע, ואינו בכלל זרע אמת.

441. וכל הבועל לשם מצווה, ומקדש עצמו, ומכוון ליבו לשמיים, יהיו לו בנים טובים צדיקים חסידים יראי שמיים וקדושים. כמ"ש, והתקדשתם והייתם קדושים.

442. הרשעים, משום שאינם מולידים אלא רק לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה נפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה.

443. אבל הצדיקים היודעים לקדש עצמם, כתוב בהם, ואנוכי נטעתיךְ שׂורק כולו זרע אמת. מהי אמת? כל שאינו מהרהר באישה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו.

444. שיכוון ויקדש עצמו לשם שמיים. כמ"ש, אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכוונה לשם שמיים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שווא עמלוּ בוניו בו, שמכניס באותו הוולד עמל של שווא.

ומהו עמל של שווא? זוהי נפש חיה, שתכלה ותיכרת כהבל היוצא מהפה, שהוא שווא, ומשום שהוא מכניס אותו באותו הילד, הרי עמלו לשווא.

445. אמ"ת ראשי תיבות של הכתוב, אמת מארץ תצמח. מלמדנו, שבשעת החיבור, צריך להיות שם האמת והיושר, תכף בשעה שהתהווה מארץ והתייסד, ולא אח"כ בשעה שכבר הוגבל ונעשה. כל בניין שאין בו יסוד אינו כלום. ויסוד, הוא שצריך האדם להתקדש בשעת החיבור.

446. רבי זירא אמר, פעם אחת הלכתי במדבר, ומצאתי ערבי אחד, שהטיל על כתפו משא של עשר סאה. והיה זקן. אמרתי לו, הכוח הזה צריך לעסוק בתורה. אמר, לא עשו אותי אבי ואימי בשביל לעסוק בתורה, אלא לשאת משאות.

447. כי אני שמעתי, שאבי, בשעה שעשה אותי, הייתה תשוקתו לבן, שיהיה לו כוח להביא תבואה מהשדה. ובעצה הזו החזיק והתפלל באותה שעה. וכבר אני זקן, מה אעשה.

448. אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. כמ"ש, מה בְּרי ומה בר בטני.

449. אימו, נכון. אביו, מאין לנו, שהרהר בדבר טוב? משכתוב, שיר המעלות לשלמה, אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו. האם שלמה אמר המזמור הזה? דוד אמר אותו ברוח הקודש על שלמה. בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו.

אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת. עתה, אחֵר ייוולד לי, מהשמיים הוא בא. ואמר השיר הזה, והתכוון בו לשם שמיים. כמ"ש, שיר המעלות לשלמה. בשביל שלמה.

450. אמר, אם ה' לא יבנה בית, אם עזרתו של ה' לא תעזרני בכוונה השלמה שלי, שווא עמלו בוניו בו. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.

ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמור עיר, מכל אדם, שווא שקד שומר. שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והיה מה שהיה. ועכ"פ שווא שקַד שומר.

451. שיר המעלות לשלמה, נאמר בשביל שלמה, שהתכוון עליו דוד לשם שמיים, ואימו ג"כ התכוונה לשם שמיים, ויצא מהם שלמה. שכתוב בו, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. לפיכך נקרא לְמוֹאל. מלמד ששניהם, דוד ובת שבע, התכוונו לְמוֹ אל.

452. כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל.

453. אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ופגשתי בהר שבכפר קַרדוֹ. והיו האנשים שמחים בחלקם, ולנתי שם בליל שבת ומוצאי שבת. וראיתי את בעל מלוני, שהיה רוצה להיות עם אשתו, היה זה עומד מצד זה ומתפלל, והיא עמדה מצד האחר והתפללה. אמרתי להם, מהי תפילתכם בשעה זו?

454. אמרו לי, עונָה שלנו, להתחבר משבת לשבת, ואנו מתפללים תפילה לפני הקב"ה, שיהיה לנו בן שיעבוד עבודתו, בן ירא חטא, בן שיעשה מצוותיו, ולא יסור מתורתו לימין ולשמאל. אמרתי להם, יהי רצון שתינתן לכם בקשתכם, כי לשם שמיים עשיתם.

455. אראה פני השכינה, כי לאחר זמן נפגשתי שם, וראיתי אותו הבן שנולד להם, והיה בן שבע שנים. ראה אותי בבית, ולא רצה לדבר עימי. אמר לו אביו, לך אליו, כי אדם גדול הוא.

456. אמר הילד, אני מפחד לדבר עימו, ולהתקרב אליו, כי איני יודע, אם יש לו נשמה קדושה, אם לא. כי כך למדנו ביום הזה, שכל מי שאין לו נשמה קדושה, אסור לדבר עימו, ולהתקרב אליו. אמר לו אביו, אדם גדול וחכם הדור הוא.

457. התקרב אליי, ומטרם הספיק לדבר עימי, אמר אליי, אני רואה בך, שנשמה חדשה יש בך מימים מועטים, ולא נזרקה בך בשעה שיצאת לעולם. תמהתי. אמרתי, כך הוא. כי עוד פנוי בלי אישה הייתי, כשעסקתי בתורה, וניתנה בי הנשמה.

458. אמר לי, האם ידעת נפש חיה, שכתוב עליה שהייתה מהארץ, והרי משמע שהיא נפש חיה, ולמה היא מהארץ?

459. כי היא נפש שהוציאה הארץ, ומהארץ נחצבה. אבל היא חיה, שתוכל להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים הבהמות והשרצים והכול. אבל אין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות ולחיות, להתנענע בה בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מהגוף, כמו שיוצא ההבל מהפה.

460. כתוב, ראשית חכמה יראת ה', שׂכל טוב לכל עושיהם. מה היא חכמה? היא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ואינה עתידה להתגלות, אלא קצת ממנה נגלה למשה בלבד.

461. ולא עמד משה על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על ראשית זו, חכמה. כמ"ש במשה, ויַרְא ראשית לו, שזוהי חכמה.

462. הרי כתוב, וה' נתן חכמה לשלמה. לא כתוב, נתן החכמה, אלא, נתן חכמה, בלי ה' הידיעה, שפירושו, שעמד על קצת אמיתתה ולא החכמה ממש. המשיח עתיד לדעת קְצתה, כמ"ש בו, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה. שכתוב, רוח חכמה, ולא חכמה ממש.

463. והחכמה היא ראשית הכול וקודם הכול, כמ"ש, ראשית חכמה. אבל, יראת ה' שׂכל טוב, כלומר, היראה נשארה בשכל ובבינה לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצוות ביראה בתחילה, עד שירגיל עצמו לעשות באהבה.

464. שאלתי את הילד, מה שמך? אמר לי, אהבה. אמרתי לו, אדון אהבה, וקראתי עליו, ואהבַת עולם אהבתיךְ. ואני זכיתי לראות את בנו רב אדא, וסיפרתי לו את זה.

465. חכם היה אדה"ר, שהיה מכיר ויודע כל מי שהייתה בו נפש חיה, ומי שהייתה בו נשמה. כשבאו אצלו, הכיר את כולם. כמ"ש, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. זה למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, יש לו נפש חיה, ולא נשמה.

466. אע"פ שנפש חיה זו יש בבהמות ובחיות למיניהן, והתיר אותן לבני אדם, חס הקב"ה עליהן במיתתן, שלא יצערו לנפש החיה הזו. ואין לך אדם שלא תהיה בו נפש חיה. כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי לעסוק בתורה ובמצוות, שבזה מרוויח הנשמה הקדושה.

467. לפיכך השוחט, המוציא נבלה או טרפה מתחת ידו פעם אחת, מחרימים אותו. בפעם שנייה, מעבירים אותו. בשלישית מכריזים עליו בשוק, שכל מה ששחט הוא טרפה, ולעולם אין מעמידים אותו עוד להיות שוחט.

468. האם על הפעם הראשונה אין מענישים אותו חוץ מזה? והרי אותו שוחט שאינו מראה סכינו לפני החכם, מחרימים ומעבירים אותו, ומכריזים על בשרו, שהוא טרפה. ואם על סכין, שאינה נמצאת יפה, הוא כך, אז על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, מכ"ש שמחרימים ומעבירים אותו, ומכריזים על בשרו שהוא טרפה.

469. רבי יהודה הזמין את רבי יוסי ואת רבי חגי. והיה שוחט, והיו קוראים לו רבי אבא, ושחט תרנגולת, והתכוון לשחוט ב' סימנים, הקנה והוושט, ובדקו ומצאו, ששחט רק סימן אחד, והשני לא שחט.

470. אמר לו רבי יוסי, על מה התכוונת לשחוט. אמר, רציתי לשחוט ב' סימנים. אמר, והרי אני מצאתי שרק סימן אחד נשחט. אלא הבשר הוא כשר, ואתה לא תהיה עוד שוחט מכאן והלאה. ואע"פ שאין צריכים כוונה בשחיטה.

471. הכוונה בשחיטה, לא לזה אמרו, אלא הכוונה להקב"ה, שישחט לשמיים, ולא לשם דבר אחר. אבל אם התכוון לב' סימנים ושחט אחד, מותר הוא בדיעבד. כמו שלומדים, השוחט אחד בעוף, בדיעבד מותר, מלכתחילה אסור.

472. כל מה שנברא מנפש חיה זו, התיר אותו הקב"ה לבני אדם, מפני שאין להם נשמה, לדעת ולהכיר בעבודת בוראם, שאם הייתה להם נשמה, לא הותרו.

473. הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?

474. כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.

475. ואלו שהיו צדיקים בתחילה, חנוך ויֶרֶד, שהייתה להם נשמה, והיו ראויים שהקב"ה יעשה בזכותם, מתו מקודם לכן. כמ"ש, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה, מתו. כלומר, שסובב על חנוך וירד. על אלו שהייתה בהם נשמה קדושה. ואין הכתוב סובב על אלו, שהיו במבול.

אלא כתוב, מכל אשר בחרבה מתו, שפירושו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן. אלא בחרבה מתו, חנוך וירד ועוד. שמתו ביבשה ולא במבול. שכבר הסתלקו מהעולם, ולא נשאר בעולם צדיק להגן על דורו. ואז נעשה דין ברשעים.

477. כתוב, הללוהו בְּתֵקַע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה?

478. אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לפני הקב"ה באלו מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עתה עשה זה וזה. וכל מה שתעשה, אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצִלצלֵי שָׁמע, הללוהו בצלצלי תרועה. כלומר, אין זה הילול שלו, אלא הילולו הוא, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והילול אחר אינו כלום, אלא הילול הנשמה. כמ"ש, כל הנשמה תהלל יה הללויה.