והאם חרב יש לה'?

[וכי חרב אית לה']

346. הנה יום בא לה', והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. האם שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשׂרים, והיום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא ייפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים.

347. כשהקב"ה עושה דין בשׂרים של מעלה, כתוב, כי ריוותה בשמיים חרבי. והאם חרב יש לו לה'? יש לו חרב, כמ"ש, חרב לה' מָלאה דם. וכתוב, ובחרבו את כל בשר.

348. החרב הזו היא הדין שעושה, כמ"ש, ויישא דוד את עיניו, ויַרְא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמיים, וחרבו שלופה בידו. והאם חרב שלופה הייתה ביד המלאך? הייתה הרשות נתונה בידו לעשות דין. והרשות הזו מכונה חרב.

349. אמר מלאך המוות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה. משמע, שיש חרב ממש בידי מלאך המוות. אלא בכל מקום שכתוב חרב בעליונים, פירושו, משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין. ולא חרב ממש.

וגילוי בית השחיטה הוא, שהיה מגלה הסיבה של המוות, העוון, שהוא כמו בית השחיטה, שהיא סיבה למות הבהמה. וכמ"ש, וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. מהו שכתוב, ויָשֶב חרבו אל נְדנהּ? שהוחזר הדין לבעל הדין, והרשות לפעול הדין, הוחזרה למי שהרשות שלו, לה'.