101. ולכן לא כשאני נכתב, אני נקרא בעוה"ז. נכתב הוי"ה, ונקרא אדנ"י. ולמה כתוב, אני הוי"ה לא שָׁניתי? בכתיבה לא משתנה, אבל בקריאה משתנה. כי כתיבה מורה, שהוא במקומו לא משתנה, ובקריאה, במלכות, הנקראת דיבור, שמחוץ למקומו, משתנה, ונקרא אדנ"י.
כתוב, הִישמר מפניו ושְׁמע בקולו, אַל תמֵר בו, כי לא יישא לפִשעֲכם כי שְׁמי בקִרבו. משום שהשפחה שלו, שמה אדנ"י, כשמה של המלכה. והקב"ה השתנה במט"ט, משום שהוא נער. בו כתוב, ישוב לימי עלומיו.
102. אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנה, והקב"ה אינו משתנה אצלה. כמ"ש, אני הוי"ה לא שניתי. אני, זו השכינה. הוי"ה עמוד האמצעי, ז"א.
שלף איש נעלו, זהו סנדלפון, שהוא סנדל אצל הקב"ה, ונעל אצל השכינה. אבל ת"ת, הכולל ו"ס, הוא גוף לשם הוי"ה. והמלכות גוף אל השכינה, שהיא אדנ"י.
תיקון ראשון דאצילות היה בעליית המלכות לבינה, שלולא זה לא היו זו"ן ובי"ע ראויים לקבל אור העליון. ותיקון זה מתחיל בשערות דס"ג, שהמלכות דשערות עלתה לבינה דשערות, ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות, כח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו מחוץ לראש ונעשו שערות דיקנא. ומלכות שעלתה לבינה דשערות וחילקה השערות לב' מדרגות, נקראת פאת הראש, סיום שערות ראש.
ולעת גדלות חוזרת פאת הראש, ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא. ואז עולים בינה ותו"מ דשערות, שהם הדיקנא, ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם י"ג (13) מידות הרחמים.
ונמצא, שפאת הראש עושה הקטנות, כי מוציאה בינה ותו"מ דשערות מחוץ לראש. וכן עושה גדלות המוחין, שהוא י"ג מידות הרחמים, ע"י זה שיורדת מבינה דשערות וחוזרת למלכות דשערות, תחת הדיקנא, ונעשית שורש לי"ג מידות הרחמים.
ויש בפאת הראש תמורה גדולה. ולפיכך נבחן שבקטנות נקראים פאתי הראש בשם מצפ"ץ, חילוף אותיות הוי"ה בחילוף א"ב של א"ת ב"ש. ובזמן הגדלות הם נקראים הוי"ה, שב' פאתי הראש הן ב' הוויות שקדמו לי"ג מידות הרחמים, כמ"ש, הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון.
אמנם כל זה לא נבחן בס"ג דא"ק אלא לשורש. ועיקר תיקון הקטנות והגדלות הוא בפרצופי אבי"ע, המקבלים משם. ותיקון דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות, שב' פאתי ראשו נקראים בקטנות מצפ"ץ מצפ"ץ, ובגדלות הוי"ה הוי"ה.
שינוי השם של הוי"ה למצפ"ץ ומצפ"ץ להוי"ה, מרומז בפסוק, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה. בעת שהמלכות של כל מדרגה עלתה לבינה שלה בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ של כל פרצוף, רגליים של כל פרצוף, מלובשים במלכות של הפרצוף התחתון ממנו.
למשל, בינה ותו"מ דבינה, רגלי הבינה, נפלו בז"א, ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזה, שמלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה, ומסיימת שם הפרצוף, ונמצאת מסיימת ג"כ רגליים דבינה, המלובשות בפנימיות חג"ת אלו המסתיימים בחזה.
הרי שרגליים של עליון, של בינה, מתלבשות במלכות העומדת בחזה דתחתון, ז"א. וכן רגלי זו"ן, שהם בינה ותו"מ שלהם, נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשות במט"ט עד החזה שלו. אשר המלכות דמט"ט, הנקראת סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מט"ט, אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגליים דזו"ן, המלובשות בחג"ת דמט"ט עד החזה.
וכן בכל פרצוף, נמצאות רגליים של עליון מלובשות בעת קטנות במלכות של תחתון. והמלכות נקראת נעל, ע"ש שמסיימת ונועלת האורות. לפיכך נבחן, שבקטנות הפרצופים מלובשות הרגליים של כל פרצוף עליון בנעל של התחתון שלו.
ולעת גדלות, כשהמלכות חוזרת ויורדת מבינה של כל פרצוף למקומה, ובינה ותו"מ של כל פרצוף, שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון, נבחן, שכּל עליון שלף רגליו מהנעל התחתון, והגביה אותן למקום מדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון.
למשל, בינה ותו"מ דבינה, רגלי הבינה, שהיו מלובשות בנעל דז"א, במלכות שלו שבמקום החזה, לעת גדלות שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן, שהיו מלובשים בנעל דמט"ט, שלפו רגליהם מהנעל שלו, כי החזירו רגליהם לאצילות, והשיבו הנעל למט"ט. וכן כל עליון שלף נעלו, נקודת החזה דתחתון, ונתן אותה בחזרה אל רעהו התחתון, כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.
וזהו כמ"ש, וזאת לפנים בישראל. ז"א נקרא ישראל. וזא"ת הייתה בז"א לפנים, בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה, לקבל המוחין שלו, הנקראים גאולה. ועל התמורה, לתקן שינוי השם, שהעליון איבד כשהיה במקום התחתון.
ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. שכל עליון שלף רגלו מנעל, שהייתה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו, לתחתון, כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שע"י זה קיבל מוחין חדשים וכלים חדשים, שהמוחין החדשים נקראים גאולה, והכלים החדשים נקראים תמורה.
וזאת התעודה בישראל. ששליפת הנעל הייתה להמשיך התעודה, מוחין חדשים מבינה, לישראל, ז"א. וכיוון ששליפת הנעל ברוחניות הייתה מביאה קניין של מוחין וכלים, ע"כ עשו דוגמתו בעוה"ז לכל קבלת קניין חדש אחד מחברו.
המַקנה שלף נעלו ונתן לקונה, שע"י זה מוסר לו קניין חדש, כדרך הרוחניים. כי בשעה שהעליון שלף רגליו מהנעל, ונתן אותה לתחתון, והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא מעלֶה עימו גם התחתון, ונותן לו קניין מוחין חדשים.
ויש בשליפת הנעל שינוי השם, שינוי מקום, שינוי מעשה:
שינוי השם. בקטנות, שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, השתנו הכלים דעליון וקיבלו השם של התחתון. למשל, בינה ותו"מ דבינה, שנפלו לחג"ת דז"א, נקראים בשם ז"א. וכן בינה ותו"מ דזו"ן, שנפלו לחג"ת דמט"ט, השתנה שמם למט"ט. וזהו שינוי השם.
שינוי מקום. ואחר שליפת הנעל, שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו ביחד עם התחתון, שנמצא כל תחתון במקום העליון, נקרא זה שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון.
שינוי מעשה. ואחר שהתחתון קיבל המוחין שלו מעליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נקרא זה שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותיקון, שמוחין דעליון השתנו, להיות מוחין דתחתון. שזהו שינוי מעשה גדול.
בירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א, השתנה שמם לז"א, וכן בירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, השתנה שמם למלכות. כמ"ש, וזאת לפנים בישראל. ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות.
על הגאולה ועל התמורה, לעת גדלות. וזהו שינוי מקום, אהי"ה, בינה, שעליה נאמר, איה מקום כבודו להעריצו. הנה, יה"ו, חג"ת דז"א, הוא עלה לבינה ונעשה אהי"ה, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. וזה נבחן לשינוי מקום.
שינוי מעשה אדנ"י. א' דאדנ"י אהי"ה, י' דאדנ"י הוי"ה, ושניהם משתנים באדנ"י. אחר שאדנ"י חזרה למקומה עם המוחין דאהי"ה ועם המוחין דהוי"ה, שקיבלה ע"י עלייתה לז"א, נמצאים ב' המוחין דאהי"ה ודהוי"ה שהשתנו, והיו למוחין דאדנ"י. ע"כ נקרא זה, שינוי מעשה. שע"כ הם רמוזים בשם אדנ"י. אשר א' דאדנ"י רומזת לאהי"ה. י' דאדנ"י רומזת להוי"ה.
וכתוב, וזאת התעודה בישראל. שהמוחין דאמא עילאה נקראים תעודה, מלשון עדן ועדות. בישראל, הוא ז"א. וזא"ת שליפת הנעל, המשיכה התעודה, שהיא מוחין דאמא עילאה, לישראל, ז"א. ומביא ראיה מהכתוב, צוֹר תעודה חתוֹם תורה בלימודיי, אשר צור היא בינה, הנקראת צור העליון. וע"כ תעודה היא ג"כ בינה, חותמת התורה, שהוא ז"א הנקרא תורה, בלימודיי, במוחין.
כי המוחין מתקבלים בחותם ונחתם. שתעודה, בינה, היא חותם של העולם, חותם שמיים וארץ, שהיא חותם השמיים, ז"א, וחותם הארץ, מלכות.
על התמורה, שכינה תחתונה, מלכות, שט"ת שלה ירדו לבריאה, והתחלפו שם במלכות דבריאה. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה? באיזה מקום הסתתרה כשנפלה לבריאה? בעלם שלה, המלאך מט"ט. והוא שינה אותה, שהתלבשה בחג"ת דמט"ט, ומט"ט שינה אותה לבחינתו, כי כשהעליון יורד לתחתון, נעשה כתחתון. שם נקראת המלכות בשם מִשנָה, לשון שינוי.
וכמו המלכות כך אדם, שכתוב בו, כתפארת אדם לשֶׁבת בית, שהוא ז"א. שבעת שבינה ותו"מ נפלו והתלבשו במט"ט, כתוב בו, משַׁנֶה פניו ותשלחהו, כי בינה ותו"מ שלו השתנו למט"ט. ז"א נקרא תושב"כ, המלכות נקראת תשבע"פ. בכתיבה שם הוי"ה לא משתנה, כי הוא במקומו. אבל בקריאה, כשהוא מלובש בדיבור ובקריאה, במלכות, משתנה. כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.
וכתוב, הישמר מפניו ושמע בקולו, אַל תמֵר בו, כי לא יישא לפשעכם, כי שׁמי בקִרבו. משום שהשפחה שלו, שמה אדנ"י, שהשפחה של מלכות דאצילות, מלכות דבריאה, נקראת ג"כ בשם אדנ"י, מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. והקב"ה, ז"א, השתנה במט"ט, שבינה ותו"מ דז"א המתלבשים במט"ט, משתנים, כי מט"ט נקרא נער. וע"כ גם בינה ותו"מ דז"א, השתנו ונעשו לבחינת נער, כמ"ש, ישוב לימי עלומיו, שז"א ישוב לבחינת העֶלֶם והנער, מחמת שהתלבשו בו.
אבל כשהשכינה במקומה באצילות, אצל הקב"ה, אין בה שינוי. והקב"ה אינו משתנה אצלה. כשז"א במקומו באצילות אצל המלכות, אין לו שינוי, כמ"ש, אני הוי"ה לא שניתי. אני, השכינה. הוי"ה, עמוד האמצעי, ז"א.
שלף איש נעלו, זהו סנדלפון, מלכות דבריאה, אשר בקטנות עולה לחזה דמט"ט, ומלביש רגליים דזו"ן, בינה ותו"מ שלהם. ויש במלכות דבריאה ב' מיני דינים:
א. דינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל, הנקראים סנדל, אותיות שנאה, דלות. וכל זה נמשך משמאל.
ב. דינים דנוקבא, הנמשכים ממסך דסיום שבה, נקראים נעל, להיותו נועל האורות במסך שלו, שלא יתפשטו ממנו והלאה.
סנדל אצל הקב"ה מדינים דדכורא. ונעל אצל השכינה מדינים דנוקבא. אבל המלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א.
ת"ת, הכולל ו"ס, שהוא ז"א, הוא גוף לשם הוי"ה. ו"ס חג"ת נה"י הם הכלים, והוי"ה האור שבהם. והמלכות גוף אל השכינה, שהיא אדנ"י, שהמלכות היא הכלי, והשכינה, אדנ"י, אור המלובש במלכות.
כלומר, שז"א ומלכות הם ב' פרצופים נפרדים, שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה. ומלכות אינה נעל לז"א. וזה בגדלות. אבל בקטנות כתר מלכות נשאר בה, ודבוקה בחזה דז"א, ואינה בבחינת גוף ואורות.
103. וניגשה יְבִמְתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו. מצווה לחלוץ. חליצת רוח מאותו הגוף, שצריך לנהוג עימו כאח, ולייבם את אשתו. וקשר של אחווה עם אחיו התיר ממנו, ואין היבמה נזקקת לו עוד.
ואותו הרוח של המת, שנפרד מאחיו ע"י החליצה, הולך נע ונד עד שמוצא גאולה. כמ"ש, או דודו או בן דודו יגאלֶנו, או משְׁאֵר בשרו. ואם לא מצא, כתוב, השיגה ידו ונגאל. שצריך לחכות עד שישיג בעצמו די גאולתו. ורוח המת, כאורח ההולך ממקום למקום, או כעבד ההולך בשלשלת על צווארו, עד שמוצא פדות מהאדון שלו על עוונותיו ע"י גלגול. אוי למי שלא הניח בן לגאול אותו.
104. אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. שזה ז"א, שקשור בקשר תפילה של יד, ואסור בתפילה של ראש, בשעה שאין לו בן, איש שיעבוד להקב"ה שלא ע"מ לקבל פרס, שנקרא בן להקב"ה, שיגאל אותו מצד בן י"ה.
כלומר, שאם מניח התפילין אינו מרכבה לבן י"ה, לז"א, שאינו מכוון לעשות נחת רוח ליוצרו, כמו בן העובד אצל אביו שלא ע"מ לקבל פרס. נמצא שבאותו קשר של תפילין הקב"ה הוא אח חבוש ואסור, שאין לו רשות לפדות את עצמו, שהוא ד' שבאחד, שהוא עצמו של א"ח שבאחד, ז"א.
עֶצם מעצָמיי, קורא לה ז"א בקַרְקַפתא של תפילין של ראש. ובשר מבְּשרי, קרא לה מצד הלב. כי ע"ס כח"ב תו"מ מכונים מוח עצמות גידים בשר עור. ונמצא עצם רומזת על חכמה, ובשר רומז על ת"ת. עצם מעצמיי, קורא לה ז"א מצד קרקפתא של תפילין של ראש, שהוא חכמה. שהוא ד' שבאחד, שהוא עצמו של א"ח שבאחד. כי המלכות נקראת ד' שבאחד, בשעה שהיא משמאל, חכמה בלי חסדים.
ואע"פ שהיא דלה וריקה, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים, עכ"ז היא עצמו של א"ח שבאחד, היא עצם, חכמה. ובשר מבשרי, קרא לה מצד הלב, מת"ת, ששם הלב, כי בשר ת"ת.