תשנ"א - מאמר מ"ג
1991 - מאמר 43
ידוע שסדר העבודה בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא בב' בחינות:
א. בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהיא בחינה הנקראת נגד הדעת, כלומר, הדעת של האדם הוא הקובע אם כדאי לעשות את הדבר או לא, וכפי הכלל שאין האדם יכול ללכת נגד השכל, נמצא, האדם המקבל על עצמו לעבוד את ה', אפילו שהשכל לא מבין את הכדאיות, ומכל מקום, האדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, איך שהם קבעו לנו איך לעבוד את ה'.
והם אמרו שצריכים ללכת לפי חוקי התורה ולא לפי השכל, זה נקרא, בחינת מוחא.
ב. בחינת ליבא, שפירושו, רצון לקבל, והוא צריך לעבוד ללכת נגד הרצון. היינו לעבוד ולעשות מעשים בכדי להשיג את הרצון להשפיע, זה נקרא, ליבא.
והיות האדם מצד הטבע נולד עם רצון לקבל לעצמו, וכשהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע אז מגלין לו שידע שהרצון לקבל הוא רע, אולם אסור לו לראות מיד עד כמה שהרצון לקבל שולט באדם, היינו לדעת איך שהוא רע ויש לו שליטה על האדם. שאין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטתו.
וזהו מטעם, שאם האדם יראה את כח הרע שיש בו, ועד כמה שהוא מרוחק מה' מכח הרע הזה, אז האדם יגיד ששליטת הרע זה אצלי גדול מאוד יותר משאר אנשים, ואיך אני יכול לנצח אותו, אם כן חבל על היגיעה שלי, היות שכל היגיעה תלך לריק, כי אני לא רואה שום מוצא משליטת הרצון לקבל, והרצון לקבל היא כל הרע, היינו שרק היא המפריע מלהגיע לבחינת דביקות והשתוות הצורה, אם כן יותר טוב בשבילי שאני אברח מהמערכה הזו.
והיות שאין מגלין לו את הרע בפעם אחד, אלא לאט לאט, היינו נותנים לו עליה, והוא חושב שכבר אין לו רע, היות שהאדם מרגיש בעת עליה שהוא מקורב לה', וכבר אין הוא זקוק שה' יתן לו עוד הפעם עזרה, מטעם שהוא חושב, שעכשיו הוא ישאר בעליה זו לעולמים, כי עתה הוא רואה שהכל הבל הבלים, אלא עיקר הוא להתקרב לה'. והיות שהאדם צריך לראות את כל הרע שבו, בכדי שיהיה בידו לתת תפלה בכל הלב, כי רק אז יש לו כלי שלימה, היינו חסרון אמיתי, לכן הוא מקבל ירידה מלמעלה, היינו שמגלין לו עוד קצת רע מה שנמצא בהרצון לקבל והוא לא חשב על זה, וכן חוזר חלילה, עד שכל פעם מתגלה אצלו יותר רע, ואם הוא לא בורח מהמערכה, נמצא, כשהוא כבר הגיע לבחינה תחתונה שבהרע שלו, אז הקב"ה נותן לו את העזרה הדרושה שבאה אליו בכדי להצילו משליטת הרע שבו, שאז האדם זוכה לבחינת רצון להשפיע, הנקרא, טבע שני, ואז הוא מקבל פקיחת עינים בתורה.
ובהאמור יוצא, שזהו לא כמו שהאדם חושב איך שסדר עבודה צריך להיות, כפי שכלו של האדם, אלא להבורא יש סדר אחר, וגם על זה יש לומר, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נ"ה). כלומר, האדם מבין שסדר העולם הוא, שהאדם לומד איזה חכמה או איזה מקצוע, אז כל יום ויום הוא מתקדם והולך, ומבין תמיד יותר ויותר, עד שהוא משיג את הדבר שהוא לומד בשלמותו, לכן לאחר שהאדם כבר רגיל בעבודה, כפי מה שקיבל בבחינת החינוך, היינו שרק על בחינת המעשה צריכים לעבוד. כלומר, שמחנכים אותו לקבל על עצמו בחינת אמונה, להאמין בה', וגם להאמין באמונת חכמים מה שהם סדרו לנו איך לקיים תו"מ, והאדם צריך רק לזכור בזמן שעוסק בתו"מ, שהוא מקיים מצות ה', אשר ציווה לנו ע"י משה וחכמים שבאו אחריו, וע"י זה אנו נקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, זהו סדר תחילת עבודת האדם בתו"מ.
ושזה נקרא, עבודה בבחינת המעשה, כלומר שהאדם צריך לזכור בעת עשיית התו"מ, שהוא מקיים מצות ה', וזה נקרא, עבודת הכלל, וכמו כן נקרא זה, דומם דקדושה.
ואחרי זה, היינו לאחר שהוא כבר רגיל בעבודת המעשה, ושומר אותם בשמחה, בזה שהוא זכה לקיים מצות ה', אז יכולים לדבר מבחינת הכוונה, אבל מטרם שהאדם מקיים את התו"מ מבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, אין לדבר עם האדם הזה בבחינת הכוונה, וזהו כמו שאמר הרמב"ם, שענין הכוונה הנקרא בשם, לשמה, אין מגלין זה לכל אדם, "אלא עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט".
זאת אומרת, שהכלל ישראל, הנקרא, בחינת דומם דקדושה, מאיר להם בחינת אמונה בסוד אור מקיף, ומכח זה יש להאדם לקיים תו"מ בבחינת המעשה, אבל אלו אנשים שהם עוד לא מקיימים תו"מ אפילו בבחינת הכלל, בטח שאין לדבר אליהם מבחינת הכוונה.
מה שאין כן אלו אנשים שמבחינת הכלל הם בסדר, רק מרגישים דחף פנימי, שיש ענין כוונה גם כן, ששמעו שיש ענין, שצריכים לעשות שכל המעשים יהיו לשם שמים, הנקרא, לשמה, אז מתעורר בלבבם שגם הם רוצים להיות מאנשים האלו שעוסקין בתו"מ לשם שמים. ובענין לשם שמים יש כמה פירושים:
א. שעוסק בתו"מ לשם שמים, פירוש, לא שהוא מקיים תו"מ בשביל כבוד או כסף, אלא רק מסיבת שהקב"ה ציווה לנו ע"י משה, שעלינו לקיים מצותיו, בגלל זה אנו מקיימים, ולא בשביל כבוד או כסף וכדומה, נמצא, שזה נקרא, לשם שמים, היינו מטעם שה' ציווה לנו לקיים את התורה ומצות.
אבל תמורת זה האדם רוצה שה' ישלם לו שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות פרק שני כ"א).
ויש פירוש ב' בענין לשם שמים, היינו לא שהתועלת עצמו היא הסיבה המחייבו לקיים תו"מ, אלא מחמת חשיבותו וגדלותו של הקב"ה, זה מחייבו לעסוק בתו"מ, כלומר, זה שהוא משמש את המלך, ומקיים פקודות המלך, זהו הסיבה שרוצה לעסוק בתו"מ.
נמצא, לא שהשכר היא הסיבה, כמו שהסברנו בבחינה א' דלשם שמים, שהסיבה מה שמקיים תו"מ הוא שרוצה שה' ישלם לו שכר, היות שלא קיום תו"מ בשביל אנשים כנ"ל, אלא הוא עבד בהצנע לכת, שאף אחד מבחוץ לא יודע את עבודתו בתו"מ, רק ה' לבדו, לכן הוא מבקש מה' שיתן לו שכרו.
נמצא, שהתועלת עצמו היא הסיבה. מה שאין כן בזמן שהוא רוצה לעבוד רק בשביל גדלות המלך, זה נקרא, לשם שמים, היינו שכוונת השכר היא במה שהוא משמש להבורא, וזהו כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר אות קצ"א) וזה לשונו "דהיינו שירא משי"ת (לכן הוא מקיים תו"מ) משום שהוא גדול ומושל בכל".
ובהאמור יוצא, שדוקא בזמן שהאדם עובד לא לשם לקבל תמורה, אלא כוונתו הוא לשם שמים, שהוא גדלות ה' היא המחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא, לשמה, היינו לא השכר אלא גדלותו של ה', זהו הסיבה שבגללה הוא מקיים תו"מ. אם כן יש לשאול, ומה יהיה הפירוש מה שאמרו "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", אם האדם לא עובד בשביל שכר.
יש לפרש, שאלו אנשים שעובדים שלא על מנת לקבל פרס, פירוש הדבר, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אולם הגוף מתנגד לזה ואין ביכולתם להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, אבל יש להם רצון וחשק לזה, ומתפללים לה' שיעזור להם שיוכלו לעבוד בלי שום תמורה, אז ה' שומע תפלתם ונותן להם טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, וזהו השכר שלהם במה שהם זוכים לעבוד רק לתועלת ה'.
אולם יש לדעת כנ"ל, שדוקא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שהוא רוצה להגיע לדרגה זו, והיות שזה נגד הטבע, ואין האדם מסוגל מצד עצמו להגיע לזה, אלא שה' צריך לתת לו את הרצון להשפיע, והיות שיש כלל, כי אין מילוי בלי חסרון, כי אי אפשר למלאות איזה דבר אם אין שם בית קיבול, הנקרא, חסרון, והיות שהחסרון של אי יכולת לעשות מעשים דלהשפיע, גם זה אינו בידי אדם להרגיש, אלא הרגשה זו, שהאדם צריך לעשות בעל מנת להשפיע, האדם שואל, לאיזה צורך אני רוצה לעשות מעשים דלהשפיע, אז בטח האדם צריך מקודם להרגיש, שבלי הרצון להשפיע הוא נמצא במצב של חסרון, היינו שהוא נפרד מה' מחמת שינוי צורה, גם זה אין בידי אדם כח להרגיש, אלא גם זה, היינו הרגשת הרע שיש ברצון לקבל לעצמו, שבזה הוא נעשה נפרד מה', גם זה אין בידו להבין, כי שואל, מה יהיה לך מזה שאתה תעשה הכל בעל מנת להשפיע, עם שאלות כאלה נאבד לו הרצון והצורך לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
לכן דוקא ע"י המאור התורה שמאיר לאדם, אפילו בזמן שהוא לומד שלא לשמה, המאור הזה נותן לאדם יכולת שירגיש את החסרון והצורך להשיג את הרצון להשפיע, אלא כנ"ל, שלא מראים לאדם את כל הרע הנמצא בהרצון לקבל כנ"ל, אלא מראים לו כל פעם קצת, היינו אחרי כל ירידה, שהוא רואה שהוא נמצא בפירוד, ואין לו חשק לעבודה, נותנים לו בחינת עליה, ואחרי כל עליה הוא מקבל עוד הפעם ירידה, עד שמתגלה אצלו כל הרע, ואז לאחר שיש לו כבר חסרון שלם, אז הוא מקבל מלמעלה את הרצון להשפיע, אבל באמצע עבודה, כשהאדם מקבל ירידה, הוא רוצה לברוח מהמערכה, המצב הזה נקרא, אחוריים, היינו שאינו מאיר לו את האמונה שימשיך בעבודה, אלא הוא מבין שה' צריך להתנהג עמו כמו שהאדם מבין, כנ"ל, אבל ה' עושה כדעתו ולא כדעת האדם, שחושב שהסדר בעבודה צריך להיות דומה לכל המקצועות שהאדם לומד, וכל יום הוא הולך קדימה, וכאן האדם רואה שכל יום הוא הולך אחורה, היינו כל יום הוא רואה שהוא נמצא במצב אחוריים, אבל האמת הוא כנ"ל, שהבורא מתנהג עמו כפי שהבורא מבין ולא כמו שהאדם מבין.
ובהאמור אנו רואים, שסדר עבודה היא בהיפך מדעתו של אדם, כי האדם מבין, שעל ידי זה שיהיה לו כל פעם עליה בדרגה הוא יגיע לשלימות המטרה, אבל הבורא מבין להיפך, היות שאם האדם היה נשאר במצב של העליה, אז הוא היה חושב עצמו שהוא כבר שלם, היינו שהוא לא רואה שום חסרון בעבודתו, אז הוא היה נשאר בבחינת הדומם שלו, ובחינת הרע שיש בו מצד הרצון לקבל, לא היה מרגיש שהוא רע, כי הוא לא רואה שיפריע לו מלעסוק בתו"מ. ולא היה יודע מה זה בחינת אחוריים, היינו מהו שהתו"מ אינם מאירים, אלא היה תמיד שמח מזה שהוא עובד את ה' ומקיים מצותיו, ויש כלל, שמלמעלה לא נותנים מותרות, כלומר, בזמן שהאדם לא מרגיש שחסר לו העיקר, אסור לתת לו מותרות.
שיש כלל, בזמן שחסר לאדם חיים הכרחיים, כלומר בזמן שחסר לאדם נשמת חיים, הנקרא, דביקות בה', המכונה, אמונה שלימה, לא שייך לומר שיתנו לו מותרות, כלומר, דבר שאדם לא מרגיש שחסר לו, שבלעדו לא יכול לחיות, ברוחניות נקרא דבר זה אצל האדם, למותרות, היינו דוקא בזמן שאדם מבקש מה' שיתן לו איזה דבר, שכל כך נחוץ לו את הדבר, עד כדי כך שבלי זה החיים שלו לא שוים כלום, זה נקרא, הכרחיות, וזה נקרא, רצון אמיתי, היינו חסרון שהיא ראוי לקבל מילוי, מה שאין כן אם הרצון שלו לא כל כך גדול, זה נבחן למותרות.
לכן בזמן שיש לאדם סיפוק בתו"מ מבחינת המעשה, לא שייך לומר שיתנו לו מדרגה יותר גדולה, כי הוא לא כל כך נצרך לישועה.
ובהאמור יוצא, שאין האדם מסוגל לעלות במעלת הקודש, אלא דוקא בזמן שמרגיש שהוא נמצא בתכלית השפלות, שזה נקרא, מצב של אחוריים, היינו שבזמן שהוא נמצא במצב אחוריים, אז הוא יכול לקבל כלי, הנקרא, חסרון לקבלת עזרה מלמעלה, והעזרה שבאה מלמעלה נקראת, בחינת נשמה, כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל, במה, והתשובה היא, בנשמתא קדישא".
וכל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל כל פעם מדרגה יותר גדולה, עד שזוכה להשיג את הנרנח"י שבנשמתו.
ובזה יש לפרש, מה ששאלנו, מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", שיש לפרש, "וראית", היינו אם האדם רוצה לזכות לבחינת ראיה, היינו לפקיחת עינים בתורה, כלומר, מבחינת תורה שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה, אין האדם יכול לזכות לזה בזמן עליה, היינו בזמן שהוא רואה שמאיר לו בחינת תו"מ, היינו מזה שיש לו סיפוק, ורוצה שכל פעם תהיה לו מדרגה יותר גדולה, כדרך הנוהג בדברים גשמיים, שכל פעם האדם רואה שהוא מוסיף והולך בהשגת מבוקשו, הן שלומד איזה מקצוע והן שלומד איזה חכמה, נמצא, שהאדם תמיד בבחינת עליה, הנקרא, בחינת פנים.
מה שאין כן ברוחניות הוא ההיפך, שדוקא מבחינת אחוריים, היינו ממצבים שהם לא מאירים, היינו דוקא מירידות, שפירושו, שכל פעם מתגלה אצלו יותר רע, כלומר שמידת הרע שיש בהרצון לקבל, איך שהוא המפריע לאדם שיגיע למטרתו שבגללה הוא נברא, והוא מטעם הנ"ל, כי אין האדם יכול לקבל מה' עזרה, אלא על מצב ששם הוא מרגיש את החסרון אמיתי. נמצא, שאין האדם יכול לומר שהקב"ה לא מסתכל עליו בזה שהוא רואה שהוא הולך אחורי, אלא אחוריים הזה שהאדם מרגיש, זה בא מלמעלה, כלומר שה' נתן לו עזרה בזה שהוא רואה את הרע שנמצא ברצון לקבל.
נמצא, שהאדם כן מתקדם, אלא כנ"ל, לא לפי דעתו של אדם, אלא לפי מה שהבורא מבין, וזה שכתוב "כי לא מחשבתי מחשבותיכם", זאת אומרת, שהקב"ה נותן לו מקודם העזרה, שירגיש כל פעם יותר את שיעור הרע שיש בהרצון לקבל, כנ"ל, שאי אפשר לגלות לו כל הרע בפעם אחת, אלא כל פעם מתגלה אצלו שיעור קטן, בגלל שאם האדם יראה את כל הרע בבת אחת, הוא יברח מהמערכה, לכן מגלין לו מעט מעט, עד שרואה את שיעורו האמיתי, אז יש לו הצורך אמיתי לעזרתו יתברך, ואז הוא זוכה להמשיך את בחינת הנרנח"י שבנשמתו.
וזה שכתוב, "וראית את אחורי", שדוקא ע"י המצבים של אחוריים האדם יכול לזכות להמטרה.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים".
ויש לשאול, מה בא זה ללמדינו, וכי יש למי שהוא ספק שעם ישראל מרובים מכל העמים, שעל זה בא הכתוב להודיענו, שלא נטעה, שה' בחר מחמת שעם ישראל מרובים מכל העמים, אלא שיש לפרש כנ"ל, כי בזמן שמדברים מעבודה, אז בין בחינת ישראל ובחינת אומות העולם מדברים באדם אחד, כמו שכתוב בזה"ק, "שכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו".
לכן יש לפרש, שלפעמים האדם נמצא במצב, שבחינת ישראל שבאדם מרובה מבחינת אומות העולם שבו, היינו במצב עליה, הנקרא, בזמן שהאדם מרגיש שהוא שלם בתו"מ, לכן ע"י זה האדם יכול לזכות לאהבת ה', כי השכל מחייב, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הולך בדרך הישר, לפי דעתו של האדם, בזמן שהוא עובד בבחינת הכלל כנ"ל, ובגלל זה ה' צריך לאהוב אותו.
על זה באה התשובה, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם".
ונשאלת השאלה, ומדוע לא חשק ה' את האדם בזמן שהאדם מרגיש עצמו שהוא עובד ה' בשלימות. על זה באה התשובה כנ"ל, כלומר שאין האדם צריך לעזרת ה' שיזכה לאהבת ה', כי האדם מרגיש עצמו לשלם מבחינת המעשה, שהוא בחינת דומם דקדושה.
אלא אומר הכתוב, אני חושק בכם מטעם "כי אתם המעט מכל העמים", היינו, דוקא מהמצב שאתם מרגישים שאתם המעט מכל העמים, זאת אומרת, שכל הרצונות של אומות העולם מושלים עליכם, ובחינת ישראל שבכם אינם עולים בשם, ואתם רואים את הרע שבקרבכם בשיעור הרע אמיתי, ואז מתפללים שאני אתן לכם עזרה, והיות שיש לכם עכשיו חסרון אמיתי, שאתם מרגישים איך שאתם רחוקים מלעשות משהו בעל מנת להשפיע, אז מתעורר הזמן המתאים לתת לכם עזרה, היות שאז אתם מבקשים הכרחיות ולא מותרות כנ"ל.
במצב עליה לא חסר לאדם שה' יעזור לו רק על מותרות, וזה שכתוב "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם", כי אז אין אתם צריכים אותי לענין הכרחיות, היות המצב שלכם הוא מרובה מכל העמים, שאתם מרגישים שאתם שולטים על הרע שבכם מבחינת הכלל, שהוא בחינת מעשה. אלא מדוע ה' חשק בכם, דוקא מהמצבים שאתם המעט מכל העמים, כלומר שהאומות העולם שבכם שולטים על בחינת ישראל שבכם, ואתם צועקים אלי הצילו בכל הלב, אז אני אוהב אתכם, ורק אז אני יכול לקיים את כל מה שהבטחתי להאבות על ירושת הארץ, מטעם כי עתה כבר יש לכם כלים לקבל את ברכתי, היינו כלים דהשפעה, שבזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, אז הוא יכול לקבל את הברכה מלמעלה.
היוצא מכל הנ"ל, שאין האדם צריך להתפעל שבזמן הירידה בא אליו הרע שבו להתווכח עמו, ונותן לו להבין, הלא אתה רואה שאין אתה מתקדם בעבודה, לכן אני מייעץ לך לברוח מדרך הזה, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וללכת לעבוד בדרך שכל הכלל עובדים, היינו רק בבחינת המעשה, ואז הוא הזמן של בחינת הבחירה, כלומר או להתגבר ולומר, עתה אני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מה' ורק ה' יכול לעזור לו, והוא מאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אפילו שאינו ראוי לעזרה גם כן ה' עוזר. לכן הוא אומר, אני בטח אקבל עזרה מלמעלה, היות שאני מרגיש שהעזרה מה שה' יתן לי עכשיו, זה ממש בחינת "מחיה מתים", מה שאין כן אם האדם לא זוכה, אז הוא בורח מהמערכה ואומר, שעבודה זו שייכת לאנשים מוכשרים אבל הוא אינו מוכשר לזה, ועל זה דרשו חז"ל "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה", לכן לא לברוח.