מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה

תשנ"א - מאמר כ"ה
1991 - מאמר 25

הנה הזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) כתוב שם וזה לשונו, פתח רבי יהודה ואמר, "עבדו את ה' בשמחה. כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות. ואם תאמר, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה. ושמחה זו ורננה זו אינן נמצאות, אלא במה הן מתתקנות. הוא באלו הכהנים והלווים, שמחה מתקיימת בכהן, משום שהוא תמיד רחוק מן הדין, רננה נמצאת בלוים. עתה שלא נמצא קרבן (היינו משחרב בית המקדש), ואיך מקיים שמחה ורננה. והרי כך למדנו, שהתשבחות, שמשבח לאדונו, ושמחת התורה, ורננה של התורה, זו שמחה ורננה, הרי למדנו (ברכות ח'), לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים, ויתפלל תפלתו. היעלה על דעתך, שני פתחים ממש. אלא אמור, שיעור שני פתחים, הנקראים חסד ופחד, דהיינו גבורה. והם פתחי עולם".

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, ש"הכהן הוא בשמחה" ו"הלווים הם ברננה". וכן מה שכתוב, שהשמחה היא בלב ורננה היא בפה. ודוקא ע"י ב' אלו מתתקנות הקרבן. והענין הוא, כי ידוע שסדר העבודה הוא, שמתחילים לעבוד בתורה ומצות, הוא בכדי לקבל שכר, והשכר הוא תמיד למה שהאדם משתוקק לקבל ולא רוצים לתת לו, אלא שמשלם עבור זה מה שדורשים ממנו, זהו השכר, שבגללו האדם עובד.

וממילא כל אדם יש לו תשוקה למה שהגוף שלו דורש. לכן יש הבדל בדרך כלל בין אדם לחבירו, בין ילדים קטנים לילדים קטנים, ובין קטנים לגדולים. למשל, אנו רואים שלפעמים ילדים קטנים, שלא רוצים לאכול, אומרים להם, אם אתם תאכלו, אתם תקבלו שכר, שיקנו לכם צעצועים וכדומה. נמצא, שעל אכילה הם מוותרים, בכדי לקבל צעצועים. הם נותנים יגיעה, בזה שאוכלים, בכדי להשיג צעצועים. ולגדולים אומרים, אם אתם תעבדו, ניתן לכם לאכול. זאת אומרת, לכל אחד ואחד יש לו דבר מיוחד, שנקרא "שכר" אצלו.

לכן, כשבאים לדבר מעבודת ה', "שה' צוה לנו לקיים תורה ומצות", שבטח שזאת נקראת יגיעה, כי מטבע של האדם שאוהב מנוחה, ואם דורשים ממנו משהו לעשות ולוותר על המנוחה, הוא שואל תיכף, מה אני ארויח יותר, כלומר, איזו הנאה תהיה לי יותר הנאה, מזה שאני נהנה עכשיו מהמנוחה. ובזמן שהאדם שומע, שהתענוג שהוא יכול לקבל מהיגיעה, הוא פחות מהתענוג שהוא נהנה מהמנוחה, בטח שהוא לא יעשה.

לכן, היות שהאדם מתחיל לעבוד עבודת הקודש, אין להאדם מושג יותר להבין מה הוא תענוג, רק ממה שהרצון לקבל לתועלת עצמו מבין, שיקבל הנאה מעבודה זו יותר משהרצון לקבל לעצמו נהנה מהמנוחה. לכן מבטיחים לו שכר, היינו שיקבל תמורה עבור עבודתו, כמו שכתוב בזה"ק, שמבטיחים לו "שיהיה לו תענוגי עולם הזה בשפע", וכמו כן יתנו לו שכר "בעולם הבא". ובשיעור שהוא מאמין בזה, בשיעור הזה הוא מוכן לעבוד, היינו כפי מה שהוא מאמין בשכר ועונש.

וזה נקרא שהוא עובד על קו אחד, שהוא בכדי לקבל שכר עבור תועלת עצמו, שזאת נקראת "עבודה בבחינת המעשה". כלומר, שהוא צריך להאמין בה', שהוא צוה לנו ע"י משה לקיים את התו"מ, ובזכות זה יהיה לנו שכר כנ"ל. ואם לא, יהיו לנו עונשים. שב' אלה מחייבים אותנו לקיים את התו"מ. וזה נקרא גם כן בדברי חז"ל "יראה ואהבה", כמו שאמרו חז"ל "יראה צריכים כי אין המתיירא בועט, ואהבה צריכים כי אין האוהב שונא". אולם להבין המושג "בעל מנת להשפיע", אין האדם מוכשר, בזמן שנמצא עוד בקטנות הדעת, ולא יכול להבין שיש ענין להשפיע. אלא, האדם יכול להבין, שצריכים להשפיע רק בעל מנת שיקבל תמורה עבור ההשפעה שהוא נותן.

אולם זאת נקראת גם כן מדרגה גדולה, הגם שזהו הוא בעל מנת לקבל. וזאת נקראת מדרגת "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". לכן האדם צריך, שיהא נזהר בזמן שהוא עובד ה' אפילו שלא לשמה, להחשיב את המעשים, והאדם צריך לתת תודה לה', שנתן לו רצון וחשק לקיים את התו"מ, ושלב ראשון להכנס לעבודה אמיתית, שבזה הוא נקרא "עובד ה'", הוא לעבוד בלי שום שכר ורק לתועלת ה'.

מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה שכר, הוא נקרא בשם "עובד לעצמו", היינו לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. אבל כנ"ל, שהאדם צריך להיזהר, שיחשיב את העבודה זו ולא לזלזל בה חס ושלום, אלא לתת תודה לה', על זה שזיכה אותו לקיים תו"מ במעשה.

אולם אח"כ האדם צריך לעבוד בשביל שכר ועונש במובן אחר, כנ"ל בהמשל של הקטנים וגדולים, שהשכר צריך להיות, במה שהוא זכה להשפיע לה', היינו שיש עתה בכוחו לכוון בעל מנת להשפיע, שע"י זה הוא בא לידי "דבקות ה'". וזהו השכר שהאדם צריך לדרוש עבור יגיעתו בתו"מ.

אולם היות שהאדם רגיל לעשות הכל לתועלת עצמו, לכן הגם שהאדם מאמין מה שכתוב, "שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים", אבל היות שהגוף מתנגד לזה, מסיבת שזהו נגד הטבע, אין האדם יכול לקבוע, שזה הוא באמת דבר גדול, היינו להשפיע. ושזהו כל כך חשוב, עד כדי כך, שיהיה כדאי לאדם לקיים תו"מ, שדבר זה, היינו בעל מנת להשפיע, שזה יהיה כל השכר תמורת עבודתו בתו"מ.

והיות שענין להשפיע לא חשוב כל כך אצל האדם, לכן אין לו צורך להתפלל לה' מעומק הלב, שיתן לו רצון להשפיע בתור מתנת ה'. לכן יוצא, אף על פי שהאדם מבין, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל שהאדם ירגיש את נחיצות שבדבר, אין לו. לכן מוכרח האדם לעבוד, שה' יאיר לו את הנחיצות שבדבר, איך שהרצון להשפיע הוא יביא את האדם למטרת הבריאה, שהיא להשגת הטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה. לכן צריך האדם לבקש מה', שיתן לו להרגיש את החסרון, היינו שחסר לו הרצון, שיבקש מה' בכל הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, כי "אין מילוי בלי חסרון".

ואח"כ יבקש מה', שיתן לו את המילוי. היות שיש הרבה פעמים, שהאדם בא לידי מצב, שהוא לא רוצה בכלל שה' יעזור לו, שיהא נמאס בעיניו את הרצון לקבל, ושירגיש את השפלות שישנו בהרצון לקבל. אלא הוא רוצה, אדרבה שה' ימלא לו את כל מה שהרצון לקבל דורש. לכן בזמן שהאדם בא לידי המצב של שפלות, עליו לבקש מה', שיתן לו את נחיצות הצורך של רצון להשפיע, ושהתפלה תהיה מעומק הלב. ואז באה לו העזרה מלמעלה.

אולם כשהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא נמצא בתחת השפלות, והאדם כשרואה את שפלותו, הוא במצב שבור ורצוץ, ואיך הוא יכול להיות בשמחה, כנ"ל כמו שאומר הזה"ק "ואם תאמר אי אפשר, כי האדם ההוא עבר על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, הרי ודאי ברוח שבור, ואיפה היא השמחה".

ויש לשאול על זה, באם השכל מחייב, כשהאדם רואה שהוא בשפלות, שצריך להיות בעצבות, מדוע הוא מוכרח להיות בשמחה. והטעם הוא, משום שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". גם זה יש להבין, מדוע דורשים מהאדם דבר שאינו באפשרי, הלא הם שני הפכים בנושא אחד.

אאמו"ר זצ"ל אמר, היות בזמן שהאדם נמצא במצב של "עירום וחוסר כל", האדם הזה נבחן לבחינת "ארור" ו"אין ארור מתדבק בברוך", כמו שכתוב במאמר "אמונת רבו". לכן אין האדם מסוגל לקבל ברכה מה', כי אין הברכה שורה על דבר ריק. לכן משיב הזה"ק, ש"הקרבן מתתקנות באלו הכהנים ולהלווים, ששמחה מתקיימת בכהן, ורננה נמצאת בהלווים". והטעם הוא משום שכהן הוא "חסד", והוא רחוק מן "הדין". ויש לדעת, מהו בעבודה, שהכהן הוא חסד.

והענין, כי חסד הוא בחינת השפעה, היינו שאינו צריך בשביל עצמו כלום, אלא רק להשפיע לאחרים. ומי שהוא בבחינת "חסד", הוא שמח בחלקו, שבשבילו אינו צריך לשום דבר. נמצא שאין לו שום חסרון, וממילא הוא יכול להיות בשמחה, כי ענין דין מראה על חסרון, היות שכל ענין חסרון שנמצא בהנבראים, הוא מסיבת שהיה דין, שאסור להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק בכלים דהשפעה, שרק שם הוא המקום שהשפע יכול להתקבל.

לכן כשאומרים, שיש חס ושלום דינים בעולם, יהיה הפירוש, שאין בעולם מקום שהטוב ועונג יתפשט, מטעם שהעולם משוקע בכלים דקבלה, שעליהם היה צמצום ודין. ומטעם זה כהן, שהוא בחינת חסד, שהוא כלי דהשפעה, אין לו שייכות לדין. וזה שכתוב "שמחה מתקיימת בכהן, משום שהוא תמיד רחוק מן הדין". והיינו כנ"ל, שכלים דהשפעה הם רחוקים מכלים דקבלה, שהם דין.

מה שאין כן, לוי הוא בחינת דין. ושם נוהג בחינת "רננה", היינו בחינת שיר. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה') "אין אומרין שירה אלא על היין". ובזה"ק מבואר, שענין יין היינו "יינה של תורה", שזהו בחינת הארת חכמה, הנקרא "קו שמאל". ששירה נקראת "המתקת הדינים", כי דינים הוא כנ"ל, היינו כלים דקבלה, שעליהם היה דין, שאסור להשתמש בהם, מחמת שהם בחינת שינוי צורה הגורם פירוד. ומטעם זה המקום הזה של דין נשאר בלי שפע.

מה שאין כן בזמן שמתקנים את הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, אז השפע בא וממלא את הכלים דקבלה. נמצא, שהדינים, היינו הכלי קבלה, שהיו מקודם בעל מנת לקבל, היה מצב של מר, מטעם שהיו בלי אור, מה שאין כן עכשיו, שקבלו תיקון בעל מנת להשפיע, מאיר שם אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא, מה שהיה מר, נעשה עכשיו מתוק, וזה שכתוב "אין אומרין שירה אלא על היין", שהיא בחינת חכמה.

וזה שכתוב "ורננה נמצאת בלוים, וכך הוא, כי הלווים נמצאים לעולם על השיר ואלו הכהנים והלווים עומדים עליו ובהם נשלמת עבודת הקב"ה", היינו שע"י נשלמת עבודת הקב"ה, שהוא ענין של תיקון ג' קוים, שהם "חסד", "דין", "רחמים". כלומר, שעל ידי הימין והשמאל נשלם האדם עם הקרבן, היינו שע"י זה האדם מתקרב להקב"ה.

וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "עתה משחרב בית המקדש, ואיך מקיימים שמחה ורננה, ומשיב שהתשבחות שמשבח לאדונו, ושמחת התורה ורננה של התורה, זו שמחה ורננה", שיש לפרש, שענין כהן מרמז לנו את העבודה של קו ימין, שימין נקרא שלימות, ושלימות מולידה שמחה.

ויש להבין זה, מה התשובה, שימין נקרא שלימות, שבגלל זה ייקח את השלימות של ימין בזמן שהוא רוצה להקריב קרבן, שפירושו, שהוא רוצה להתקרב לה' מטעם, שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', הן בבחינת "מוחא" והן בבחינת "ליבא", והוא שבור, והוא נמצא ברוח עצוב.

ומשיב הזה"ק "מהתשבחות שמשבח לאדונו, מביא לו שמחה". ויש לשאול, איזה שבח ותודה הוא יכול לתת לה', בזמן שהוא מרגיש שהוא חוטא. אלא, שענין הוא, שיש לדעת, שבכל דבר יש להבחין ב' צדדים:

א. שמצד אחד האדם עכשיו שבור ורצוץ, מסיבת שהוא חטא נגד הבורא, והוא נמצא במצב עצוב, היות שהוא מרגיש, איך שהוא בערום וחוסר כל מקדושה.

ב. שיש כאן צד השני של המטבע, שהוא, שעד עתה לא היה חושב כלל על עניני רוחניים, אלא היה משוקע בעניני עולם הזה, ולא היה זוכר בכלל, אם יש ענין רוחניות בכלל בעולם. מה שאין כן עכשיו הוא בא לעולם אחר, שאינו חושב עתה על עניני עולם הזה, אלא כל דאגותיו הן, מדוע הוא כל כך מגושם. לכן מצד זה האדם עכשיו עלה בדרגה, היינו שהשכר ועונש שלו, הוא לא בדברים גשמיים אלא בעניני רוחניים.

ובהאמור יוצא לפי הכלל, שאם האדם עולה בדרגה, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שזכה עכשיו לרצון של עבודת ה'. לכן אפילו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', וכואב לבו מזה, שאף על פי שהוא נולד "יהודי", ומכל מקום הוא אינו משתמש עם זה לעשות מעשים, מה שמתאים ליהודי, היינו שתהיה לו אמונה בה' כפי שמתאים ליהודי, אלא כל דאגותיו הן למלאות את הצרכים, מה שהגוף דורש, כמו כל הגופים, היינו כל הצרכים של הנבראים, אפילו מה שאינו יהודי דורש, גם הוא דורש, כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", היינו כל הצרכים של הגוים גם גופו דורש.

לכן עתה, כשהוא השיג ומרגיש קצת שיש ענין רוחניות בעולם, הנקרא "דבקות בה'", והוא רחוק מזה, ויש לו שבירת הלב מזה, ורוצה להקריב קרבן, היינו שרוצה להתקרב לה', שזה נקרא "הקרבת קרבן", לכן מצד אחד הוא צריך להיות שבור, מזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה', ומצד שני הוא צריך להיות בשמחה, מזה שהוא רוצה עכשיו להתקרב לה'.

לכן מצד זה האדם יכול לקיים "עבדו את ה' בשמחה". ולמה הוא צריך להיות שמח, זה מטעם בכדי לתת שבח להקב"ה, בזה שקירב אותו. ומאיפה האדם יודע, שה' קירב אותו. והתשובה היא, שהאדם צריך לדעת, מזה שה' קירב את עצמו אל האדם, מזה האדם מרגיש שהוא רחוק מה'.

וזהו כדוגמת בעולם הגשמי, שאין האדם יודע שהוא רחוק מאיזה דבר, אם הוא לא רואה את הדבר מרחוק. כלומר, כי אם האדם רואה איזה דבר, אז הוא יכול לומר, שזה הדבר רחוק ממנו או קרוב. אבל אם הדבר כל כך רחוק ממנו, ואין הוא רואה את הדבר בכלל, איך הוא יכול לומר, שזה רחוק או קרוב. וכמו כן כאן בעבודה, בזמן שהאדם מרגיש, שהוא רחוק מעבודת ה', ובא ע"י זה לשבירת הלב, מסיבת התרחקות מה', ורוצה שה' יקרב אותו, שזה נקרא, ש"רוצה להביא קרבן", היינו לקרב עצמו לה', בטח ה' התקרב אליו.

וראיה לזה, שהוא רואה אותו מרחוק, היינו שהוא מרגיש עצמו, שהוא רחוק מה', מבחינה זו האדם צריך לקבל "שמחה" מזה שה' התקרב אליו, והוא רואה את ה' מרחוק. ושמחה זו גורמת להאדם לקבל חשיבות מעבודת ה'. היינו, אפילו שהוא נמצא בהרגשת התרחקות מה', הוא אומר, שה' קרוב אליו בשיעור מה. ומבחינה זו האדם, שהוא אומר, שיש לו שלימות מזה, כבר נקרא "ברוך". ואז הוא מסוגל, שיזכה באמת שה' יקרב אותו, היינו שהוא יזכה להרגיש שהוא קרוב לה', מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך".

אולם בזמן שאין לאדם צורך לצאת ממצב הקטנות שלו, אז אפילו שה' רוצה לתת לו מדרגה יותר עליונה, שהוא יצא מקטנותו, אבל כשהוא נמצא במצב השלימות, בזה שהוא עוסק בבחינת הימין והוא שמח בחלקו, איך אפשר לתת לו משהו, כי אין לו כלים לזה, היינו צורך לצאת מקטנותו, מטעם שהוא שמח בחלקו.

לכן הוא צריך ללכת גם בשמאל כנ"ל, שהוא בחינת "לויים", "גבורה פחד". היינו, שהוא עושה בקורת על מעשיו, ורואה איך שחסר לו בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". ויש לו פחד, שלא ישאר במצב הקטנות לעולמים, וישאר בבחינת שינוי צורה מהבורא, היות הבורא הוא המשפיע, והאדם שקוע כולו בקבלה עצמית. וכל פעם שהוא רוצה להתגבר, הוא רואה שאין זה בידי אדם. לכן ע"י זה הוא נעשה נצרך להבורא, שהבורא יעזור לו.

וזה שכתוב "שהתשבחות שמשבח לאדונו, ורננה של התורה זו שמחה ורננה". והיינו כנ"ל, שמבחינת ימין ושמאל יצא הקרבן, היינו שע"י שניהם האדם מתקרב לה', כי הכלים והצורך האדם מקבל משמאל, שאז הוא נצרך שהבורא יעזור לו, שיתן לו כוחות מלמעלה, הנקרא בחינת "נשמה", שכל פעם שהוא רוצה להתגבר, נותנים לו עזרה.

אבל עניית התפלה היא בזמן שהאדם נמצא בבחינת שמחה, שהוא שמח בחלקו, ואין לו שום צורך לקבל מדרגה יותר גדולה. אלא באיזה מצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון ומרגיש ל"ברוך ה'". אז הזמן ש"ברוך מתדבק בברוך". ואז הזמן שיכול לזכות לדביקות, מטעם שכלים לזה כבר יש לו מבחינת השמאל.

ואז, כשהוא יכול לומר, שהוא שמח בחלקו, הגם שיש לו חסרון, עד כדי כך שהוא מרגיש חסרון וכאב, בזה שהוא מרוחק מה'. וזה נקרא "שמח בחלקו". והיות שרק באופן שיש לו חסרון, אז שייך לומר "שמח בחלקו". מה שאין כן כשאין לו חסרון, אין זה נקרא "שמח בחלקו", כי "שמח בחלקו", פירושו שהוא מסתפק במועט. ואם אין לו חסרון, הרי הוא לא נקרא "מסתפק במועט", היות שאין לו צורך ליותר ממה שיש לו.

וזהו על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ב) "והשתיה כדת אין אונס". מאי "כדת", כדת של תורה. מה דת של תורה, אכילה מרובה משתיה.

ואמר "שדת של תורה" הוא "אין אונס", היינו אין לו הכרח לזה, אלא בלא שתיה הוא גם כן יכול לאכול, שענין אכילה הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שהוא מאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת "טוב ומטיב", אף על פי שהוא לא רואה את זה, כלומר שהדעת מכחיש את זה, ומכל מקום הוא מאמין. אז הוא זוכה לבחינת "שתיה" כנ"ל, הנקראת בחינת "יינה של תורה", שהיא בחינת חכמה, שהיא האור של מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו.

זה נבין מה שאמרו חז"ל "לעולם יכנוס אדם שני פתחים ויתפלל תפלתו". היינו, כי בכדי שתפלתו תתקבל, היינו שיזכה לבחינת "קרבן", הנקרא "התקרבות לה'". וידוע שתפלה היא במקום קרבן, זאת אומרת בכדי שיזכה להתקרבות ה', הוא צריך ללכת בימין ובשמאל. וענין ב' פתחים יהיה הפירוש, שצריכים ב' דברים:

א. לדעת מה שחסר לו. ובזה הוא מקבל חסרון וצורך, הנקרא "כלים", שה' יוכל למלאות את חסרונו. מה שאין כן אם אין חסרון לא יכולים למלאות.

ב. זמן לקבל את המילוי. כי בזמן שהאדם נמצא בחסרון, אז אין זמן למלאותו, מטעם כי "אין הארור מתדבק בברוך". לכן צריכים זמן של שלימות, שאז הזמן לקבל מילוי. לכן צריכים לב' רגלים, ימין ושמאל.