מה על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות

תשנ"א - מאמר מ"א
1991 - מאמר 41

הזה"ק (נשא אות מ"ב) אומר שם וזו לשונו "במעשים של האדם ניכר הפרצוף השורה עליו, זה שאומר, שהכרת פניהם ענתה בם בצורה השורה עליו, או מהמרכבה של ד' יסודות העולם, שהם אש רוח מים עפר (ארמ"ע), שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", עד כאן לשונו.

משמע, שענין התמזגות הגוף מוליד בהאדם את המידות, שאין זה שייך ליצר הרע. למשל, אם יש לו יותר מבחינת יסוד המים, הוא בעל תאוה. ואם יש לו יותר מיסוד האש, הוא כעסן. ואם יש לו יותר מיסוד הרוח, הוא בעל גאוה. ואם יש לו יותר מיסוד העפר, הוא עצלן. ואין לזה שום שייכות ליצר הרע, משמע מכאן, שכל המידות שיש באדם הנמשכות מארבע יסודות ארמ"ע, אין להן שום שייכות ליצר הרע.

נשאלת השאלה, ומהו היצר הרע. על זה צריכים לומר, שיצר הרע הוא שמפתה את האדם לעשות מעשים שהם נגד רצון ה'. האדם צריך מקודם להאמין בה', ואח"כ יכולים לומר, שהוא עושה מעשים שהם נגד רצון ה'. ואז מתחיל לעשות חטאים מחמת היצר הרע, ולא רוצה לשמוע בקול ה', שנתן תורה לעמו ישראל.

אלא כל מה שהם (שלא משיגים אמונה בה'), עושים רע לאחרים, זהו מכח התמזגות של הד' יסודות, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר "או מהמרכבה של ד' יסודות, שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", שאצלם אין שייכות לענין אמונה בה'. מה שאין כן אצל האדם, ששם נוהג ענין אמונה, שם מתחיל ענין יצר הרע, שאינו מאמין בה', ויצר הטוב, שהוא כן מאמין בה'. זאת אומרת, מי שמאמין בה', היינו שמאמין בשכר ועונש, אצלו מתחילה העבודה של יצר הרע ויצר הטוב. מה שאין כן אלו אנשים שאין להם ענין באמונת ה', הם דומים לבהמות.

אבל בודאי צריכים לומר, מה שהזה"ק אומר, שהם שייכים לד' יסודות, ואין להם שייכות ליצר הרע וליצר הטוב, זהו לגבי עניני עבודה. מה שאין כן בבחינת הנגלה, היינו להלכה, נוהג בהם כל עניני עונשים ודינים, שהבית דין מחייבים אותם, ששם אין האדם יכול לומר, שאין לו יצר הרע ולא מגיע לו עונש, אלא הוא יגיד שהוא בא מן ד' יסודות.

וצריכים לומר, שהזה"ק מדבר מעניני עבודה ולא מבחינת תורת הנגלה, ששם מדברים מבחינת הלכה למעשה. אלא שהזה"ק מדבר מסדר העבודה, שם שייך לומר, שהאדם שייך לבחינת ד' יסודות, ועדיין אין לו שייכות ליצר הרע. כי בעבודה מתחילים לדבר מיצר הרע, מזמן שהאדם מתחיל להאמין בה', אז מדברים מיצר הטוב או מיצר הרע.

אולם בענין אמונה בשכר ועונש, יש גם כן להבחין ב' הבחנות:

א. שכר ועונש מתפרש, שאם ילך בדרך הישר, הוא יקבל תמורת זה שכר בעולם הזה, שיהיה לו טוב, וגם בעולם הבא יהיה לו טוב. ואם חס ושלום לא ילך בדרך הישר, יהיה לו חס ושלום רע.

ב. שכר ועונש מתפרש, שאם הוא ילך בדרך הישר, כפי שסדרו לנו החכמים, ויהיו מאמינים בדבריהם, אז יהיה השכר, שהם יזכו להתקרבות לה', ואם לא יאמינו באמונת חכמים, שהם קבעו לנו איך ללכת בדרכי ה', אז יהיה להם עונש. והעונש הוא בזה, שהם יהיו מרוחקים מה', ולא יתנו להם עזרה שיוכלו להתקרב לה'. כלומר, השכר שלהם יהיה, בזה שיתנו להם מלמעלה רצון להשפיע, שהוא טבע שני. והעונש שלהם יהיה, בזה שהם ישארו משוקעים באהבה עצמית, ויכאב להם בזה שלא מתקדמים.

וזה נקרא שהם "מונחים תחת שליטת היצר הרע", שמה שהם נפרדים מה' ואינם יכולים להתחבר אליו, וכואב להם בזה שהם מונחים תחת שליטת הרע. זאת אומרת, שאין לומר, שנותנים להאדם עונש ואינו מרגיש שהוא עונש, היינו שאינו מרגיש יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת הרע.

אלא הכוונה של עונש היא, שמרגיש יסורים בזה שהוא מונח תחת שליטת היצר הרע, היינו שמרגיש שזה רע ע"י יסורים. זה נקרא ש"האדם מונח תחת שליטת היצר הרע", היינו שכואב לו מזה. מה שאין כן אלו שהם מונחים תחת שליטת הרע, ואינם מרגישים יסורים, זה נקרא בעבודה, ש"עדיין אין להם יצר הרע", שעוד לא מרגישים, שזה שמונחים תחת שליטת הרצון לקבל, נקרא רע.

אולם יש להבין, אם האדם לפי התמזגות הגוף אין בידו לעשות טוב, אלא שהוא צריך להתאמצות יתירה, יותר משאר אנשים, לעשות טוב, אם כן מה מוסיף לנו בזה שהזה"ק אומר, שהרע שהוא עושה, הוא כמו בהמה. אם כן מהי העצה שיהיה בידו לעשות טוב. כלומר, מה יעזור לו, זה שישיג אח"כ את היצר הטוב ואת היצר הרע.

חז"ל (ראש השנה י"ז) אמרו וזה לשונם, "עיני ה' אלקיך בה עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ". (ופירש רש"י "על הארץ הצריכה להם" על השדות ועל הכרמים ועל הגנות). "עתים לרעה כיצד. הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן. (ופירש רש"י "שלא בזמנן" לפני הזריעה, "ועל הארץ שאינה צריכה להם" ביערות ובמדברות).

ויש להבין ענין זה בעבודה, מה בא זה ללמדינו. הנה לפי מה שאומר הזה"ק, שיש אנשים שנבראו לפי התמזגות של ד' יסודות, ואין להם שייכות ליצר טוב וליצר הרע, אלא כבהמות עולם. זאת אומרת, שענין יצר הטוב ויצר הרע, המובן הוא, שיש ענין בחירה, שהאדם יכול להתגבר על הרע. אבל בבחינת בהמות, משמע שהמידות מה שיש להן, אין לשנות. אם כן, מה יעשה האדם אם נולד עם מידות רעות, שאי אפשר לשנות את הטבע שלו, איך הוא יכול לבוא לידי בחירה, שהיא עבודה של התגברות של יצר הטוב על היצר הרע.

ובהאמור יש לפרש, שהגם שהאדם נולד במידות רעות, שאין בהם הרבה טוב, אבל בזמן שהאדם הולך בדרך הישר, כלומר שהוא מבקש מה', שיעזור לו שינצח את הרע, הגם שהרע אצלו יותר גדול מבשאר אנשים, ולשנות הטבע אי אפשר, אז הקב"ה נותן לו כח, שישתמש עם המידות שלו, שאין בהן הרבה טוב, אבל כמה טוב שיש לו, עובד אצלו. כלומר, שהקב"ה נותן לו עזרה מלמעלה, שכמה כוחות שיש לו, הוא מוציא את הכוחות האלו במקום הנכון.

לדוגמא, כשאין לו כח רק ללמוד שעה אחת, הוא לומד דוקא בספרים שמביאים לו מאור התורה, היינו שהוא מקבל על ידיהם חשיבות בעבודת ה', ומקבל התעוררות, שכדאי להתדבק בה'. ובזמן שיש קצת מחשבה בענין עבודה, הוא לא חושב מה יהיה לו מעבודה זו, אלא הוא חושב, מה יש לי ליתן להמלך, שיהיה לי חיבור עמו, וכדומה. כשהוא מתפלל, היות שהוא יודע, שהוא בעל כשרון קטן, ואין בידו לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות, אלא פשוט כשהוא מתפלל, הוא מצייר לעצמו למי הוא מתפלל, היינו למי הוא מדבר, ומה הוא מבקש ממנו שיתן לו. ואומר, היות שאני יודע את שפלותי, שאני יותר גרוע משאר אנשים, לכן שאר אנשים יכולים להתגבר על הרע שלהם, ואין כל כך זקוקים לעזרתך, מה שאין כן אני כשלעצמי, אין בי שום כח ושום מוח, לכן תרחם עלי. והיות שהוא מתפלל בכל הלב, לכן ה' שומע תפלתו. לכן כל הכוחות הקטנים שיש לו, האדם משתמש עמהם במקום הנכון ובזמן הנכון.

מה שאין כן אם האדם, נגזר עליו מכח הד' יסודות, שיש לו מעלות ומידות טובות, ושלא זוכה, היינו שלא הולך בדרך הישר, לבקש מה' שיעזור לו ללכת בדרך הנכונה, אז הכשרונות שלו מנוצלים במקום שלא צריכים. היינו כנ"ל, שכל הכוחות והכשרונות הולכים למקום שלא יצמח מזה שום דבר לרוחניות מבחינת העבודה, כמו שכתוב "שלא בזמנן לפני הזריעה". כלומר, שמהעבודה שלו, שנותן כח גדול ועמקות גדולה, מכל מקום לא יכול מזה לצמוח משהו. וזה שאומר "ועל הארץ שאינה צריכה להם, ביערות ובמדברות". זאת אומרת, שכל הכוחות והכשרונות וכל המידות הטובות מנוצלות במקום שלא יצמח מזה, היינו שזה לא יביאהו לדביקות ה', כלומר שלא יטריח עצמו למצוא את המדריך הנכון, ולא ישים לב להסתכל דוקא בספרים, המביאים לידי התקרבות ה', וכדומה.

נמצא, זה שהאדם נברא מד' יסודות, אין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב. אלא אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה, היינו שרוצה להתקרב לה', אז מתחיל ענין של יצר הרע, היינו שהאדם מתחיל לראות, איך שיש לו רע, וכואב לו, ואז, כשהוא רואה שאין לו מידות טובות, הוא מתפלל לה' שיעזור לו, אז ה' מקבץ כל הכוחות שלו וקצת הכשרון שיש לו, ה' מקבץ הכל ומרכז את כל הכוחות, מה שיש ביכולתו לעשות, שיהיה הכל להגיע לדביקות ה'.

נמצא, הגם שאומרים "האופי של האדם אינו מקבל שינוי", אבל ע"י יצר הרע, שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שרע לו זה שהוא מרוחק מה', אז ע"י תפלה, שהאדם מתפלל לה' ומאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו אפילו פה שבא מאדם שאינו כשרוני וחסר לו כח ההתגברות, ויחד עם זה יש לו מידות רעות, שאין לשאר אנשים כל כך רע כפי שיש לו. וזה בא לו מטעם שהאדם נברא מד' יסודות (אש רוח מים עפר) ולפי התמזגות הגוף שלו מהד' יסודות, מזה נמצא שיש לו מידות רעות, נמצא שאין לאדם מה להוסיף על זה.

אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ, זה גורם לו, שידע שיש ענין יצר טוב ויצר הרע, כמו שכותב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזו לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור אנו רואים, הגם שהאדם נולד מד' יסודות, שאין לו שייכות לא ליצר טוב ולא ליצר הרע, אלא כמו בהמות העולם, והמידות האלו אין לשנותם, מכל מקום ע"י התעסקותו בתו"מ, אז הוא בא לידי ידיעה והרגשה, שיש ענין יצר טוב ויצר הרע, ואז יש לו מקום להתפלל לה', שה' יעזור לו לצאת משליטת היצר הרע, ואז כל הכוחות שיש להאדם, מתרכז להשתמש עמהם במקום הנכון, היינו כמה כוחות שיש לו, מספיק לו להשתמש, בשיעור שתהיה לו היכולת לבוא לדביקות ה'.

וזה שכתוב "עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים". שיש לפרש, כשנולד לפי התמזגות הגוף, היו להם מידות רעות, שזה נקרא "ופסקו להם גשמים מועטים", שענין "גשמים" זהו הכח שמוציא פירות, הנקרא "חומרי דלק" בעבודה. וזה שכתוב "לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה". פירוש, שכבר נולדו לפי התמזגות הגוף בד' יסודות, "אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן". היינו כנ"ל, שהגשמים, שהם חומרי דלק, שהם כוחות שעמהם עובדים, הם מרוכזים לשימוש רק לדבר הצורך.

ניקח לדוגמא, אש. מצד אחד האדם נהנה מהאש. האדם, כשיש לו אש, הוא יכול לבשל, והוא יכול להשתמש עמה, שתאיר לו בלילה, וכמו כן בחורף הוא יכול להתחמם עם האש. בעיקר האדם יכול לומר, שאש באה לעולם לתיקון העולם. ומצד השני, אם האדם לא נזהר והוא משמש עמה לא לפי המקובל, האש הזו מביאה קלקול וחורבן להעולם, שע"י האדם נעשה לפעמים עני ואביון, אפילו שהיה מקודם עשיר גדול, ולפעמים האש מביאה מיתה לעולם, וכדומה.

כמו כן בעבודה, הכוחות של האדם יכולים להביא תיקון להעולם, ואם האדם משתמש עם הכוחות לפי המקובל בסדר התיקון, הכוחות מביאים הנאה להעולם. וזהו כנ"ל, שאם האדם הולך בדרכי התיקון, מספיק לו הכוחות המעטים שיש לו, בכדי להגיע לשלימותו. רואים אנו, אפילו מדבר שממנו יכול לצאת נזק להעולם, אם משתמשים עמו, היינו עם הכח הזה, הנקרא, לדוגמא, "אש", בדרך התיקון, כל העולם נהנין ממנו.

וכמו כן הוא בעבודה כנ"ל, כשה' נותן לו העזרה הדרושה, מספיק לו כמה כוחות של חומרי דלק, הנקרא בחינת "גשמים", כנ"ל, שיעשו פירות, שיש כלל בקדושה, שהאדם צריך להוציא פירות מהעבודה, מה שאין כן בסטרא אחרא נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נידה ט"ז ע"ב) וזו לשונם "דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה, ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם טיפה זו, מה תהא עליה, גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

ואאמו"ר זצ"ל הקשה על זה, הלא אם נגזר על הטיפה שתהיה טיפש, איך יכול להיות אח"כ בחירה לטוב, הלא יש כלל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אם כן איך האדם יכול לעשות בחירה, שיבחר בטוב, הלא הוא נולד עם רוח שטות, ואיך הוא יכול לשמור את עצמו שלא יחטא, בזמן שרוח שטות נמצא בו.

ולפי מה שפרשנו בענין האדם, כשנולד לפי התמזגות ד' יסודות, שבגלל זה יש לו מידות רעות, ואין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב, אלא שהוא כבהמות העולם, אלא ע"י שעוסק בתו"מ אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' עיניו.

כמו כן יש לפרש כאן, שהגם שנגזר על הטיפה שתהיה טיפש, מכל מקום ע"י זה שיעסוק בתורה שלא לשמה, המאור שבה יחזיר אותו למוטב, שהמאור שבתורה של שלא לשמה, יש בכוחו להאיר לו, שירגיש את הרע שבו. כלומר, הגם שיש כלל "שוטה אינו מרגיש", ואיך אפשר מי שנולד מטיפה, שנגזר עליה שתהיה שוטה, אם כן אין לו ההרגש של טוב ורע, זה מצד הלידה עצמה, היינו כנ"ל, מצד הטיפה עצמה, שנגזר שתהיה שוטה, אז הוא בבחינת "שוטה אינו מרגיש". אבל ע"י מאור התורה, הוא מקבל את ההרגש של טוב ורע, עד כדי כך כנ"ל, שע"י הכרת הרע שקבל ע"י מאור התורה, הוא זוכה אח"כ לפקיחת עינים.

אולם יש לשאול, מדוע הקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, הלא זה נראה כאילו הקב"ה מלכתחילה גורם לו שלא יהא בידו להתגבר על המידות בהם הוא נולד. יש לפרש, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש הרבה פעמים שהקב"ה עושה פעולה להאדם, שנראה כאילו שהקב"ה בעצמו פועל לרעת האדם. הלא יש להקשות לפי הכלל "שאין הקב"ה בא בטרוניא (היינו בטענות) על בריותיו". ולמה עשה ה' ככה, שנראה לאדם, שהקב"ה גרם להאדם שלא יהיה בכוחו להתגבר.

והתשובה היא, הקב"ה רוצה שהנבראים ידעו, שהוא חס ושלום לא מוגבל בפעולותיו. כלומר, היות שענין להגיע לדביקות ה' אין זה בידי אדם, אלא זה בא דוקא בעזרה מלמעלה, שה' נותן להאדם טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע", ואצל הבורא אין הבדל אם צריך לתת לו עזרה גדולה או קטנה. כמו כן יש לפרש גם כאן, היינו זה שהקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, הוא בכדי שהאדם ידע, שאצל הקב"ה אין הבדל בין שיש לו כוחות גדולים או קטנים, בין שהוא חכם גדול ובין שהוא טיפש. רק אם האדם מגיע לידי הבנה, שצריך לבקש מה', שיעזור לו, הקב"ה עוזר לו, כנ"ל, שלאחר שקבל מאור התורה, ע"י התורה שעסק בה להנאתו עצמו, הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אז אם הוא מבקש מה', הוא זוכה שה' יפקח את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות.

ובהאמור יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (תענית ז') "כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה, שנעשית לו סם המות".

ולפי זה יהיה קשה, הלא האדם, מטרם שזכה שמעשיו יהיו לשם שמים, אין עדיין בידו ללמוד לשמה, ואיך אמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה". איך זה אפשר לומר, שהאדם ילמוד מקודם שלא לשמה, הלא הוא מכניס לתוך עצמו סם המות.

ויש לפרש זה על דרך הנ"ל, כי האדם, הנולד מד' יסודות, אין לו עדיין שייכות לא ליצר הרע ולא ליצר הטוב. אלא כנ"ל בדברי הסולם, שאומר שם, שעל ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה נקרא "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה, כנ"ל בהסולם, "ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש עצמו מטבע הקבלה, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע, ואז יפקח ה' עיניו".

אם כן יהיה הפירוש, שרק ע"י מאור התורה, בזמן שלומד שלא לשמה, אז המאור שבתורה יתן לו להבין ולהרגיש, שאם ילמוד לשמה, היינו להשפיע, אז יזכה לאור החיים, שיראה עולם מלא כל טוב. ואם לא, אלא שישאר בקבלה עצמית, יהיה מצבו "סם המות", שפירוש, שהוא מרגיש אז השחיתות שיש בקבלה עצמית, שהוא ישאר נפרד מחיי החיים.

נמצא, דוקא כשהתחיל ללמוד שלא לשמה, אז המאור שבתורה נותן לו להבין מה זה "סם החיים" ומהו "סם המות", ועל ידי זה יזכה אח"כ לפקיחת עינים ויראה עולם מלא כל טוב.