(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)
ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. (דברים כ"ח, ס"ה)
והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים. (יחזקאל כ', ל"ב)
ההיסטוריה מראה לנו שעם ישראל למרות שהוא תמיד פזור בגולה - להבדיל מכל הגויים, הוא אינו יכול להתקיים בגולה, ואף לא להיטמע בעמי הארצות, כל עוד לא קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת". וכאשר עם ישראל אינו מקיים את היעוד שלו בגילוי הכוח העליון, הוא מעורר על עצמו צרות עד שיזכה לראות כי אין הם יד המקרה, אלא השגחה עליונה מכוונת שאינה משתמעת לשתי פנים.
מתוך חוקי ההשגחה העליונה נובעת ההתפתחות המהירה לה זוכה עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, וזאת משום שעליו מוטלת החובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.
במקביל להתפתחותם הגשמית של עמי הארצות, ישראל היו חייבים להתפתח לעבר יעדם בגילוי חוקי המציאות, אך עם ישראל בחר למלא את האגואיזם הגשמי שלו, כשהוא מחקה את שאר העמים. כך הוא גרם לחורבן הבית הראשון. הנפילה נמשכה, ובגלל האיסור בהנאות בכוונה אגואיסטית שבחוכמת הקבלה, דחה עם ישראל את חוכמת הקבלה, ואימץ לעצמו את המנהגים של העמים השכנים כדי ליהנות מחיי עשירות, שליטה וכבוד – כפי שדרש האגואיזם.
כתוצאה מכך, התחלק העם לשני פלגים:
תומכיהם של המלכים והשרים האגואיסטיים;
אלה שמשתוקקים להשתוות לבורא.
בימי הבית השני הקרע החריף, וזה הביא לכך שהעם התחלק לשני פלגים:
הצדוקים – האגואיסטים, ולכן העשירים והנכבדים;
הפרושים – חסידי הקבלה.
הצדוקים הביאו לקביעת שלטון רומא בארץ ישראל, לחורבן הבית השני ולגלות שבאה אחריו.
האידיאל הגשמי מקורו במילוי רצונות אנושיים-אגואיסטיים, ולכן הוא לא מסוגל להתעלות מעליהם. היסוד של האידיאל הגשמי הוא הערכה בעיני החברה. השכר שלו – לזכות בתהילת בני האנוש (ואפילו אם בני זמנו מזלזלים בו, הוא מקווה להכרה של הדורות הבאים, אפילו אם עכשיו אף אחד אינו יודע עליו ואינו יכול להעריך אותו).
האידיאל הרוחני מקורו בבורא, לכן בעל האידיאל הרוחני יכול להשיג תכונותיו של הבורא, מעל כל האנושיות הגשמית. היסוד של האידיאל הרוחני הוא רכישת המוניטין של הבורא. ולכן מי שלומד את חוכמת הקבלה ביכולתו להתעלות מעל תכונות אנושיות-אגואיסטיות.
כל זמן שעם ישראל שמר בגלות על העקרונות של חוכמת הקבלה, הוא היה מוגן: כל העמים שהוא היה מפוזר ביניהם ניצלו אותו כעם מפותח, ולמרות זאת נשאר חזק רוחנית, חזק יותר מילידי המקום.
אבל חלק מהעם התחילו לשאוף לממש את התכניות האגואיסטיות שלהם, איבדו את המטרה הרוחנית בחיים – את ההשתוות לבורא, התעשרו והתחילו להציג את המטרה שלהם כמטרה ראויה ויפה, ואת הכסף שהרוויחו היו מבזבזים על הנאות החיים, ובכך הם השתוו לעם שבתוכו הם חיו.
ובכך הם עוררו את שנאת הסובבים ואת ההשגחה הנוקשה מלמעלה, עד כדי השמדה, כאשר הסיבה לכך היא היחס הבלתי-ראוי לחוכמת הקבלה. ואם הם היו מקיימים את הדרישות שלו, הם היו מכוונים אליהם את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.
על בסיס הניסיון ההיסטורי והעצות של המקובלים, אפשר להציע לעם ישראל לעשות חישוב שיהיה מבוסס על כל אותן התלאות שחוזרות אליו שוב ושוב – גם אחרי שהוא חזר לארצו – שישאף שוב לחיות על פי החוקים האלטרואיסטיים שניתנו לו מלמעלה, שאותם משיגים באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.
אם עם ישראל לא ישמע לעצה הזאת, אז כעם מפותח שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו הרי הוא יזעזע את עצמו כל הזמן אף יותר מעמים אחרים, וכל מה שהאחד יבנה מיד יהרוס האחר. והתקווה שישנה לכל אחד כי אולי יריבו יקבל את דעתו כי מפחד להסתכן שמא ייהרס, אינה מציאותית לחלוטין, כי שום צורה של סכנה לא תגרום למישהו לוותר על מימוש הכוונות שלו.
לכן יש רק פתרון אחד: כל העם צריך לעזוב את המטרות ואת התוכניות הגשמיות שלו ולקבל את המטרה העליונה של השגת הבורא כמטרה יחידה. רק במקרה כזה תהפוך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ועל העם כולו, ודרכו – על כל העולם.