ד' מיתות לס"מ

2. המצווה שלאחר זו, לדון בחרב, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה. לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריוותָה בשמיים חרבי, הנה על אֱדום תֵרד. על ס"מ, שׂרו של אדום.

3. החרב של הקב"ה. י' דהוי"ה היא ראש החרב. ו' דהוי"ה היא גוף החרב. ה"ה דהוי"ה הן ב' פיות של החרב, שזה, כמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, דין מפי ב"ד שלמעלה, ודין מפי ב"ד שלמטה. מכאן לומדים, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתנת לו רשות מלמעלה.

המוחין דז"א, המתגלים בייחוד ק"ש, מכונים חרב, שעל ידיה נשמדת הס"א. ועיקר גילוי המוחין הוא ע"י התחברות המלכות בבינה, שאז מקבלת המלכות כלים דבינה. ולולא זה לא היו ז"א ומלכות ראויים למוחין כלל. וע"כ יש לבינה ומלכות אותה צורת אות ה', כי הן אותם המוחין. ולפיכך הן בצורה אחת בפי החרב, אלא שנבחנות לב' פיות, כשם שהן ב' אותיות ה'.

ונאמר, י' דהוי"ה היא ראש החרב, חכמה. י' דהוי"ה, היא ראש הכול, המשפיע המוחין אל ה"ר, בינה. אמנם כשהמוחין בי"ה, אינם יכולים להשמיד הס"א, כי הס"א אינו נאחז בהם, אלא בו"ה. וע"כ רק ו"ה יכולים להשמיד הס"א. ונאמר, ו' דהוי"ה היא גוף החרב. כי ז"א, ו' דהוי"ה, הוא עיקר החרב המשמיד הס"א.

ה"ה דהוי"ה, הן ב' פיות של החרב, שע"י השוואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי. ולפיכך אינו מספיק פה אחד, אלא צריכים דווקא לב' פיות, שהפה שבבינה ישפיע לפה של המלכות, באופן אשר הי', ראש הכול, משפיעה אל ה"ר. ומהן מקבלת הו', שהיא גוף ועיקר החרב. ומשפיעה לה"ת, ואז נשלמת המציאות של החרב.

וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שב' פיות החרב נקראים צדק צדק. וב' פיות החרב האלו, שחותכים שני דינים בבת אחת, דין מפי ב"ד שלמעלה, בינה, ודין מפי ב"ד שלמטה, מלכות. כמו שלומדים, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, ע"פ דין של ב"ד של מטה, עד שניתנת לו רשות מלמעלה, ע"י ב"ד של מעלה, בינה. כי כל המוחין שבמלכות מתקבלים מהבינה, ואין למלכות מעצמה כלום.

4. הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדנ"י. שָׁם, באדנ"י, נמצאות אותיות דין. כי באדנ"י יש אותיות א' דין. בק"ש, הוי"ה הוא חרבו של הקב"ה. עליה כתוב, רוממוֹת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.

בצדיק חי העולמים כלולות ח"י (18) ברכות, שע"י הצדיק, יסוד דז"א, נעשה זיווג ז"א ומלכות דגדלות, שזה ח"י ברכות שבתפילת העמידה. כמ"ש, אדנ"י שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. ופי, היסוד פותח את המלכות, שנקראת אדנ"י. וביסוד נכנסת החרב בנרתיק שלה, שהוא זיווג הוי"ה באדנ"י, שנעשה ע"י היסוד.

ואז, כמ"ש, וחֲמת המלך שָׁכָכָה. כי כבר עברו הקליפות בייחוד של ק"ש. ועתה בתפילת העמידה אין להן עוד אחיזה ושוקט הכעס. ומתחברים ב' השמות יאהדונה"י, שילוב הוי"ה אדנ"י.

5. המצווה לדון בחנק. בטעם זַרְקָא, יש קו, וי' כרוכה עליו, וקו, הוא ו' שמתפשטת מי'. בו' תופס את ס"מ, כמ"ש, ויישָׂאוהו במוט בשניים. מהו מוט של אותו רשע ס"מ? אדם, שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' מ"ה (45), ועם ד' אותיות הוי"ה, הרי מ"ט (49), כחשבון מ"ט אותיות, שהן בו' מילים של הייחוד העליון שמע ישראל, ובו' מילים של הייחוד התחתון בשכמל"ו. שהן ו' ו'.

וזהו, ויישאוהו במוט בשניים, בפירוד מהן, בלא א' שבאמצע ו"ו, כי אין ייחוד לס"א, אלא ויישאוהו במוט בשניים, ס"מ ובת זוגו, עולם הנפרדים.

6. בחבל שיחנוק בו את ס"מ אחוזות ה"ה. בחמש אצבעות של יד ימין, ובחמש אצבעות של יד שמאל. ו' היא חבל, י' היא החניקה של ס"מ ונחש. השם הוי"ה הוא מיתה לס"מ ולנחש, וחיים לישראל. משום זה כתוב, ראוּ עתה כי אני אני הוא, ואין אלקים עימָדי. וכתוב, אני אמית, לאלוהים אחרים בשמי, ולכל שאינם מאמינים בי. וכתוב, ואחַיֶה, לאלו המאמינים בי ושומרים מצוותיי.

7. לדון בסקילה לס"מ, באבן שהיא י', וזורק אותה אליו בחמש אצבעות שהן ה', ובקנה הזרוע שהיא ו', ובכתף שהיא ה', והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא השם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

8. לדון בשריפה לס"מ, ע"י עצים להדליק בהם אש. אשרי הגוף, שהוא עץ, והאיברים שלו הם עצים, שישרוף בהם אש, נר מצווה, בכל איבר, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, בעץ, ת"ת, ובכל העצים, הספירות, האחוזים בת"ת.

כי בעת שאש של גבוה יורדת על העצים של הקורבן, כמ"ש, והזָר הקרֵב יומת, כי נשרף באש. וכמ"ש, והאש על המזבח תוּקד בו. אשרי מי שאחוז בעה"ח, ז"א, בגופו, ובאיברים שלו, שהוא נר, כל ענף וענף הוא נר מצווה, ברמ"ח (248) מצוות שלו, שהן כנגד רמ"ח איברים, כלומר, נר מצווה על כל איבר.

9. כששניהם, עה"ח ונר מצווה, ז"א ומלכות, אחוזים באותו האדם, יתקיים הכתוב, וירְא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל. כלומר, האדם. וס"מ ונחש וכל הממונים שלו, האחוזים בגוף האדם, שהם קוצים, יישרפו. והענפים של הסנה, והפירות שלו והעלים שלו אינם נשרפים. זה הראה הקב"ה למשה.

10. ישראל הם עצים יבשים בתורה, כי משום שאחוזים באש של הדיוט אינם ראויים שייעשה להם נס. ומיד כשמשה יורד עליהם בתורה, בשבילו יורד עליהם עה"ח, ז"א, ומצווה, מלכות, שהיא נר ה', ואוחזת בהם והם יחיו. ואוה"ע עכו"ם יישרפו בנר ההוא. כמ"ש, אל תירא עבדי יעקב, אל תֵיחַת ישראל, כי איתך אני.

זו"ן מצד אצילותם אינם ראויים למוחין, משום שמלכות דצ"א רובצת עליהם, שאינה ראויה לקבלת אור. ובאופן זה לא היה קיום לזו"ן ולכל העולמות הנמשכים מהם. ע"כ כדי שהעולם יוכל להתקיים, העלה המאציל את המלכות לבינה. ונעשית אחת עם הבינה. ואז נעשו זו"ן ראויים למוחין.

וכל זה, אם התחתונים הולכים בדרך הישר. אבל אם התחתונים חוטאים, יש רשות לס"א להידבק בזו"ן ולגלות המלכות דצ"א שיש בכלים דזו"ן. ואז מסתלקים כל האורות. וכל זמן שהס"א דבוקה במלכות זו ויונקת ממקום החיסרון הזה שבזו"ן, אז אין תקווה שזו"ן יוכלו לקבל מוחין להשפיע אל העולמות.

ולפיכך אין שום עצה אלא להמית את הס"א הזו שנדבקה בזו"ן. ואז אפשר לזו"ן להשפיע שוב חיים אל העולמות. ושני אלה באים כאחד. כי עם תיקון זו"ן שימשיכו החיים, מתים הס"א. שנאמר, השם הוי"ה הוא מיתה לס"מ. שבהיתקן שם הוי"ה, המוחין דזו"ן, מתים הס"א, שהיו אחוזים במקום החיסרון שלהם.

אמנם להמית הס"א ולהמשיך החיים אל זו"ן והעולמות, אי אפשר, עד שימיתו אותו בד' מיתות: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כי אינו מתבטל לגמרי עד שיעברו עליו ד' מיתות אלו. והעניין הוא, כי כדי להחזיר המוחין לקדמותם בשלמות, צריכים ד' מיני תיקונים:

תיקון א'. להפריד אותו מדבקות המלכות דצ"א. כי כל זמן שהס"א דבוק שם, אין לחשוב אפילו מתיקון. וזה עושים במוקֵש, ששמים לו. כי מעלים את המלכות לבינה, ומקבלת הבינה דינים דמלכות. ואז נמשך גם הס"א לינוק מהחיסרון שבבינה, ועוזב את החיסרון שבמלכות, והוא נפרד ממנה. כי כל תקוות הס"א היא להיאחז במדרגות עליונות. וכיוון שהס"א נדבקה בחיסרון שבבינה, אז מורידים המלכות מהבינה, והבינה חוזרת לשלמותה, והס"א נפרדת גם מאחיזת הבינה.

ותיקון זה נקרא זרקא, כי זורקים המלכות למעלה שתידבק בבינה. וכן נבחן למיתת סקילה, כי המלכות מכונה אבן, וזריקתה למעלה להידבק בבינה, נופל כוחה על ראש הס"א, כי ע"י זה הוא נפרד מהמלכות דצ"א, שלולא זה אין מציאות לשום תיקון.

תיקון ב'. כי אחר ירידת המלכות מהבינה, יוצא בה קו השמאל, ושוב נאחז הס"א בהארה זו דשמאל, למשוך אותה מלמעלה למטה, שבזה שוב סותם את האורות, והשמאל אינו יכול להידבק עם הימין. ונעשית מחלוקת ביניהם. ובזה הוא מחטיא את התחתונים, כמ"ש, יעלו שמיים יירדו תהומות. וכדי לגרש אותו משם, יורדת מקו שמאל דבינה אש שורפת, שלא יוכל הס"א להתקרב לינוק משם, כמ"ש, והזר הקרב יומת.

ותיקון זה נקרא מיתת שריפה לס"א. אמנם עוד אינו מספיק שהשמאל יתייחד עם הימין, וייפתחו האורות. אלא שמספיק להפריד הס"א, שלא יוכל לינוק משמאל מחמת שהוא אש שורפת.

תיקון ג'. וכדי לפתוח האורות, צריכים לתיקון דקו אמצעי, שימעֵט את הג"ר דשמאל. שאז נכנע השמאל ומתייחד עם הימין. וכיוון שקו אמצעי ממעט את ג"ר דשמאל, נהרגת הס"א, שכל חיוּתה היא מדבקות בשמאל. וכמ"ש, כי ריוותה בשמיים חרבי. כי המסך דחיריק, החרב הממעיטה ג"ר דשמאל, עיקר פעולתה הוא בשמיים, קו אמצעי, למעלה. אבל לבסוף כתוב, על אדום תרד, שבחרב הזו נהרגת הס"א, כי נחרבה יניקתה.

ותיקון זה נקרא מיתת הרג, שהס"א נהרגת בחרב, ע"י קו האמצעי. אמנם עוד לא נשלם בזה ביטול הס"א לגמרי, כי אין הס"א מתבטלת לגמרי אלא בהארת חכמה. וכיוון שדרך קו האמצעי, ז"א, להמשיך רק חסדים, ע"כ עוד נשאר איזה כוח לס"א, כי יש לו עוד מקום חיסרון להיאחז בו.

תיקון ד'. וכדי להחניק את הס"א לגמרי, צריכים לייחוד ז"א ומלכות. כי מקום גילוי החכמה הוא במלכות, ומקום גילוי החסדים הוא בז"א. וכשמתייחדים שניהם, נעשו ז"א ומלכות לאחד. וכן הארת החכמה והארת החסדים נעשו לאחד. ואז נחנקת הס"א לגמרי, שלא נשאר לה מקום ריק וחיסרון בקדושה להיאחז בו.

ותיקון זה נקרא מיתת חניקה, כי הס"א נחנקת מחוסר נשימה מהקדושה, ועוברת מהעולם. אלא אם התחתונים יחזרו לסוּרם, יְחיו שוב את הס"א ע"י עוונותיהם.

והנה התבארו ד' מיתות, סקילה שריפה הרג וחנק, שאין הס"א עובר מהעולם, טרם שיעברו עליו ד' מיתות אלו.

ונאמר, לדון בסקילה לס"מ, באבן שהיא י', שהסקילה היא י' דהוי"ה, והאבן היא מלכות. וע"י שזורקים את האבן עד מקום הי' דהוי"ה, הי' דהוי"ה סוקלת את הס"א והוא נפרד מהקדושה. והמלכות שעלתה לבינה בי', נקראת ג"כ י' שנכנסה באור הבינה ונעשה האור לאויר. הי' דהוי"ה היא א"א ואו"א, כי המלכות עולה עד הבינה שבראש דא"א, ובינה ותו"מ דראש א"א יוצאים מחמת זה מראש דא"א לבחינת חג"ת דא"א, שנקראים ידיים.

ואח"כ, כשמורידים המלכות מהבינה, ובינה ותו"מ דראש א"א חוזרים לראש, מעלים התחתון שלהם, חג"ת דא"א, למדרגת ראש דא"א, ונעשו חב"ד דא"א. כמ"ש, שׂאו ידיכם קודש. כי בזה נושאים הידיים מגוף לראש. ולולא עליית המלכות לראש א"א, לא היו חג"ת דא"א ראויים לאור, להיותם בחינת ז"א דא"א, שהוא התכללות מז"א דאצילות. ולפיכך נבחן, שידיים אלו זורקות האבן לראש הס"א וסוקלות אותו. כי ע"י המוחין שמקבלים, נסקל הס"א, שנאמר, השם הוי"ה הוא מיתה לס"מ ולנחש, וחיים לישראל.

ונאמר, וזורק אותה אליו בחמש אצבעות שהן ה', ובקנה הזרוע שהוא ו', ובכתף שהיא ה'. כי כשעולות הידיים לראש א"א, נעשות בכל יד ע"ס, חב"ד חג"ת נהי"מ. שהאצבעות נעשו חב"ד, ה' דהוי"ה. וקנה הזרוע נעשה חג"ת, ו' דהוי"ה. והקיבּוֹרת, המחוברת לכתף, נעשית נהי"מ, שבהם המלכות, ה"ת דהוי"ה.

וכל ע"ס אלו יצאו בסיבת עליית המלכות לבינה דא"א וירידתה. ע"כ נבחן שהם זורקים האבן על ראש הס"א וסוקלים אותו. וע"כ נאמר, שה' ו' ה' שביד זורקים את האבן.

ונודע, שידיים דא"א נעשו מוחין לז"א. שנאמר, והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא השם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כי הידיים דא"א נעשו מחשבה לז"א, המוחין, המרומזים בהוי"ה במילוי אותיות א', הנקרא השם המפורש, שהם הסוקלים את הס"א, שנאמר, השם הוי"ה הוא מיתה לס"מ. והנה התבאר תיקון א', מיתת סקילה לס"א, שבאה מי' דהוי"ה, מכוח עליית המלכות לבינה של י' וירידתה משם.

עתה הזוהר מבאר מיתת השריפה, הבאה מה' דהוי"ה. ונאמר, לדון בשריפה לס"מ, ע"י עצים להדליק בהם אש. אשרי הגוף, שהוא עץ, והאיברים שלו הם עצים, שישרוף בהם אש, שהיא נר מצווה, בכל איבר, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, בעץ, ת"ת, ובכל העצים, הספירות, האחוזים בת"ת.

כי אחר שירדה המלכות מהבינה דא"א, היא יורדת מבינה שבכל המדרגות, ואז יוצא בבינה, שהיא ישסו"ת, קו שמאל, הלוהט עם רוב הדינים שבו, שהוא אש שורפת, כדי להפריד הס"א, שלא תמשיך החכמה ממנו מלמעלה למטה. ועיקר פעולתו, לשרוף את הס"א, נעשה כשקו האמצעי ממשיך הדינים ההם למקומו.

ונאמר, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, שבקו שמאל שלה היא אש שורפת. בעץ, ת"ת, ובכל העצים, הספירות, האחוזים בת"ת, שפעולת השריפה היא בעת שהאש נאחזת בקו האמצעי, ת"ת. ואז הוא שורף הס"א. ונאמר, כי בעת שאש של גבוה, האש דקו שמאל דבינה, יורדת על העצים של הקורבן, ששם מקום הגילוי של הדינים ההם, אז כמ"ש, והזר הקרב יומת, שהס"א, הקרב לינוק מקו שמאל, תכף יישרף ויומת. והתבאר תיקון ב', מיתת שריפה, הבאה מה' דהוי"ה, מקו שמאל דישסו"ת.

ועתה הזוהר מבאר מיתת ההרג, הבאה מן ו' דהוי"ה, קו האמצעי. שנאמר, לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריוותה בשמיים חרבי, הנה על אֱדום תרד. בעת שקו האמצעי מייחד ימין ושמאל, שלא יוכל לייחד אותם אלא רק ע"י שממעט הג"ר דקו שמאל, שהמיעוט הזה נעשה בשמיים. אמנם הס"א נהרגת מחמתו, מחמת שכל חיוּתו היא מג"ר דשמאל אלו, ונחשב כמו שנחתך ראשו דס"א, כי הג"ר נקראות ראש.

המסך דחיריק מעביר ג"ר דשמאל בשמיים, כמ"ש, כי ריוותה בשמיים חרבי. ושָׁם השמאל גדֵל ע"י זה, כי מתחבר בחסדים דימין ומאיר בהארה גדולה. אבל הראש דס"א נכרת, מחמת מיעוט הג"ר הללו, כמ"ש, הנה על אדום תרד, שס"מ, הוא שׂרו של אדום.

ונאמר, החרב של הקב"ה. י' דהוי"ה היא ראש החרב. ו' דהוי"ה היא גוף החרב. ה"ה דהוי"ה הן ב' פיות של החרב. י' שורש החרב, כי י' היא שורש הכול. אבל גוף החרב הוא ו', ז"א, קו האמצעי, הפועל וממעט ג"ר דשמאל, כדי לייחד אותו עם הימין. אמנם הוא ממעט בכוח המסך דחיריק, בב' פעולות. בתחילה בכוח המלכות, ואח"כ בכוח המלכות הממותקת בבינה. וזהו, ב' פיות של החרב, שבהם כורת וממעט את הג"ר דשמאל, שהם ה"ר, מלכות הממותקת בה"ר. וה"ת, המלכות עצמה.

וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, שני כוחות המיעוט, דין מפי ב"ד שלמעלה, בינה, ודין מפי ב"ד שלמטה, מלכות. מכאן לומדים, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתנת לו רשות מלמעלה. כלומר, שהמלכות אינה ממעיטה ג"ר מכוחה עצמה אלא מכוח הבינה. כי אחר שנמתקה בבינה, אינה פועלת עוד כלום מכוחה עצמה. כי בחינתה עצמה נגנזת.

ונאמר, הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדנ"י. שָׁם, באדנ"י, נמצאות אותיות דין. שאע"פ שנאמר, ה"ה הן ב' פיות שלה, אין הפירוש בזיווג הוי"ה אדנ"י, אלא בבחינת הוי"ה, מטרם שהזדווג עם אדנ"י, כי אז נמצאים הדינים במלחמה עם הס"א, והדינים שבב' אותיות ה' חותכים הראש דס"א.

אבל שָׁם, באדנ"י, נמצאות אותיות דין, שהדין שבמלכות התעלה ונמתק כל כך, עד שנעשה שֵׁם קדוש אדנ"י, כי אדנ"י הוא אותיות א' דין. לפיכך נבחן שהוא נרתיק להוי"ה, כלומר, שהזיווג הוי"ה אדנ"י הוא אחר שכָּלוּ כל המלחמות, והחרב המרומזת בהוי"ה נכנסת אל הנדן שלה, כי אין עוד קליפות ללחום עימהן.

בק"ש, הוי"ה הוא חרבו של הקב"ה, שהייחוד שבק"ש הוא חרבו של הקב"ה, לכרות ראש הס"א. כי בק"ש אין עוד הייחוד בשלמות בג"ר, מחמת שיש עוד מלחמות עם הס"א, לכרות ראשו בחרב, וכן לחנוק אותו עם הייחוד התחתון שבבשכמל"ו. אבל בייחוד הוי"ה אדנ"י שבתפילה, כבר כלו כל המלחמות. והחרב, הוי"ה, שי' היא ראש החרב, ו' גוף החרב, ה"ה ב' פיות שלה, אותה החרב נכנסת לנרתיק שלה, השם אדנ"י, שזהו הייחוד הוי"ה אדנ"י שבתפילת שמונה עשרה, שאין צריכים יותר לכלי מלחמה.

ע"כ נאמר, בצדיק חי העולמים, שהוא יסוד דז"א, כלולות ח"י ברכות בזיווג שבתפילת שמונה עשרה ברכות, כמ"ש, אדנ"י שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. ופי, היסוד פותח את המלכות, שנקראת אדנ"י. וביסוד נכנסת החרב בנרתיק שלה, שהוא זיווג הוי"ה באדנ"י, שנעשה ע"י היסוד.

כי כמו שהחרב יש לה ב' פיות, מטעם הדין של בינה ומלכות, כן בדין המתוק של אדנ"י, יש כנגדם ב' פיות של בינה ומלכות, להכניס בהם ב' פיות החרב, כמ"ש, אדנ"י שפתיי תפתח, פה אחד. וכתוב, ופי יגיד, שהוא הפה השני. ואז, כמ"ש, וחֲמת המלך שָׁכָכָה. כי כלו כל המלחמות. ומתחברים שני השמות יאהדונה"י. והתבארה מיתת הרג בחרב.

עתה הזוהר מבאר מיתת חנק. שנאמר, בטעם זרקא, יש קו, וי' כרוכה עליו. זרקא, היא זריקת המלכות לבינה, במיתת סקילה. יש שם קו, כלומר שקו האמצעי, המייחד ימין ושמאל, משמש ג"כ בזרקא הזה, כי המסך דחיריק שבו הוא ג"כ מכוח המלכות דמפתחא, שהיא זריקת המלכות לבינה.

הי' הנכנסת לאור ונעשה אויר, כרוכה בקו האמצעי. וקו, שהוא ו' שמתפשטת מי', הוא קו האמצעי, הממעט השמאל, ואח"כ מייחד ימין ושמאל. בי' הכרוכה על הקו, ו' תופס את ס"מ, כי י' זו היא המוקש ששמים לס"א, שע"י המוקש הזה תופס את הס"א. ואח"כ מביא עליו ד' מיתות.

הכתוב, ויישאוהו במוט בשניים, רומז על ס"מ, שהיה אחוז בעצת מרגלים, והם נשאו את ס"מ במוט בשניים. מהו המוט, שאותו רשע ס"מ נאחז בו, שעליו כתוב, ויישאוהו במוט? אדם, מ"ה, שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' מ"ה (45), הרומז על המוחין דז"א. וד' אותיות הוי"ה פשוטה בלי מילוי, הרומזת על המלכות, שהם ביחד מ"ט (49), כחשבון מ"ט אותיות, שהן בו' מילים של הייחוד העליון שבק"ש, ייחוד ז"א, ובו' מילים של הייחוד התחתון שבבשכמל"ו, ייחוד המלכות. שהן ו' ו', הרומזות על חג"ת נה"י דז"א, ועל חג"ת נה"י דמלכות. וזהו כמ"ש, ויישאוהו במוט, שס"מ היה נאחז אז במ"ט אותיות שבייחוד ז"א ובייחוד המלכות.

וכתוב, בשניים, בפירוד מהן, בב' אותיות ו' שבז"א ושבמלכות, שהם היו אז בפירוד מהמוחין האלו, מחמת אחיזת ס"מ. שנאמר, בלא א' שבאמצע ו"ו. כי הא' שבאמצע וא"ו, מורה על המוחין ועל הייחוד של ו' מילים של ק"ש, עם ו' מילים של בשכמל"ו. וכיוון שס"מ נאחז במוט, המוחין דז"א ומלכות, ע"כ היו אלו ב' אותיות ו' בפירוד.

כי ס"מ ובת זוגו, עולם הנפרדים. כי בכל מְקום אחיזתם הם עושים פירוד בין ז"א ומלכות. ועל זה כתוב, בשניים, שז"א ומלכות היו שניים בלי ייחוד, מחמת אחיזת ס"א. אבל וא"ו עם א', מורה על המוחין דז"א שמקבל מבינה, אשר אז הוא מייחד ימין ושמאל, ועושה ייחוד עליון בק"ש וייחוד תחתון בבשכמל"ו. ואז וא"ו היא חבל לחנוק בו את ס"מ.

ובחבל שיחנוק בו את ס"מ אחוזות ה"ה. בחמש אצבעות של יד ימין, ובחמש אצבעות של יד שמאל. כי וא"ו מייחדת ב' אותיות ה' דהוי"ה, בינה ומלכות, שיאירו זו בזו, ע"י זה שמייחד ב' הידיים ימין ושמאל. ואז נעשים ב' ייחודים של ק"ש, שבהם נחנק הס"א. שנאמר, ו' היא חבל, י' היא החניקה של ס"מ ונחש. ו' היא החבל, הפועל החניקה ע"י ב' הייחודים, והחניקה עצמה היא י', הכרוכה על ו' של זרקא. כי זולתה לא היו נמשכים המוחין.

והשם הוי"ה הוא מיתה לס"מ ולנחש, וחיים לישראל, שהמוחין הנמשכים בד' אותיות הוי"ה, ובהוי"ה במילוי אותיות א', היא מיתה לס"מ. כי בזה נפסקת כל חיותו. וחיים לישראל, כי החיים של ישראל ממיתים הס"א.