136. את הכול ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצִדקוֹ ויש רשע מאריך ברָעתו.
שלמה, שהייתה בו חכמה יותר מכל אדם, מה אמר בפסוק זה? אלא שלמה, רֶמז חכמה רָמז.
137. כשעיניו של הקב"ה רוצות להשגיח בעולם ולעיין בו, כמ"ש, כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, ונמצאו רשעים בעולם, וצדיק נמצא בדור. הצדיק ההוא נתפס בעוונם, והרשעים, מאריך הקב"ה אפו עימהם עד שישובו. ואם אינם שבים, לא יימצא מי שיבקש רחמים עליהם, כי כבר מת הצדיק. כמ"ש, יש צדיק אובד בצדקו. ומשום שהוא צדיק, הסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הדור.
138. משום זה, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמעוֹנו בין הרשעים, כי הוא נתפס בעוונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.
139. רב חַסְדָא היה דר בתחילה בין אנשי קַפּוּטְקִיָא, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבציפוֹרִי, כלומר בין תלמידי חכמים. ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר, כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להטיב להם.
140. את הכול ראיתי בימי הבלי. שלמה, שהיו בו המדרגות העליונות של חכמה יותר מכל בני הדור, כמ"ש, ויֶחְכם מכל האדם, וכתוב, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך, הייתכן שאמר על חייו, בימי הבלי? וכתוב, הֲבֵל הבלים, אמר קוהלת.
141. שבעה שמות נקרא: שלמה, יְדידְיה, אָגוּר, בן יָקֶה, איתִיאל, לְמוֹאל, קוהלת. והשם קוהלת הוא כנגד כולם. וכולם נקראים כעין של מעלה. קוהלת נקראת גם עדה קדושה של עשרה אנשים. ועל כך נאמר, אין קהל פחות מעשרה. וקהל הוא אפילו מאה ויותר, אלא לא פחות מעשרה. אבל קוהלת הוא כלל הכול של כל ישראל, כמ"ש, קהילת יעקב.
142. שמותיו ע"ש החכמה נקראו. ומשום זה עשה ג' ספרים: שה"ש, קוהלת, משלי. וכולם הם להשלים החכמה. שה"ש כנגד חסד. קוהלת כנגד דין. משלי כנגד רחמים. כנגד ג' קווים, חסד דין רחמים, כדי להשלים החכמה. והוא עשה כל מה שעשה כדי להראות חכמה, וכנגד מדרגה עליונה. והוא אמר על עצמו, בימי הבלי, הבל הבלים?
143. אלא הבל הוא סוד נכבד. והוא הבל היוצא מן הפה, שנעשה ממנו קול. ואין העולם מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו. אלא שאינו נחשב להם לחטא מחמת קטנותם. והבל נעשה ברוח ובמים. וכל מה שנעשה בעולם נעשה בהבל. וההבל הזה של התינוקות, נעשה קול והתפשט בעולם. והם שומרי העולם ושומרי העיר. כמ"ש, אם ה' לא ישמור עיר, שָׁווא שקַד שומר.
144. הבל הוא קול. מה ההפרש בין הבל לקול? הבל עומד בכוח שיצא ממנו קול. אבל קול ממש עומד בקיומו שיצא ממנו מילה. והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, נקרא הבל, וממנו היה כל מה שראה שלמה. ואע"פ שהייתה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות, וכדי להודיע הדבר, אמר, בימי הבלי. להודיע, שמילה זו באה משם.
הבל הוא הארת קו שמאל דבינה, שנסתם ונחרב מפאת המחלוקת עם קו ימין דבינה, ויצאה הארתו לחוץ, ונעשה הבל. שנאמר, והוא הבל היוצא מן הפה, שיוצא מפנימיות המדרגה לחוץ, והאור נעשה הבל. וכשזו"ן הם בג"ר דקטנות, שנקראו אז תינוקות של בית רבן, הם מקבלים הארת קו שמאל דבינה הזו, וגם הארתם יצא לחוץ מפיהם ונעשה הבל.
ונאמר, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. כי אח"כ, לעת גדלות, כשזו"ן נקראים פנים גדולות, הנה כל מידת החכמה שבהם הוא מהבל הזה, שהוציאו מפיהם בעוד שהיו פנים קטנות. וכיוון שאין קיום לעולם אלא רק בהארת החכמה, נמצא שהעולם מתקיים על הבל שלהם. שנאמר, והם שומרי העולם ושומרי העיר.
כי הארת החכמה שומרת העולם מהקליפות ומהמזיקים. אמנם ההבל, במקום יציאתו, בקו שמאל דבינה, הוא הבל שאין בו כלום אלא חורבן. רק אח"כ, כשז"א עולה לבינה בקו האמצעי, ומכריע ועושה שלום בין הקווים ימין ושמאל, ומייחד אותם זה בזה, אז חוזר ההבל להיות אור, ויוצאים ג' קווים חב"ד, בבינה. ואז נולד ז"א במוחין דגדלות מן הבינה, כי כל מה שגורם התחתון בעליון, זוכה בו גם התחתון.
וכיוון שלולא ז"א, הנקרא קול, שהכריע בין הקווים דבינה, והוציא בה חב"ד, הייתה נשארת הבינה במחלוקת, ואורה היה נשאר בבחינת הבל. לפיכך זכה גם ז"א בג' מוחין חב"ד. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם. נמצא, שז"א נולד מתוך ההבל הזה דבינה שהחזיר אותו לאור.
ונאמר, הבל עומד בכוח שיצא ממנו קול, שהבל דבינה יש בה כוח להוציא ולהוליד הקול, ז"א, אחרי שעולה במ"ן, ומכריע ומחזיר ההבל לאור. שנאמר, קול ממש עומד בקיומו, אבל הז"א, שנקרא קול, הוא כבר עומד במוחין דחב"ד, הנקרא קיום, שיצא ממנו מילה, להוציא הדיבור, הנוקבא, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ייחוד השלם דפב"פ.
ונאמר, והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, משום שהקול, ז"א, נולד מבינה, ע"כ נחשבת הבינה לאו"א של הקול, מחמת שהקול זכה בהבל ההוא, כמו בן היורש את אביו ואימו. שהרי באמת אין לז"א שום חלק במוחין דבינה. אלא משום הכרעתו את הקווים שלה, זכה וירש המוחין מהם. אמנם ההבל אינו אלא קו שמאל דבינה. וז"א ירש ממנה כל ג' קווים, חב"ד.
ואע"פ שהייתה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות, מב' הקווים האחרים. אלא כדי להודיע הדבר, אמר, בימי הבלי. כלומר, החכמה הנמשכת ע"י הדעת, שבאה רק מן ההבל. ועל חכמה זו הזכיר, בימי הבלי.
145. הכול הָבֶל. את הכול ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו. כלומר, שהכול תלוי בימי הבלי. בזמן שהבל זה יונק מהדין, כדי לעשות דין, מטרם הכרעת קו האמצעי, אז, צדיק אובד בצדקו, מכוח הדין ההוא. ובזמן שההבל ההוא יונק מהרחמים, אחר הכרעת קו האמצעי, אז, רשע מאריך ברעתו, שמכוח הרחמים הוא ארך אפיים.
ושניהם, הרשע והצדיק, תלויים בהבל הזה. וע"כ כתוב, בימי, ולא כתוב, ביום. וכולם תלויים בהבל הזה, מי שייקרה בשעת הדין, הוא בדין. ומי שייקרה בשעת הרחמים, הוא ברחמים.
146. למה כתוב, יש צדיק אובד, בלשון הווה ותמידי, ואינו אומר אבוד? שאם תלוי בזמן, הלוא היה לו לומר בלשון עבר ולא הווה? אלא כל פעם שמתעורר הדין ההוא, אובד את הצדיק מן העולם ומן הדור. וזה נוהג תמיד. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש בחטאו. כי הדין ההוא, בעת שיונק מהרחמים, עושה רחמים על הרשע ההוא ומאריך לו.
147. עשן קטורת עולה למעלה ויורד למטה. העשן מתעטר ברפש הארץ מלמעלה. וע"כ הוא עולה למעלה ויורד למטה. וזה רומז על ההבל, שמתוך שהוא שפל ומלא דינים, ע"כ התעטר בו ז"א, שתיקן אותו והרוויח המוחין מבינה. בינתיים העלה השדה ריח, יותר מכל הבשמים. שהשכינה מתקיימת שם, כמ"ש, כריח שׂדה אשר בירכוֹ ה'.