מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים

תשמ"ט - מאמר ג'
1989 - מאמר 3

הנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ט) וזה לשונו "אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה. ואף על פי ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו", עד כאן לשונו. ומקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, ובשביל מה צריכים שערים, אם הם לא ננעלין.

אנו רואים, שבזמן שילדים קטנים בוכים, בזמן שהם משתוקקים לאיזה דבר, או שמי שרואה שילדים משחקים במשחקים, וילד אחד חוטף מהשני איזה דבר, והילד בוכה, מכל מקום אנשים שעוברים על ידם, מי שם לב לזה, היות שכולם יודעים, שעכשיו הם מתקוטטים זה עם זה, אמנם אח"כ שוב יעשו שלום ביניהם. אם כן הבכיות של הילדים, אף אחד לא שם לב להם.

מה שאין כן אם אדם הולך ברחוב, והוא איש מבוגר, ורואים שהוא בוכה, מי שעובר על ידו מתעוררת בו תשומת לב, לדעת מהי הסיבה שהוא בוכה. שבטח אדם מבוגר אינו בוכה על שטויות. לכן הבכיות של אדם מבוגר גורם התעניינות, אולי הוא יכול לעזור לו.

וכמו כן בעבודה, יש אנשים כשמקיימים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, והם חושבים בעצמם שהם יראים ושלמים. אבל בטח צריכים לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". וזה גורם להם עבודה רבה, היות שהם צריכים לחפש בעצמם איזה חסרון, שתהיה להם היכולת לומר, שהם שפלים.

למשל שמעתי מאיש אחד, ששאל לתלמיד חכם, איך הוא אומר, שהוא שפל ויש לו עבירות, בו בזמן שהוא רואה בעצמו, שאין בעולם הרבה תלמידי חכמים ויראת שמים כמוהו. נמצא, בזה שהוא אומר, שהוא שפל, הוא אומר דבר שקר. והוא השיב לו, שהוא מאמין בחז"ל שאמרו "אין אדם ניצול מאבק לשון הרע". לכן כבר יש לו חסרון. נמצא, שאדם דוגמתו, שהוא יודע בעצמו, שהוא אדם שלם, וכשהוא בוכה, שה' יתן לו כח לעסוק בתורה ומצות, אין הוא בוכה על דבר עיקרי, שה' יקרב אותו לתו"מ, אלא שחסרה לו איזו תוספת על מה שהוא בעצם אדם שלם. והגם שהוא בוכה בדמעות שליש, היות שהוא בוכה על מותרות, אין מי שיסתכל על בכיותיו.

נמצא, לפני אדם זה יש שערים של דמעות, והם סגורים, ולא נותנים להכנס את תפלתו. והטעם הוא כמו בגשמיות, על מותרות לא בוכים, אלא על דברים הכרחיים נהוג ענין של בכיות.

וזה דומה לפי המשל, שאדם אחד בא מחוץ לארץ ונכנס לאיזו עירה, או לאיזה מושב. והועד של המושב רוצה ממנו למשל עשרת אלפים דולר, בכדי שיתנו לו מקום לגור בהמושב. ואין להיהודי הזה את הסכום הדרוש. הוא נכנס להרב ומספר לו כל לבבו, והרב הבטיח לו, שבשבת לפני קריאת התורה, הוא ידרוש לפני הקהל, ובטח עם ישראל נתבעין ונותנים. וכך היה. הרב הרים קולו בבכי, איך אדם מטופל בילדים, ובא מרוסיה, ועד כמה שהאדם סבל, ועכשיו הוא נמצא במצב של חוסר דירה וחוסר פרנסה, ואנחנו יכולים להציל את האדם הזה. והבכיות של הרב עשה רושם על הקהל, ונותנו לו את הסכום הדרוש.

וכעבור חצי שנה בא עוד הפעם הרב להקהל לפני קריאת התורה, ושוב התחיל לבכות, וצועק, יהודים רחמנים, אני זקוק עכשיו גם כן לעשרת אלפים דולר, היות שהרבנית שלי היתה באיזו חתונה, ושם באה איזו רבנית מאמריקה, שהיתה לה טבעת עם יהלום, ששוה עשרת אלפים דולר, והרבנית רוצה, שאני אקנה לה גם כן דבר כזה. והרב הרים קולו בבכי. ואף אחד מהקהל לא רוצה להתנדב עבור הטבעת בשביל הרבנית. והרב מתחיל יותר לבכות, עד שהקהל פרץ בצחוק מהבכיות שלו. והוא טוען להקהל, מדוע כשבאתי לאסוף כסף בשביל אדם פשוט, כל אחד נתן כפי נדבת לבו. ועכשיו אני מבקש כסף בשביל תלמיד חכם, ואני גם כן רב, ואיפה כבוד התורה, ומדוע אין אתם עוזרים לי.

והנמשל הוא, כי בזמן שהאדם בוכה והדמעות שלו הם על הכרחיות, כלומר שהוא צועק ובוכה לה', שיעזור לו בכדי שיהיה אדם פשוט, אפילו לא רוצה להיות תלמיד חכם, אלא פשוט יהודי פשוט שיאמין בה', שתהיה לו האפשרות לקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", ושלא יהיה שקוע באהבה עצמית, אלא רוצה להיות איש פשוט, כלומר שיהיה לו תמיד רצון לאהוב את ה', ולא לעבוד לתועלת עצמו, והוא רואה, שאין לו שום כח, שיהא בידו להתגבר על אהבה עצמית, אלא כל מה שהוא עושה, הכל הוא לתועלת עצמו, ובמה הוא נקרא "יהודי", בו בזמן שאפילו קריאת שמע אין בידו לקיים, אלא כשהוא אומר "ואהבת את ה' אלקיך", הוא רואה איך שהוא רחוק מזה, ועל זה הוא בוכה, וכבר הוא רואה, שכבר עשה הכל בכדי שיזכה למשהו אמת, וכבר היה אצל כל השערים עם התפלה שלו, וכל השערים, הוא רואה שהם ננעלים.

אז מרוב צער הוא מתחיל לבכות. הדמעות האלו, בזמן שבאים לשער הדמעות, הוא רואה שהשער הזה לא ננעל, מטעם שהוא לא מבקש מותרות, כלומר הוספה על מה שיש לו כבר רכוש של תורה ומצות, אלא הוא מבקש שהוא רוצה להיות פשוט יהודי, שיאמין בה' ולאהוב אותו, ולא להיות שקוע באהבה עצמית, ולתועלת ה' אין הוא מסוגל לעשות שום דבר, אם כן הוא מרגיש, שפשוט אין הוא יהודי.

כלומר, הוא שואל לעצמו, אני מאמין בה', והוא גדול מאוד, ומכל מקום הוא רואה, שאין הוא מסוגל לוותר על תועלת עצמו בפני תועלת ה'. אם כן הוא צועק ובוכה פשוט שחסר לו ענין אמונה, להאמין בה' באמת, ולא משפה ולחוץ. וזה דומה אצלו, כאילו הוא אומר איזה לחש, שהוא מקבל על עצמו אמונת ה', ולמעשה, אין לו התפעלות ממה שאמר "הריני מקבל על עצמי עול מלכות שמים", והוא עושה הכל לתועלת עצמו, ולתועלת ה' אין לו שום כח - בפני אדם כזה אמרו "שערי דמעות לא ננעלו", מטעם כי הוא מבקש הכרחיות ולא מותרות, כמשל הנ"ל, מהרב התלמיד חכם, שביקש שיתנו לו כסף עבור יהלום להרבנית שלו.

ולפי זה יוצא, שמה שאמרו, ששערי הדמעות לא ננעלו, ושאלנו, אם לא ננעלו למה צריכים בכלל שער. התשובה היא, ששער הדמעות ננעל בפני אלה שבוכים על מותרות. שהדמעות שלהם דומה לילד, שבוכה על דברים של מה בכך, או כנ"ל במשל של הרב. מה שאין כן מי שבוכה על הכרחיות, שהם דברים שנוגעים לכל האדם, שהוא רואה, שעומד בין החיים והמות, היות שהוא מאמין מה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", משום שאין להם דביקות בה', אלא הם משוקעים באהבה עצמית, שזהו נבחן לבחינת פירוד מחיי החיים, לכן נקראים "מתים", נמצא, שהוא בוכה שיתנו לו פשוט חיים. ובטח מי שמתפלל על חיים, שהוא מפחד מפני המות, הוא בוכה מעומק הלב, והתפלה שלו היא לא סתם בכיות.

אולם בחיצוניות אין האדם יכול להבחין בין שהוא בוכה על דברים של מה בכך, כדוגמת הילדים שבוכים, או כנ"ל במשל הרב. אמנם למעלה יודעים על מה שהאדם מבקש, בכדי שימלא לו מבוקשו. כי אין נותנים מלמעלה דברים של מותרות, כי בטח לא ישמור את מה שנותנים לו, והס"א יקבל את הכל. לכן אם האדם רואה, שתפלתו לא נתקבלה, אז עליו מוטל לעבור על הבקשה שלו, מה שהוא מבקש, ולראות, אם באמת הוא זקוק לרחמי שמים, או סתם שחסר לו דברים של מותרות. והאדם צריך להאמין, שבזמן שהוא יסדר תפלתו על הכרחיות, אז תפלתו תתקבל, כנ"ל, ש"שערי הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם מבקש שיצילו את חייו, ולא ישאר במצב של "רשעים נקראים מתים", אלא שיזכה לדביקות ה'.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "ששערי התפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". שהפירוש "מתי שערי הדמעות לא ננעלו", בזמן שהאדם כבר עבר על כל השערים, והוא רואה, שהכל ננעלו עבורו, אז במצב כזה האדם מתפרץ מתוך לבו הבכיות והדמעות האלו שנתגלו אצל האדם, לאחר שהוא ראה שכל השערים ננעלו, ואין לו שום תקוה להגיע להתקרבות ה'. הדמעות האלו פועלים, ששערי הדמעות לא ננעלו.

מה שאין כן סתם דמעות, מטרם שהאדם ראה, שכל השערים ננעלו, אין הדמעות האלו יכולים להתקבל בשער הדמעות. לכן נגדו כן השער הדמעות ננעלו, היות שעדיין אין לו חסרון אמיתי, שירצה שה' יקרב אותו, אלא הוא חושב, שגם מכוחו עצמו הוא יכול להתקרב לקדושה. אם כן, אין תפלתו שלימה, שיהא באמת נצרך לה', שיעזור לו.

ובהאמור נוכל לפרש, מה שאנו מבקשים (בתפלת נעילה) "פתח לנו שער בעת נעילת שער". ויש להבין, מדוע דוקא בעת נעילת שער, אנו צריכים שיפתח לנו שער. הלא התפללנו כל היום, ומדוע זה לא מספיק שתתקבל בקשתינו, אלא שאנו מבקשים, שיפתח לנו רק עכשיו בעת נעילת שער, וכאילו רק עכשיו אנו יכולים להתפלל, מה שאין כן לפני זה לא היה מספיק התפלות שלנו.

והענין הוא, שיש לנו להתפלל ב' מיני תפלות:

א. הוא כשהאדם בא להתפלל לה' על צרכיו, הוא עוד לא יודע מה שחסר לו, כנ"ל. יכול להיות שהוא בוכה בדמעות שליש לה', שיתקבל את מבוקשו, אבל הוא מתפלל על דברים של מה בכך, כנ"ל במשל של ילדים או במשל של הרב התלמיד חכם. לכן התפלה הראשונה של האדם היא, שה' יודיע לו, מה שחסר לו באמת, בכדי לדעת על מה לבקש.

וכמו שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים בתפלת מוסף "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפלה ותחנונים מלפניך על עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו".

ידוע כשמדברים מבחינת עבודה, כל אדם הוא "עולם קטן". לכן "עמך בית ישראל" יהיה פירושו, האדם בעצמו. "השליח של עמך בית ישראל" יהיה פירושו, זה שהאדם מתפלל ומבקש, שה' יושיע לו, המתפלל נקרא "שליח" עבור האדם בעצמו, שהאדם בעצמו הוא נקרא "עמך בית ישראל", כנ"ל. ואנו צריכים להתפלל, שהשליח שלנו ידע על מה להתפלל, היות שאין האדם יודע מה שחסר לו באמת, אלא הקב"ה צריך להודיע לאדם, מהו עיקר ומהו תפל. כלומר, מה נקרא "הכרחיות" ומה נקרא "מותרות", כנ"ל.

לכן ניתן לנו להתפלל עבור בעלי תפלות, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו. וזה אנו מתפללים, שה' יודיע לנו מה להתפלל. ובעת נעילת שער אנחנו מאמינים שכבר יש לנו הידיעה, כלומר שאנחנו כבר מבינים על מה להתפלל, היינו שאנו כבר יודעים להתפלל על העיקר מה שחסר לנו.

ב. אז מתחיל מין הב' של התפלה, ששם שייך, שהוא נותן דמעות אמיתיות, כלומר על צורך אמיתי. ועל זה אנו מתפללים "פתח לנו שער בעת נעילת שער". בעת נעילת שער אנו מאמינים, שכבר אנו קבלנו את הידיעה מלמעלה על מה להתפלל. לכן אנו אומרים: אל תסגור את השער. כאילו עכשיו, בסוף היום של כל התפלות, אנו יכולים עכשיו לבקש על תפלה אמיתית.

ובזה יש לפרש, מה שאנו אומרים בראש השנה ויום כפור "וכל מאמינים שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי בתשובה". ויש להבין, למה צריכים להתפלל לפתוח השער. הלא השער פתוח, כלומר בשביל מה צריכים להתפלל, שיפתח לנו השער. הלא יש עצה פשוטה מאוד, שיתן דמעות על התפלה שהוא מתפלל. וידוע ששער הדמעות לא ננעל, אם כן יש עצה להאדם לבכות, ואינו צריך לבקש, שיעשה לו טובה, שיפתחו לו השער. אם כן מדוע האדם צריך להאמין על זה, כמו שכתוב "וכל מאמינים, שהוא עונה לחש, הפותח שער לדופקי בתשובה". הלא יש לו עצה טובה, שיבכה הבעל תשובה עם דמעות, והשער הזה לא ננעל.

אלא כנ"ל, שהאדם צריך להתפלל מקודם, שידע מה הוא באמת חסר לו. ואז מודיעים לו מלמעלה, שלא חסר לו דברים של מותרות, אלא כמו שאמר הזה"ק על פסוק "או הודע לו חטאתו", שהקב"ה מודיע לו החטא. אז הוא יודע, על מה הוא צריך לעשות תשובה. כלומר, להשיב לו מה שחסר לו.

נמצא, בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו ורוצה לעשות תשובה. כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את ה', הוא אוהב את עצמו.

נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". וזהו כנ"ל, שביארנו "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות שרואה, שכל השערים הם סגירות, ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה".