ולא יִראה בךָ ערוות דָבר

339. כי ה' אלקיך מתהלך בקֶרב מחנֶיךָ להצילך. ה' אלקיך, השכינה הנמצאת בישראל, וכש"כ בגלות, להגן עליהם תמיד מכל הצדדים, ומכל שאר העמים, שלא יְכַלו את ישראל.

340. לא יָכְלו שונאיהם של ישראל להרע להם, עד שישראל החלישו כוח השכינה לפני השרים הממונים של שאר העמים, אז יכלו להם שונאיהם של ישראל ושולטים עליהם, וגוזרים עליהם כמה גזרות רעות. וכשישראל שבים כנגדה בתשובה, השכינה שוברת הכוח והאומץ של אלו השרים הממונים, ושוברת הכוח והאומץ של שונאי ישראל, ונפרעת מהם מהכול.

341. והיה מחנֶיךָ קדוש. שהאדם צריך לראות, שלא ייטמא בעוונותיו, ויעבור על דברי תורה. שאם עושה כך, מטמאים אותו. כמ"ש, ונִטְמֵתם בם, בלי א', שמוֹרה על טומאה יתרה. רמ"ח (248) איברים בגוף וכולם נטמאים כשהוא נטמא. כשהוא רוצה להיטמא, תכף נטמא. וע"כ כתוב, והיה מחניך קדוש. מחניך, איברי הגוף. ולא יִראה בךָ ערוות דָבָר ושָׁב מאחֲריך, שלא תגרום ערווה זרה למלכות, הנקראת דבר. שאם אתה עושה כן, ושב מאחריך. וע"כ, ערוות אשת אביך לא תגלה. משום שערוות אביך היא.

342. על ג' דברים מתעכבים ישראל בגלות. על שנוהגים ביזיון בשכינה בגלות.

ועל שמחזירים פניהם מהשכינה, כמ"ש, כי פָנו אליי עורף ולא פָנים.

ועל שמטמאים עצמם לפני השכינה. ואינם חוששים שהשכינה עימהם בגלות.