דרך קרובה ודרך רחוקה

תשמ"ו - מאמר כ"ו
1986 - מאמר 26

בפרשת בשלח אנו מוצאים שהכתוב אומר לנו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". אם כן משמע מכאן, שדרך קרובה לא טובה. ולגבי פסח שני אנו רואים (בהעלותך שלישי) "דבר אל בני ישראל לאמור, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם, ועשה פסח לה' בחדש השני". זאת אומרת, אם הוא בדרך רחוקה, אינו יכול לעשות את הפסח במועדו.

רואים אנו, שפרשת בשלח אומר, שדרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם, כי קרוב הוא", אלא דרך רחוקה יותר טובה. ובפרשת בהעלותך כתוב, שמי שהוא בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. משמע שדרך רחוקה היא יותר גרועה מדרך קרובה.

ראשית כל אנו צריכים לדעת, שענין הדרכים מה שהתורה מדברת, בטח מרמזת דרך קרובה ודרך הרחוקה, היא לענין להגיע לשלימות המטרה. אם כן קשה להבין, איך שייך לומר, שדרך קרובה היא דרך לא טובה. היינו הטעם שהתורה נותנת לנו בזה, "בראותם מלחמה ושבו מצרימה", הלא קרוב נקרא, שקרוב לה'. אם הוא קרוב לה', איך אפשר לומר שהם "ינחם ושבו מצרימה". להיפך אנו מבינים, אם היה נחם העם בדרך שהיא רחוקה מה', אז שייך לומר "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

הנה בפרשת ראה (חמישי) אומר הכתוב "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם". אאמו"ר זצ"ל אמר ביאור על זה, ושאל, מהו הטעם שהכתוב נותן לנו טעם על "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו". אמר, היות שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, וצריך להיות "כשור לעול וכחמור למשא", והאדם לא יוכל שאתו, היינו שקשה לו לסבול את העול, שזה פירוש "לא יוכל שאתו". ומשום זה תרחק לך הדרך.

מה שאין כן אם האדם כן היה מקבל על עצמו את העול של מלכות שמים, אז היה רואה שהכל קרוב אליו. זאת אומרת, מה שהאדם רואה, שרחוק ממנו "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם, היינו המקום שבחר ה' לשכון שמו. הוא כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהמקום הזה רחוק מהאדם, היינו שיהא בידו לעשות בתוך לבו מקום להשראת השכינה, רחוק מלהבין דבר כזה, שיהיה באדם כח לעשות מקום להשראת השכינה בתוך לבו. זהו מטעם, שלא יוכל שאתו, שלא רוצה לקבל עליו את הדרך המקובל, "כשור לעול וכחמור למשא".

נמצא לפי זה, שהאדם צריך לתת כל כוחותיו רק על דבר זה. היינו שיחשוב תמיד עצות, איך לקבל על עצמו את העול הנ"ל. וכל עבודותיו צריך האדם לרכז. זאת אומרת, את כל מה שהאדם עוסק בתורה ובמצות, צריך האדם לחשוק שהמעשים האלה יביאו לו את ענין קבלת עול מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס. ושזהו המקום אשר בחר ה' אלקיך לשום שמו שם.

כידוע ש"שמו" נקראת מלכות, שהיא נקראת "שכינה", שפירושו, כמו שאומר בזה"ק, "דאיהו שוכן ואיהי שכינה", כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, שהמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה, שהבורא נקרא "שוכן". אבל מתי הוא נקרא "שוכן", במקום שיש מי שמשיג את השוכן. אז הוא אמר, שאין שוכן ושכינה שני דברים אלא דבר אחד, היינו שוכן נקרא אור בלי כלי, ושכינה היא המקום שמתגלה הבורא. נמצא, מה יש במקום שהבורא מתגלה, רק הבורא ולא דבר אחר. אלא כנ"ל, אור וכלי, היינו שיש כלי המשיג את האור.

ולפי זה יוצא, מהו המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו שם. הוא כמו שאנו לומדים, שאנו צריכים לתקן את הכלי קבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. וזהו ענין של השתוות הצורה, אז במקום הזה מתגלה השם של הקב"ה.

ואי לזאת, איך אפשר לומר על דרך קרובה "ולא נחם אלקים, כי קרוב הוא". הלא דרך רחוקה משמע, כמו שכתוב אצל פסח שני, שמי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. וכמו שכתוב בפרשת ראה (חמישי) "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו", כנ"ל. ולפי פירושו של אאמו"ר זצ"ל, שענין ריחוק מקום נובע מסיבת "לא תוכל שאתו", היינו לסבול עול מלכות שמים. אם כן איך יכול להיות, שדרך רחוקה תהיה יותר טובה מדרך קרובה.

במסכת עירובין (דף נ"ג ע"ב) מביא שם בשם רבי יהושע בן חנניא, שאמר, "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב על פרשת דרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמר לי. זו ארוכה וקצרה, וזהו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היה מקיפות לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמר לי, רבי, ולא כך אמרתי לך, קצרה וארוכה". משמע מכאן, שיש ענין קרובה ורחוקה, ורחוקה וקרובה.

ובפרשת נצבים (שישי) כתוב, "כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". משמע מכאן, שענין "קרוב" הוא דרך טובה, כמו שכתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" ולא כמו בפרשת בשלח.

ולהבין את הנ"ל, יש לפרש זה בענין סדר התחלת עבודה. כי יש ענין עבודה במעשה, ויש ענין עבודה גם על הכוונה, היינו שהאדם צריך לעבוד גם על הכוונה. זאת אומרת, שבעת עשית המצות תהיה לו כוונה טובה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה את המצות, היינו הסיבה הגורמת לו לקיום המצות.

היות שיש לכוון המעשים, שיהיו שלא על מנת לקבל פרס. והיות שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהוא דוקא, שלא אפשר לעשות שום תנועה בלי לקבל תמורה, היינו שכר תמורת עבודתו, שזה נמצא בהטבע שלנו, שאין אנו עושים שום תנועה, אלא אם אנחנו צריכים לראות את הכדאיות שלה, אם יהיה לנו יותר תענוג, בעת שאנו מוותרים על המנוחה.

היינו, מה שאנו מוותרים על המצב שבו אנו נמצאים, הוא בכדי לקבל יותר תענוג, מזה שיש לנו עכשיו, טרם שאנו משאירים את התענוג והולכים לעשות פעולה אחרת, בטח שהוא חשוב, שע"י זה שיעשה עכשיו פעולה חדשה, הוא יקבל יותר תענוג.

אם כן הוא מוכרח לעשות ולקיים את התורה והמצות, לא בשביל שה' רוצה שאנו נקיים אותם ואנו רוצים לעשות רצונו, כדי שתהיה לו הנאה מזה שאנחנו שומעים בקולו, אלא היות שהוא מבטיח לנו שכר גדול בזה שאנחנו נשמע בקולו, ומשום זה אנו משתדלים לקיים מה שהוא דורש מאתנו, היות שאנחנו מסתכלים על השכר הטוב, שהוא ישלם לנו תמורת עבודתינו.

וזה דומה לאנשים שעובדים בבית חרושת אצל בעל הבית. ומדרך עבודה היא, שעובדים שמונה שעות, וע"י זה שהפועלים עובדים אצלו, הבעל הבית מרויח כסף. אם כן יש לו הנאה לבעל הבית, בזה שיש לו עובדים ועושים את רצונו. וחלק קטן מבין העובדים באים לבעל הבית, ומציעים לו, הואיל שהם רואים, שיש לו צער מזה שהוא הבטיח למי שהוא סכום תוצרת, להמציא בזמן מסוים, והואיל שהם רואים לפי קצב העבודה, שהפועלים עובדים ונותנים תוצרת בשמונה שעות, הוא לא יוכל לעמוד עם החוזה שעשה למי שהוא, שימצא לו כל הסחורה בזמנו הנקוב.

אי לזאת, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות, והגם שהם צריכים להיות בבית תיכף אחר עבודה של יום עבודה של שמונה שעות, היות שהם מטפלים בילדים, וגם לאחד מהם האשה חולה קצת, ומשום זה תיכף אחרי העבודה הם משתדלים לבוא תיכף הביתה, אבל מכל מקום, הואיל שהם רואים את הצער של בעל הבית, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות.

ובטח בעל הבית, שהוא שומע המסירות שיש לו להפועלים שלו, שלא יכולים לסבול את הצער שלו, ומשום זה הם מסכימים לעבוד שעות נוספות, מפני שהם יודעים, שבעל הבית הוא בדוחק, היות שהוא מוכרח לקיים את החוזה, שהוא הבטיח להקונה לתת סחורה בכמות מסויימת בזמן מסוים, והיות לפי סדר העבודה של שמונה שעות אין באפשרותו לקיים מה שהבטיח.

אי לזאת, הרגש שיש בלבבם לגבי נותן העבודה, לא נותן להם מנוחה מבלי לעשות משהו לטובת בעל הבית. לכן הם מסכימים לתת יגיעה יותר מכפי כוחם, היינו כנ"ל, אף על פי שהוא אחר יום עבודה, והיות שהם בעלי משפחות ברוכות ילדים, וגם אחד מהם האשה שלו קצת חולה והוא מוכרח לעבוד גם במשק בית, מכל מקום אין המצפון שלהם נותן להם להשאיר את בעל הבית במצוקה.

ולכן באו אליו ואמרו לו, אנחנו באנו לידי החלטה, שאנחנו נעבוד שעות נוספות בשבילך. וכשבעל הבית שומע את מסירות לבם של הפועלים שלו, הוא רואה עכשיו דבר חדש, היינו שמטרם שהפועלים האלו באו אצלו, להראות לו שהם משתתפים בצערו, הוא חשב שלכל הפועלים אין שום רגש פנימי ובלי שום מצפון, אלא מה שעובדים אצלו ולא אצל אחרים, הוא משום שהוא נותן משכורת יותר גבוהה מאחרים, לכן הם עובדים אצלו. אבל עכשיו הוא רואה אחרת, שטעה עם הערכה שלו על הפועלים.

אבל אח"כ אמרו לו, אבל אתה צריך לדעת, בשביל עבודה נוספת, היינו לעבוד גם בלילה, אנחנו רוצים שאתה תשלם לנו עבור השעות הנוספות פי כפל, ממה שאתה משלם לנו עבור יום עבודה רגיל.

אז הבעל הבית מתחיל לחשוב שוב, מה שהם רוצים לעבוד שעות נוספות, הוא באמת כמו שהם אומרים, היינו שהם רוצים להוציא אותי מהמצוקה, או להיפך, היות שהם רואים שאני נמצא במצוקה, אי לזאת, הם דורשים ממני סכום גדול עבור שעות נוספות, מטעם שהם יודעים, שאין לי ברירה. לכן הם נותנים להבין, שאני אדע, שאני צריך לתת להם כמה שהם רוצים, היות שהם מספרים לו את מצבו הדחוק, שהוא נמצא, בכדי שהוא ידע, שהם יודעים את מצבו, לכן רוצים ללחוץ עליו, שהוא ישלם להם עבור השעות הנוספות כמה שהם דורשים.

ומהנ"ל אנו יכולים לקבל דוגמא להעבודה שלנו בקיום תורה ומצות, היינו להבחין בין מעשה לכוונה. מעשה נקרא, שהוא מכוון לעשות את המעשה, שהוא ציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, לקיים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה ושנכוון, שהמצוה, שאנו עושים, היא בכדי לקיים רצונו, שהוא רצה שאנחנו נקיים תו"מ.

נמצא, שהכוונה, מה שהאדם צריך לכוון, היא שאנחנו צריכים לכוון, שהמעשים שאנו עושים בכדי לקיים מה שהוא ציווה לנו. וזה נקרא, שהוא מכוון על המעשה, שיהיה בסדר, כמו שהוא אמר לנו ע"י משה רבנו עליו השלום. וכמו שהדין הוא לגבי תקיעת שופר, ש"אם תקע בשופר להתלמד וכן התוקע לשיר ולא לשם מצוה, לא יצא ידי חובתו". (כמו שכתוב, או"ח הלכות ראש השנה, סימן תקפ"ט).

נמצא לפי זה, מה שאומרים "מצות צריכות כוונה" הפירוש הוא, שהוא צריך לכוון את המעשה שהוא עושה, הוא מטעם שהוא רוצה לקיים את ציווי ה'. ובטח שהמעשה צריך להיות לפי הלכה, שחז"ל קבעו את שיעורי התורה ומצות, באיזה צורה ואופן שצריך להיות בין במעשה המצות.

כגון סוכה, יש לה כמה דינים, באיזה צורה היא צריכה להיות וכדומה, אחרת נמצא חסרון במעשה. וכן בלימוד התורה. וכמו כן במצות "לא תעשה", יש בהן הרבה דינים. ובאם לא שומר את ההלכות, שיש בהן, נמצא, שיש חסרון במעשה המצות. ואפילו שהוא מקיים הכל לפי הלכה, מכל מקום הוא צריך לכוון, שעושה את המצוה, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את רצונו, בקיום המצות, שציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום.

וכל זה נקרא רק "מעשה המצות" ולא כוונה. מטעם, שכל מה שהוא חושב, הוא לקיים את המעשה, שה' ציווה לנו, וכל היגיעות, שאנו מתייגעים בתורה ומצות, הן כמו כל אנשים שבעולם, שעובדים ומתייגעים עצמן בכדי לקבל שכר, ולא יותר.

ויש כאן לתשומת לב יתירה, כי מה שאנו אומרים, שכל עבודה היא במעשי המצות, זה בא להשמיענו, שהיגיעה היא על המעשה, ואין כאן ענין לומר, שיש עבודה על השכר. אלא על מנת לקבל שכר תמורת היגיעה, אין אנו רואים דבר כזה, שיהיה לאדם טורח לקבל שכר, מטעם שכל הסיבה, שאנו מתייגעים ומוותרים על הרבה דברים, היא שאנו מסתכלים על השכר, שרק השכר מחייב אותנו לעבוד עבודות קשות, מבלי להסתכל לא על איכות עבודה ולא על זמן עבודה, וכל הדברים רק השכר קובע.

אם כן יש להבין, מה שאנו אומרים, שיש עבודה על הכוונה, הינו עבודה על השכר. הלא איך שייך לומר בזה עבודה. אלא הענין, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ ורוצה שהשכר שלו יהיה, שה' יתן לו המחשבה ורצון לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, על שכר כזה אין הגוף מסכים, כי מדרך העולם הוא, שמקבלים תמורה על העבודה. היינו, העבודה היא בוויתורים על צרכים שהוא נהנה מהם. ותמורת זה הוא יקבל תענוגים יותר גדולים, מכפי שהוא מוותר. למשל, מוותר על המנוחה, ולפעמים גם על שינה וכדומה, והוא מקבל תמורתם תענוגים יותר גדולים ויותר הכרחיים.

מה שאין כן כשהוא מוותר על תענוגים, אבל זהו על דרך הכפיה, היינו שאין הגוף מסכים, והוא רוצה תמורה, שהגוף כן יסכים לוותר על כל מיני תענוגים, נמצא, שהעבודה היא מעשים להשפיע, וגם השכר יהיה הכונה רק להשפיע בלי שום תמורה של קבלה. על הכוונה זו, היינו על השכר הזה, אדם צריך לעבוד עבודה גדולה.

והיא יותר קשה מעבודת המעשה, הגם שעל כוונת השכר הוא לא צריך לעשות מעשים אחרים וזמן אחר. אלא אותו המעשה שהוא עושה, ובאותו זמן שהוא נותן עבור עשיית המעשה, מספיק לו, ואינו צריך למעשים אחרים, אלא סתם מחשבה וכוונה. ומהי הכוונה שהמחשבה ורצון שלו יהיו דוגמת המעשה.

זאת אומרת, כמו שהמעשה הוא עושה משום שה' ציווה לעשותו, כן הכוונה תהיה רק שהוא רוצה לקיים מצות ה' בלתי ה' לבדו, בלי שום תמורה חזרה. ודבר זה, היינו שלא דורשים מהאדם, רק בעת קיום מעשה, שהוא עושה עכשיו רצון הבורא, שיכוון באותו זמן שהוא עושה המצוה, לא מטעם שהוא מסתכל על השכר, וזהו מחייב אותו לעבוד ביום ובלילה, היינו מה שהוא מקיים מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה", אין זה שהוא מסתכל על השכר, שזה שמחייבו לעבוד ביום ובלילה, אלא מטעם רצונו לעשות נחת רוח להבורא, זוהי הסיבה שהוא נותן כוח לעבודה.

וזהו כמשל הנ"ל, שהפועלים הסכימו לעבוד אצל בעל הבית שעות נוספות גם בלילה, אבל הם דרשו לשלם שכרם פי שניים, כפי מה שהם מקבלים בעבודה רגילה. רואים אנו, איזה מרחק יש בין עבודה של עמ"נ לקבל פרס, לעבודה שלא עמ"נ לקבל פרס. ואף אחד לא יאמר שהפועלים הם נאמנים לבעל הבית, ומשום זה הם מסכימים לעבוד אצלו ביום ובלילה, אלא שאומרים עליהם להיפך, היות שהבעל הבית זקוק לעבודה שלהם, לכן הם מנצלים אותו, ורוצים שישלם להם פי כפול.

כמו כן עבודה. הגם אפילו שלא לשמה היא עבודה, ואין מה להוסיף על המעשים, אלא כאן ענין של הכוונה. פירוש, מה כונתם בזה שהם עובדים, אם זהו לתועלת עצמם או לתועלת הבורא.

וזוהי עבודה רבה וקשה, שהגוף יסכים לעבוד לתועלת ה'. היינו להגיד להגוף, למה אני מקוה, איזה שכר אני רוצה לקבל מה', בזה שאני מכריח אותך לעבוד כל כך קשה, שה' יתן לי שכר, שאתה לא תוכל להפריע לי, בזמן שאני רוצה לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.

וממילא הגוף צועק בקולי קולות, וכל אשר בידו הוא עושה, שלא יאבד את שליטתו. לכן מעשים פשוטים הוא לא מרשה להם לעשות, משום שהוא מפחד, אולי בסגולת המעשה הוא יגיע לבחינת "לשמה", שהיא כולה לשם שמים, ואין לו שום חלק שיכול לקבל משהו עבור אהבה עצמית.

ומשום זה אנו רואים, שאלו אנשים שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, כל דבר קטן עולה להם ביגיעה גדולה, משום שהגוף מפחד בכל עשיה שהוא עושה, אולי הוא יגיע האדם לשמה, היינו שכל השליטה של רצון לקבל שיש לו על האדם תתבטל. וזה נקרא שיש עבודה גם על השכר, שפירושו, שיש לו עבודה באיזה שכר הוא יבחר תמורת עבודתו בתורה ומצות, אם בשכר השייך לאהבה עצמית או בשכר שהוא "בלתי ה' לבדו", ואינו רוצה לתת לאהבה עצמית שום חלק בעבודתו, והוא מצפה תמיד, מתי אני אזכה, שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא.

ועתה נוכל להבין מה ששאלנו, איך יכולה להיות דרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם אלוקים, כי קרוב הוא". אלא זה יכולים להבין, מה שאמר התינוק לרבי יהושע בן חנניה, ש"יש דרך רחוקה וקצרה, וקצרה וארוכה. היינו קרובה אבל רחוקה", שפירושה, שהגם שהיא קרובה אבל היא רחוקה מהמטרה.

ידוע שהרמב"ם אומר, שענין לשמה אין לגלות וזה לשונו (הלכות תשובה פרק עשירי) "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה, בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

מדברי הרמב"ם משמע, שיש דרך קרובה, היינו שקרובה ללבו של אדם, היינו על מנת לקבל שכר. נמצא לפי זה, נקראת קרובה, מטעם שהיא קרובה ללבו של אדם. ויש עוד פירוש של "דרך קרובה" היינו שהאדם רואה כל פעם, שהוא מתקרב להמטרה, שאצלו המטרה נקראת שכר, והוא מקוה שיהיה לו סכום מסוים של תורה ומצות, תיכף יקבל שכר תמורת עבודתו, כידוע שאין שכירות משלמת אלא לבסוף (בבא מציעא, ס"ה).

לכן הוא מאמין, שיגמור את העבודה בעולם הזה, הוא יקבל שכרו בעולם הבא, חוץ מזה שיש מצות שגם שכרן בעולם הזה, כמו שכתוב "אלו דברים, שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא".

נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא מרגיש, שיש לו משהו ביד, היינו שכר של יום עבודה, וכל יום מצטרף לשנה, ושנה לשנה. לדוגמא, אדם מתחיל לקיים מצות מגיל שלוש עשרה שנה, שאז הוא הזמן של חיוב המצות. וכשהגיע לגיל עשרים שנה, הוא שמח, ברוך ה' יש לו כבר רשום על חשבונו עבודה של שבע שנים. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז בטח הוא שמח ביותר, היות שיש כבר רשום בפנקס שלו שבע עשרה שנים של עבודה. נמצא לפי זה, שכל פעם ופעם שהוא עובד הוא יכול להיות שמח, היות ששכרו הולך ומתוסף מיום ליום. נמצא, עבודה זו נקראת קרובה אל לבו, היות שהוא בטוח עם השכר שלו המתקדם. ומשום זה נקראת "דרך קרובה", היות שהדרך הזו מתישבת על הלב.

היות שאם האדם רואה התקדמות בדרך שהוא הולך, אז הדרך הזו מתישבת על הלב, הואיל שיש לו על מה להסתכל, כיון שבבחינת המעשה שהוא עושה, הוא רואה שיש לו כל יום שיעור מסוים שעות עבודה בתו"מ, והכל נרשם בפנקסו, כמו שכתוב (אבות פרק שלישי) וזה לשונו, "הוא היה אומר, הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת". ומשום זה הוא בטוח, שיש לו רכוש גדול של שכר שנצטבר אצלו מעבודת כל יום ויום ומשנה לשנה, ומשום זה נקראת זו "דרך קרובה". וזהו נקראת "דרך קצרה" גם כן מטעם הנ"ל, היות שאינו צריך לזמן רב, שהאדם יבין שכדאי ללכת בדרך הזאת, מטעם שהדרך הזאת קרובה ללבו, לכן זו דרך קצרה.

אולם היא דרך ארוכה, היינו להגיע להאמת, שהתורה ומצות יביאו אותו להגיע שכל כוונתו תהיה בעמ"נ להשפיע, היא רחוקה מאוד, היות שהדרך הזו היא ההיפך מהדרך של דביקות בה', שהיא כולה להשפיע. וכאן הוא מתחיל ללכת בדרך, שכל כוונתו תהיה רק לקבל שכר. אבל המטרה, שהאדם צריך להגיע, ע"י יגיעתו בתו"מ, היא בכדי להביאו בעמ"נ להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שהוא צריך לראות, שע"י התו"מ יתוקן הרע שבו, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא שתהיה באפשרותו לעשות הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו, ועל תועלת עצמו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "אדם כי ימות באוהל, שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", ולא לתועלת עצמו.

וזו היא שנקראת "קרובה ורחוקה". היינו קרובה ללבו מב' טעמים הנ"ל, אבל רחוקה מהאמת, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק עשירי) וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרע, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת".

נמצא לפי דברי הרמב"ם, שדרך קרובה הנ"ל היא רחוקה מהאמת. ולפי זה יכולים לפרש "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כי ענין "בראותם מלחמה" צריכים לפרש, היות שע"י זה שיעסקו בשלא לשמה, הדרך היא שמאירה הארה, שצריכים להגיע לשמה. והיות שתחילת עבודה תהיה בשלא לשמה, לא ירצו לעשות מלחמה עם היצר, משום שיפחדו, היינו שיפלו ממדרגתם, שעוסקים בתו"מ.

וזו דרך רחוקה. והקב"ה רצה תיכף ללכת עמהם עד הר סיני ולתת להם התורה. ומשום זה תיכף אמר להם, שצריכים ללכת בדרך רחוקה, היינו אף על פי שהעבודה זו רחוקה מהלב כנ"ל, אבל זו קרובה אל האמת, שע"י זה יהיו מוכשרים לקבלת התורה במעמד הר סיני.

אי לזאת יוצא לנו, שנוכל לפרש "דרך ארוכה וקצרה", שהיא רחוקה וקרובה. אז הפירוש יהיה "רחוקה מהלב", היינו שצריכים לזה זמן ארוך, לתת להבין להלב, עד שיוכל להבין, שכדאי לעבוד על המטרה של אמת, היינו לקיים תו"מ באמת, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את התורה ומצות, ואנחנו רוצים לקיים זה, בכדי שתהיה לו הנאה, מזה שאנחנו מקיימים את רצונו.

נמצא, הגורם והסיבה לקיים מצותיו, הוא הבורא, ולא מטעם האדם. זאת אומרת, חשיבות הבורא מחייבת אותו, שיהיה לו רצון וחשק לשמש אותו ולעשות לו נחת רוח. וזו נקראת "דרך רחוקה", שהוא מטעם רחוקה מהלב אבל קרובה להאמת. שע"י שמגלים לו את האמת, הוא יותר קרוב שיגע להאמת.

מה שאין כן "קרובה ורחוקה" היינו "קצרה וארוכה". יהיה הפירוש "קרובה להלב" מטעם, שהיות שהגוף חושק לתענוגים, והוא מבטיח לו, שע"י יגיעתו בתו"מ הוא יקבל שכר, נמצא, שהגוף הוא הסיבה לקיום תו"מ. זאת אומרת, אם היה יכול לקבל תענוג יותר גדול ממקום אחר, למה לו לעבוד במקום שמקבלים משכורת קטנה. לכן נקרא זה "קרובה וקצרה", שאין צריכים הרבה זמן לתת להבין להגוף, שיקבל על עצמו את העול של תו"מ.

וזה כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה אות קצ"א) וזה לשונו, "א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממנו, דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה. ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו. נמצא, שזו נקראת ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה", ומשום הכתוב בפרשת בשלח "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא".

אולם בפרשת בהעלותך לגבי פסח שני כתוב "או שהיה בדרך רחוקה, נדחה לפסח שני". ושאלנו, משמע מכאן, שדרך רחוקה היא לא דרך טובה. ומשום זה הוא נדחה לפסח שני. יש לפרש על דרך הנ"ל, כי בזמן שהאדם הולך בדרך קרובה, היינו שקרובה ללבו, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא קרוב לקדושה, יותר מאחרים, שהולכים בדרך רחוקה, מטעם שכל יום ויום הוא מרגיש, שהתו"מ מה שהוא עושה, מתרבים והולכים מיום ליום.

אם כן, אין לו מה לתקן את עצמו, שיהא קרוב לקדושה, הלא רואה בעינים שלו, ולא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהוא עולה במעלות הקודש, הלא הוא מקיים את תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, וממילא מתוספים אצלו הקדושה מיום ליום, כנ"ל, ומרגיש עצמו לצדיק גמור, והוא מסתכל על עצמו, איך אפשר לו לקיים את מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

נמצא, האדם הזה, ממצבו שבו הוא נמצא מבחינת המעשה, אין לו סיכויים שתהיה לו היכולת להקריב קורבן לה', היינו שיתקרב אליו מבחינת השתוות הצורה, מטעם שהוא לא מרגיש עצמו, שיהא משוקע בתועלת עצמו, כנ"ל.

אמנם אם הוא מרגיש עצמו, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא רואה, שהוא עדיין משוקע בתועלת עצמו, וצעק לה' שיוציאו מתועלת עצמו ולהכניסו בתועלת ה', אז יש לו תקנה, היינו שנדחה לפסח שני, ואח"כ הוא מקריב קורבן, היינו שאז הוא מתקרב לה'.

היוצא מזה, שיש להבחין שני מינים בעבודת ה':

מין אחד, אלו אנשים שעדיין שייכים עוד לשלא לשמה.

ומין הב', הוא אלו ששייכים כבר לשמה.

והם ב' מינים, שמין לא יכול להבין את מין השני. וזה נקרא "ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה".