שחורה אני ונאווה

232. ותאמרנה, איש מצרי הִצילנו. אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחט אותו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ כתוב, איש מצרי הצילנו, ברוח הקודש. כלומר, המצרי שמשה הרג אותו.

233. ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש וביתו באו. ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות?

אלא כמ"ש, שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים כאוהלי קֵדר כיריעות שלמה. שחורה אני ונאווה, זוהי כנ"י, השכינה, שהיא שחורה מהגלות. ונאווה, שהיא נאווה בתורה ובמצוות ובמע"ט שישראל עושים. בנות ירושלים הן הנשמות, שעוסקות בתורה ובמצוות, שמשום כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, השכינה. כאוהלי קֵדר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כיריעות שלמה, האורות של המלך שהשלום שלו, ז"א.

כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המע"ט, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המע"ט, כתוב, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, כתוב, את יעקב איש וביתו באו, השם של קטנות.