חשבון קץ המשיח

[חושבן קץ משיחא]

439. כתוב, עת לעשות לה', הֵפֵרו תורתך. עת, זהו כנ"י, הנוקבא, שנקראת עת, כמ"ש, ואַל יבוא בכל עת אל הקודש. כמ"ש, לשמורך מאישה זרה, וכתוב, ויקריבו לפני ה' אש זרה. שגם הנוקבא דקליפות נקראת עת, שהיא אישה זרה, אש זרה. וע"כ אומר, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, אלא בעת דקדושה.

הנוקבא נקראת עת, משום שיש לה עת וזמן לכל, כדי להתקרב לאור ולהתחבר עם ז"א כראוי, כמ"ש, ואני תפילתי לך ה' עת רצון.

440. לעשות לה'. כמ"ש, ויעש דוד שֵם. שתיקן הנוקבא, הנקראת שם. אף כך כל מי שעוסק בתורה, הוא כאילו עשה ותיקן את העת הזו, הנוקבא, לחבר אותה בהקב"ה. וצריכים לעבוד לתקן את הנוקבא, משום שהפרו תורתך. כי אילו לא הפרו תורתך, לא היה נמצא לעולם פירוד הקב"ה מישראל. כי ייחוד הקב"ה ושכינתו לא היה נפסק לעולם.

441. כעין זה כתוב, אני ה' בעִתָהּ אחישֶנה. בעתה, אותיות בעת ה', שפירושו בעת שה', הנוקבא, תקום מעפר שלה, אז אחישנה. שמכוחי תקום מעפר הגלות, ולא מכוחה עצמה. ועכ"ז, יום אחד נמצאת כנ"י בעפר הגלות, ולא יותר. כלומר, יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה, כמ"ש, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. והכוונה היא על אלף החמישי, כי אלף הרביעי לא היה שלם, שהיה חסר 172 שנה. כי החורבן היה בשנת 3828.

442. בשעה שכנ"י הוגלתה ממקומה, אז האותיות של השם הקדוש, כביכול נפרדו. שנפרדה ה"ת מן וא"ו מהשם הוי"ה. ובגלל שנפרדו, כתוב, נאלמתי דוּמייה. משום שהסתלק וא"ו מן ה"א והקול לא נמצא, ואז הדיבור מתאלם.

ז"א, ו' של הוי"ה, ונקרא קול. הנוקבא ה"ת דהוי"ה, ונקראת דיבור. וכיוון שהנוקבא, ה"ת, נפרדה מהו', הרי היא נשארת כדיבור בלי קול. וע"כ כתוב על זמן הגלות, נאלמתי דומייה.

443. ומשום זה היא שוכבת בעפר הגלות כל אותו היום של ה"ת, האלף החמישי. ואע"פ שהקדימה לצאת לגלות מטרם שבא האלף החמישי, כי באלף הרביעי נחרב הבית, מ"מ כיוון שאינו אלף שלם אין אנו מחשיבים אותו.

444. וכאשר יבוא האלף השישי, וא"ו, היסוד, מילוי האות ו', ז"א, אז ו' יקים את ה"ת, הנוקבא, בזמן שש פעמים עשר. והאות ו' עולה באות י', משֵׁם הוי"ה, שהיא חכמה, ואז ו' יורדת ומשפיעה בה"ת.

כשז"א יקבל מוחין שלמים מהחכמה בקביעות, וישפיע אותם לנוקבא אז תהיה הגאולה. וז"א הוא הו' דהוי"ה, ע"ש ו"ס שלו, חג"ת נה"י, כי חסר ג"ר, שהם כח"ב. ואפילו כשיש לו מוחין דג"ר, עדיין הוא חסר כח"ב. אלא רק חג"ת שלו עולים ומלבישים לכח"ב, ונעשו חב"ד, ואינם עוד ג"ר אמיתיים.

ואפילו בעת שיש לו ג"ר, אין לו יותר מו"ק. אמנם נבחן, שכל קצה וקצה מו"ק שלו השיג ג"ר. וזהו המספר 60 שנבחן ג"ר בכל קצה שלו.

יש ד' בחינות מוחין, רוח נשמה חיה יחידה. מוחין דקומת ז"א נקראים רוח. ומוחין מבינה נקראים נשמה. ומוחין דחכמה נקראים חיה. ומוחין דכתר נקראים יחידה. וכן בכל אחד מאלו הד' יש ד' בחינות מוחין הללו.

ומבחינת המספר נבחנים מוחין דרוח לעשרות, שהם 60, כי ז"א ספירותיו עשרות. ומוחין דנשמה למאות, שהם 600, כי בינה ספירותיה הן מאות. ומוחין דחיה לאלפים, שהם 6000.

ז"א שנקרא ו', יקים את ה"ת, הנוקבא, בזמן שיהיה לו מוחין דג"ר בקביעות, הנבחנים לשש פעמים עשר, כלומר שכל קצה שלו משיג ג"ר, ונעשה עשר. ומבחינת עצם הספירות אינם אלא חג"ת נה"י, החסרים ג"ר. והוא רק בעת אשר הו', ז"א, יקבל מוחין מן הי' דהוי"ה, מחכמה, שספירותיה אלפים, ויהיה במספר 6000. שכל קצה מו"ק שלו השיג בחינת החכמה, שהוא אלף. ואז ו' ישפיע אלו המוחין דחכמה אל ה"ת, הנוקבא, ויקים אותה מעפר הגלות.

אמנם אין צריכים 6000 שלמים, מפני שהחכמה עצמה מתפרטת ג"כ לנרנח"י, וכשמשיג נשמה מחכמה, מספר 600 מאלף השישי, מיד ייפתחו שערי החכמה.

445. כשנשלם הו', ז"א, שש פעמים עשר, שהוא ג"ר דרוח, שמשיג כל קצה מו"ק, ועתה באלף השישי, שהוא חכמה, הם רוח החכמה. אז הם במספר 60, להקים הנוקבא מעפר. ובכל 60 שבאלף השישי, מתחזקת ה"ת ומתעלה במדרגותיה להתחזק.

וב-600 שנה לאלף השישי, בעת שכל קצה ישיג מוחין מבינה שספירותיה במאות, שהם 600, שעתה הם נשמה דחכמה, בינה דחכמה, ייפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה. הג"ר דבינה נבחנות לשערי החכמה, וז"ת דבינה נבחנות למעייני החכמה. וייתקן העולם אז להיכנס לאלף השביעי, שהוא שלמות המלכות עצמה, שבת. כאדם המתקן עצמו ביום השישי, בבוא השמש, כדי להיכנס בשבת.

446. הרי זה יותר אריכות הזמן ממה שנאמר, שהגלות של כנ"י היא רק יום אחד ולא יותר, כמ"ש, נתנני שוממה כל היום דווה, כלומר, יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה. האותיות של השם הקדוש הוי"ה, ובימי שנות העולם ובימי בראשית, והכול אחד הוא.

447. ואז תיראה הקשת בעננים בצבעים מאירים, כמו אישה המפארת את עצמה לבעלה. כי קשת, הנוקבא, כמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

וראיתיה, פירושו, בצבעים מאירים. כי מטרם הגאולה אין בקשת אלא ג' צבעים: לבן, אדום, ירוק, יה"ו, ובחינת עצמה חסרה שם. אבל בעת הגאולה יאירו כל ד' הצבעים בקשת, כי גם בחינתה עצמה תאיר בשווה עם ג' גוונים דז"א, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.

448. ואז כתוב, לזכור ברית עולם. ברית עולם זה כנ"י, הנוקבא, שהיא ברית.

449. כאשר הו', ז"א, יתעורר אל ה"ת, הנוקבא, אז אותות עליונים יבואו בעולם, ובני ראובן עתידים לעשות מלחמות בכל העולם. וכנ"י, הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה.

450. והקב"ה יימָצא אצלה בגלות באלף השישי, כחשבון וי"ו, שכופל עם ו' על המילוי שלו י', ואח"כ כופל עם המילוי י' את ו'. שש פעמים המילוי י', נעשה הו' 60. עשר פעמים ו' שהיא 60, נעשה הו' 600. כלומר, 600 באלף השישי. ואז יקום ויפקוד העולם, הנוקבא, לעשות נקמות. ומי שהוא שפל, יתרומם.

451. כך מבואר בסוד האותיות של שם הוי"ה, ואין להעיר חשבונות וקיצים אחרים, שאינם בסוד האותיות. כי כמ"ש, אז תִרצה הארץ את שַׁבְּתותיה, והוא הו', שלא יגולה רצון זה אל הארץ, הנוקבא, אלא השלמות של הו', כמ"ש, וזכרתי את בריתי יעקוב, עם ו'. וזהו וו.

כי כשאומרים ו', נשמע עוד ו' בתוכו, אשר ו' ראשונה רומזת על יעקב, ת"ת, וו' השנייה רומזת על יסוד דז"א, הו' שביעקוב. כלומר, שביעקוב עם ו' נמצא ת"ת ויסוד, שהם אחד. וע"כ כתוב, אזכור והארץ אזכור, כנ"י, הנוקבא.

כתוב, וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, אזכור והארץ אזכור. והיה די שיסיים, והארץ אזכור. ולמה כתוב, אזכור והארץ אזכור? כי תחילה צריך ז"א לקבל שלמותו בעצמו, שהוא הו', אברהם יצחק ויעקב. וע"כ כתוב עליו במיוחד, אזכור. ואח"כ כתוב, והארץ אזכור. כי הו' יקים את ה"ת. וגם ה"ת תשיג את שלמותה.

אז תִרצה הארץ את שבתותיה. תרצה, פירושו, שהארץ תתרצה אל הקב"ה, והוא יקים אותה. כמו שהייתה האות ת' של תֵרָצה צרויה והר' קמוצה. כי אין לפרש את הרצון בנוקבא עצמה, כי אין הדבר תלוי ברצונה אלא ברצון ז"א.

452. אבל יום אחד, שנאמר על זמן הגלות, ודאי הוא, כי הכול טמון ומסתתר לפני הקב"ה, והכול נמצא ומתגלה באותיות של השם הקדוש, שהרי הגלות, ההסתר, מתגלה באלו האותיות. ומתגלה באלו האותיות הגאולה, שתלויה בשלמות הו' של השם הוי"ה.

453. אפילו כשנפקדה שרה, לא נפקדה ממדרגה זו של הפקידה, הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, אלא הו', כמ"ש, והוי"ה פקד את שרה. כי והוי"ה, מורה, הוא ובית דינו. הוא ז"א, הו', ובית דינו, הנוקבא. הרי שאפילו פקידת שרה הייתה בו' דהוי"ה. משום שהכול הוא הו'.

ובזה כלול הכול, שהכול נסתר בו', ובו מתגלה הכול, שהכול נגלה ע"י שלמות הו'. משום שכל דבר שהוא סתום, הוא מגלה כל סתום, ולא יבוא מי שהוא מגולה ויגלה מה שהוא סתום.

האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.

ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר. עד שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חיסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר שאינו משמש לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שככל שחסרונו, חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו וחשיבותו גדולה יותר.

וכזה נוהג ג"כ בעולמות העליונים, שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא ע"י בחינות סתומות. ולפי שיעור הסתימות שבמדרגה, כך שיעור הגילויים שבה, שמשפיעה לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל להשפיע כלום.

משום שכל דבר שהוא סתום, הוא מגלה כל סתום. וזה הו' של שם הוי"ה, ז"א, שהמוחין שלו הם תמיד בחסדים מכוסים ונעלמים מהארת חכמה. וע"כ הוא מיועד לגלות הגאולה השלמה, כי ו' יקים את ה"ת. כי לפי שיעור הסתימה והכיסוי שבו, כן יהיה לעתיד מידת גילויו.

וה"ת דהוי"ה, הנוקבא, שבה החסדים מתגלים, וכל בחינת גילוי חכמה שבעולמות, רק ממנה באה. ולפי שאין בה סתימה, ע"כ לא תוכל לגלות מה שהוא סתום, הגאולה. ואע"פ שיש סתימות גם בנוקבא חוץ מזה, עכ"ז אינן מספיקות לגילוי הגדול הזה של הגאולה השלמה, כי לפי גודל הגילוי כן מוכרחה להיות מידת הסתימה.

454. כמה יש לנו להימשך בגלות עד אותו הזמן? ועל הכול תלה הקב"ה את הגאולה, אם ישובו בתשובה, בין אם יזכו לגאולה ובין אם לא יזכו לגאולה, ע"י שיעשו תשובה או שלא יעשו תשובה. כמ"ש, אני ה' בעיתה אחישנה. זכו, אם יעשו תשובה, אחישנה. לא זכו, שלא יעשו תשובה, בעיתה.

455. בעוד שהיו הולכים רבי יוסי ורבי יהודה, אמר רבי יוסי, נזכרתי עתה, אשר במקום הזה, ישבתי פעם עם אבי, ואמר לי, בני, כשימיך יגיעו לשישים שנה, עתיד אתה למצוא במקום הזה, אוצר של חכמה עליונה. וכבר זכיתי לימים אלו, ועוד לא מצאתי כלום, ואיני יודע, אם אפשר אלו החידושים שאמרנו, הם אותה החכמה, שאמר לי שאמצא.

456. אמר לי, כאשר יגיעו הכאות של אש בכפות ידיך, תהיה החכמה אבודה ממך. אמרתי לו, אבי, במה ידעת זה? אמר לי, באלו ב' ציפורים שעברו על ראשך, אני יודע את זה.

457. בינתיים נפרשׁ רבי יוסי מרבי יהודה, ונכנס בתוך מערה אחת, ומצא ספר אחד, שהיה תקוע בתוך נקב שבאבן, בסוף המערה. לקח אותו ויצא עימו.

458. כיוון שפתח את הספר, ראה, ע"ב חקיקות אותיות, שנמסרו לאדה"ר, ועימהם היה יודע כל החכמה של העליונים הקדושים, וכל אלו הקליפות שלאחר הרחיים, שמתגלגלים אחר הפרוכת, המכסה על אורות העליונים. וכל הדברים העתידים לבוא לעולם, עד היום שיקום ענן שבצד מערב, ויחשיך העולם.

נו"ה מכונים רחיים ורכב, שהם שוחקות מן לצדיקים, ליסוד ולמלכות, הנקראים צדיק וצדק. ויש קליפות כנגד שניהם. אבל עיקר הקליפות הן כנגד הוד, שנקרא רחיים. אמנם מקום עמידתם אינו באצילות, כי שם כתוב, לא יגורך רע. אלא שעומדים אחר הפרוכת, הפרסא שמתחת האצילות, המפסיקה בין אצילות לבי"ע, שהם נמצאים בבי"ע.

459. התחילו ללמוד באותו הספר. לא הספיקו ללמוד שניים או שלושה עמודים בספר, וכבר היו מסתכלים בחכמה עליונה. כיוון שהגיעו ללמוד בנסתרות שבספר, ודיברו זה עם זה, יצאה להבת אש ורוח סערה, היכה בידיהם ונאבד הספר מהם. בכה רבי יוסי ואמר, אולי יש בנו עוון, או שאין אנו ראויים לדעת אותו.

460. כשבאו לפני רבי שמעון וסיפרו לו המעשה, אמר להם, אולי בקץ משיח שבאלו האותיות הייתם עוסקים. אמרו לו, אין אנו יודעים, כי הכול נשכח ממנו.

אמר להם רבי שמעון, אין רצונו של הקב"ה בזה, שיתגלה יותר מדי לעולם. וכשיהיה קרוב לימות המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות של הגאולה. ובאותו הזמן תתגלה לכל. בזמן שכנ"י תקום מעפר, ויקים אותה הקב"ה, אז כמ"ש, אהפוך אל עמים שׂפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.

461. אע"פ שכתוב באברהם, וייסע אברם הלוך ונָסוֹעַ הנגבה. וכל נסיעותיו היו לצד דרום, ימין, חסד. ונקשר בו. עכ"ז לא התעלה למקומו כראוי, עד שנולד יצחק. כיוון שנולד יצחק, התעלה למקומו, לצפון, לצד שמאל. ואברהם השתתף עימו והתקשרו זה בזה. שמתוך השתתפותם והתכללותם זה בזה, נשלמו שניהם.

462. משום זה אברהם קרא לו יצחק, כדי לשתף בזה מים באש. מידתו של אברהם, מים, במידתו של יצחק, אש. כמ"ש, ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו, אשר ילדה לו שרה, יצחק. למה מדייק לומר, הנולד לו? ללמדנו שיצחק, אש, נולד מאברהם, מים, וע"כ נכללו זה בזה.