מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'

תשמ"ז - מאמר כ"א
1987 - מאמר 21

הזה"ק בלק (דף י"ד ובהסולם אות ל"ב) אומר שם על הכתוב "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו". וזה לשונו למדנו ממקרא הזה, "שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידים מלוכלכות, חייב מיתה. מהו הטעם. הוא משום שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, שהוא אמר (רבי שמעיה החסיד) כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א ניזון מאותו הטנוף והלכלוך. ומשום זה אמר רבי שמעיה החסיד ומי שמברך בידים מזוהמות חייב מיתה".

ויש להבין, מהו חומר האיסור, עד כדי כך, שמי שמברך לה' הרי הוא עושה דבר טוב, אלא אם הידים מלוכלכות, הוא חייב מיתה, היתכן. זאת אומרת, שאם הוא לא היה מברך לה' לא היה מחויב מיתה. מה שאין כן אם הוא מברך לה', רק אם הידים לא נקיות, כבר מגיעה לו מיתה עבור זה. ועוד יש להבין מה שאומר, שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.

ידוע דעיקר המטרה שלנו בעבודת ה', היא להגיע לידי דבקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. וכמו שאמרו חז"ל "מהו רחום אף אתה רחום", שזהו כל מה שמוטל עלינו לעבוד. כלומר, שכל היגיעה מה שאנו מתייגעים בתו"מ, השכר שלנו צריך להיות, שנזכה לכלים דהשפעה, שהם כלים של דבקות כנ"ל. ויותר מזה הכל נותן הבורא. כידוע, שמטרת הבריאה מצד הבורא, היא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. אלא בכדי שהטוב והעונג, כשהתחתונים יקבלו, תהיה בהם שלימות, ולא תהיה בהם בחינת בושה, ובכדי לתקן זה נעשה דין, שאסור לקבל שום הנאה בעמ"נ לקבל אלא בעמ"נ להשפיע.

והיות מצד הטבע האדם נולד עם רצון לקבל בעמ"נ לקבל, וידוע שקשה ללכת נגד הטבע, זה גרם לנו עבודה ויגיעה, בזמן שהאדם רוצה להתחיל ללכת בדרך של השפעה, ורוצה למנוע עצמו מלקבל שום דבר בכלים דקבלה, אלא דוקא בכלים דהשפעה, שזה מכונה "מקבל בעמ"נ להשפיע".

ובהאמור יוצא, שכלים שיהיו מוכשרים לקבל שפע עליון, צריכים להיות בהשתוות הצורה להאור. ובאם לא, יש דין מכח הצמצום שהיה, שהכלי זה מוכרח להישאר בחלל ריק. ולכן כל היגיעה שלנו היא להמציא לנו כלים נקיים, המכונה "אור חוזר", שפירושו, כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים רוצים להשפיע להבורא. כלומר, שיש האור ישר, היינו השפע הבא מהבורא לתחתונים, הנקרא "ישר", היינו שעל זה היתה כוונת הבריאה להטיב לנבראיו, זה נקרא "אור ישר". אבל המלכות דאין סוף, שקבלה את האור ישר, חשקה לבחינת דביקות, המכונה "השתוות הצורה". ומסיבה זו אין המלכות מקבלת יותר אור ישר מכפי שיש לה אור חוזר. היינו המדידה שהיא מודדת כמה שפע לקבל, היא מסתכלת לפי כמה שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע להבורא, שזה נקרא "אור חוזר להבורא".

וכידוע, שעיקר השכר על מה שאנו מקווים לקבל תמורת העבודה בתו"מ, הוא רק בכדי לקבל האור חוזר הזה, כמו שאומר בהפתיחה לספר פנים מאירות ומסבירות (אות ג') וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה הד'. והוא השורש גם כן ליגיעה על מנת לקבל שכר. כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה. אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעולם הזה שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטים ענפים לעולמות התחתונים. ונמצא, ערך כח העיכוב שבהמסך שוה עם ערך היגיעה, וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר, היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאור חוזר, אשר כל הריוח הזה מגיע לה מסיבת העיכוב הנ"ל".

ובהאמור רואים אנו, שכל מה שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי לקבל שכר, לאיזה שכר אנו מקווים, בטח השכר הוא, שאנו נשיג כלים דהשפעה. כלומר, שע"י היגיעה, שהיא שורש המסך, שאנו מעכבים עצמנו מלקבל להרצון לקבל שלנו, כלומר לתועלת עצמנו, ומה אנו רוצים בעד העיכוב הזה, אנו רוצים שה' יתן לנו רצון, שנרצה לעשות נחת רוח להבורא.

זאת אומרת, אנו נותנים להבורא את הרצון שלנו, ואין אנו רוצים לשמש עמו. ותמורת זה הוא יתן לנו את הרצון שלו. כלומר, כמו שהרצון של הבורא הוא להשפיע להנבראים, כמו כן הוא יתן לנו רצון להשפיע לו נחת רוח. וזהו השכר שלנו. היינו, שאנו רוצים, שהוא יחליף את הכלים שלנו, שיש לנו מצד הטבע, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". את זה שיש לנו, אנו מותרים עליהם, ונקבל תמורתם את הכלים דהשפעה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני ד') "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". שהפירוש הוא, שהאדם צריך לבטל את הרצון לקבל שלו, כנ"ל שזהו ענין המסך, שדברנו מקודם, שהוא שורש היגיעה, שהוא מעכב את הרצון לקבל בפני הרצון להשפיע. כי הרצון להשפיע נקרא "רצון הבורא", והוא מבטל את הרצון של תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

אבל אין זה בידי אדם, שיהיה לו הכח ללכת נגד הטבע. ועל זה אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וזהו כדי שיבטל רצון אחרים. כלומר, שכל הרצוניות שמתעוררים בהגוף, ומתנגדים לו שתהיה לו היכולת לעסוק ברצון להשפיע, את זה הקב"ה עושה. כלומר שהקב"ה עושה שתהיה לו היכולת לבטל. וזה אמרו "כדי שיבטל את רצון אחרים מפני רצונך", מה שאתה רוצה לעסוק ברצון להשפיע, ואין אתה יכול, וזה יהיה השכר שלך, מה שאתה תקבל סיוע מהקב"ה.

זאת אומרת, כדי שהקב"ה יבטל רצון אחרים, היינו הרצון לקבל, שהוא רצון של אחרים, ולא של קדושה, האדם צריך להתחיל מקודם בעבודה זו, ואח"כ הקב"ה נותן לו את הסיוע הדרוש לזה, מטעם הידוע, כי "אין אור בלי כלי". פירוש, אין דבר בא מלמעלה, אלא אם כן יש רצון למטה, כי הרצון נקרא צורך לזה. וזה שאמרו חז"ל "בטל רצונך", היינו הרצון לקבל, "מפני רצונו", כלומר, מפני רצון ה', שרצון ה' הוא להשפיע. ואז כשאתה תתחיל, ולפי היגיעה שאתה נותן, בכדי לבטל את הרצון לקבל, בשיעור הזה מתרקם הצורך, לבקש מה' שיעזור לך, אז אתה מקבל רצון וצורך שלם לעזרתו יתברך.

וזה שאומר "בטל רצונך", כלומר שהאדם צריך להתחיל לבטל את הרצון לקבל, "מפני רצונו", כלומר מפני הרצון להשפיע, שזהו רצון ה'. "כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", שפירושו, דהיינו לאחר שיש לך רצון וצורך לרצון להשפיע, רק שאין אתה יכול לבטל את הרצון לקבל, בא הסיוע מלמעלה, דהיינו "שמבטל רצון אחרים", שאינם של קדושה, שהכוונה היא על הרצון לקבל. "מפני רצונך", כלומר עכשיו הרצון שלך הוא, שאתה רוצה להיות בקדושה, שהעבודה תהיה בעל מנת להשפיע. וכח הזה האדם מקבל עתה, היינו שיוצא משליטת הרצון של אחרים, היינו הס"א, שהוא רק לקבל ולא להשפיע, והוא משתמש עכשיו בכלים דהשפעה.

ובהאמור נוכל לפרש ממה ששאלנו, מה שאמר הזה"ק "ידיו של אדם יושבות ברומו של עולם", מה מרמז זה בענין עבודה. ידוע, שידים רומזים על כלי קבלה של אדם, שזהו מלשון "כי תשיג יד". וכמו שאמרו (כתובות פ"ג ע"א) "ידי מסולקת הימנה", שפירושו, שהוא מסלק עצמו מלהיות בעלות על השדה.

"והם יושבות ברומו של עולם" פירושו, שקיום העולם תלוי בהידים, שהם הכלי קבלה של אדם. כלומר, מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, צריכה להתקבל בידים של אדם. כלומר, שאם הידים, שהם הכלי קבלה של אדם, בסדר, שהם נקיות, ושיש להם השתוות הצורה עם הבורא, כנ"ל שהם בעמ"נ להשפיע, היינו בתנאים כאלו השפע עליון מתפשט להתחתונים. אמנם אם הידים, היינו הכלי קבלה, אינן נקיות, מוכרחים להפסיק השפע עליון מלבוא לתחתונים, כי הכלים של קבלה לא שייכים לקדושה, רק להקליפות.

כידוע, שכל ענפים התחתונים הולכים לפי השורשים עליונים. ומשום זה גם בגשמיות, כשהאדם רוצה לתת משהו באיזה כלי, אז הוא מנקה את הכלי ורוחץ אותו במים. ובאם הכלי מלוכלך יותר מדי, הוא משתמש בכדי לנקות הכלי עם חומרי ניקוי. אחרת, מה שיתן בתוך הכלי, יקלקל את האוכל, או את המשקים, או הבגדים. אם הוא נותן בגדים יקרי ערך, הוא מנקה מקודם אפילו את המזוודה. הכל בכדי שלא יקלקל את החפצים או המאכלים. ואם הוא עבר על הסדר הנכון, ונתן חפצים או מאכלים לתוך הכלים המלוכלכים, אז הכל הולך לחיצונים. זאת אומרת, האדם לוקח הכל בידים ונותן אותם לחיצונים, כלומר שזורק הן המאכלים והן החפצים החוצה ואין משאיר אותם בבית.

וכך הוא בדרכי עבודה, שאם הידים של אדם אינם נקיות, שהם יכולים לקלקל השפע, עד כדי כך שהוא לוקח את השפע ומעביר אותם לחיצונים, כלומר שאם הכלים שלו מלוכלכים עם הרצון לקבל לעצמו, שזהו בהופכיות הצורה להקדושה, אז השפע הולך לקליפות. כי השפע שהיה צריך להתקיים בכלים דקדושה, שהם כלים דהשפעה, ומכניס אותה לקליפות, ע"י זה הקליפות מתחזקות ביותר.

ובזה נבין מה שאומר "כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א ניזון מאותו הטנוף והלכלוך". וכפי שהסברנו, שלכלוך וטנוף הם הכלי קבלה לתועלת עצמו, ואין כוונתו לתועלת ה', ממש דבר זה הוא "סטרא אחרא", כלומר "צד האחר", שאינו שייך לקדושה, כי קדושה נקראת "השפעה", כמו שאמרו "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו הוא, כמו שהקב"ה הוא משפיע, כמו כן הנבראים צריכים גם כן לעסוק רק להשפיע.

נמצא לפי זה, אם האדם עוסק עמ"נ לקבל ולא בעמ"נ להשפיע, נמצא שהוא מפרנס להס"א, כי כל בחינתם היא אך ורק לקבל ולא להשפיע. וזה שכתוב "כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א", שהם מתפרנסים רק מכלי קבלה.

וזהו כמו שאומר בתע"ס (חלק י"א, דף א' כ"ח באו"פ) וזה לשונו "כי אפילו בחול נוטלים המלכים והקליפות את מזונותם מאצילות, בסוד נהירו דקיק, כנודע, נעשה זה ע"י עוונות התחתונים, שגורמים תמיד לאורות דחסדים, שיפרשו מהארת חכמה וירדו לקליפות לפרנסתם, וגם חס ושלום עוד יותר מהכרח להם".

עוד שם וזה לשונו "אמנם כל אחיזת הס"א, שיתכן להיות ביום השבת, כי בשעה שהאדם מטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, גורם לאורות דחסדים, שיתפשטו מאצילות למקום בי"ע, והם מוכרחים להתפשט בלי הארת חכמה, והמה מתים בשביל זה, שמתוך כך יש ענין "מחלליה מות יומת", כי מחמת שהם גורמים יציאת האורות מרשות אצילות, שיפרשו מהארת חכמה, כן העונש עליהם שימותו, שזה סוד "מחלליה מות יומת".

ובהאמור אנו רואים, שע"י העוונות גורמים התפשטות קדושה לקליפות, וכל החטאים באים רק מהרצון לקבל, וע"י זה גורמים בחינת מיתה באורות דחסדים. לכן העונש בבחינת העבודה הוא בחינת מיתה כנ"ל, כמו שאומר "מחלליה מות יומת". לכן אמרו "המברך בידים מלוכלכות", היינו שהכלי קבלה שלו אינם נקיים, שיהיו בעל מנת להשפיע, אלא שהם מלוכלכים עם הרצון לקבל, "הוא חייב מיתה", משום שגרם מיתה באור דחסדים.

לכן כשהאדם מברך לה', שהכוונה, שרוצה להמשיך ברכות, וידים שלו מלוכלכות עם הרצון לקבל בעמ"נ לקבל, שהשפע שהוא רוצה להמשיך, ילך הכל לקליפות, הנקראים "מתים". והאדם אז בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". כלומר, הגם שהוא רוצה להמשיך חיים, שזה נקרא "בחייהם", אולם הוא עדיין בבחינת "רשע", היינו שלא רוצה לעבוד עבור ה' אלא לתועלת עצמו, שזה הוא בחינת פירוד מהקדושה. והרשעים נקראים "מתים", משום שגורמים שהשפע תלך להקליפות כנ"ל, כמו שאומר על הכתוב "מחלליה מות יומת".

ומשום זה כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, מה עליו לעשות. העצה לזה היא, שקודם כל יכוון לפני כל מעשה, לאיזה שכר הוא מצפה לקבל עבור המעשים, שהוא הולך לעשות. אז הוא צריך לאמור לעצמו, היות שאני רוצה להיות משמש לה', והיות שאני לא יכול, משום הרצון לקבל שבקרבי אינו מרשה לזאת, לכן בזכות המעשים, שאני הולך לעשות, ה' יתן לי את הרצון האמיתי לעשות נחת רוח להקב"ה, ואני מאמין בחז"ל שאמרו "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לכן הרבה להם תורה ומצות".