שלושה הם הדוחים את השכינה
[תלתא אינון דדחיין שכינתא]
24. שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפילה, ולא נשמע קולם. ואלו הם:
א. מי ששוכב עם נידה. שאין טומאה חזקה מכל טומאות העולם, זולת טומאת הנידה. השוכב נטמא וכל המתקרבים אליו נטמאים עימו. בכל מקום שהולכים, נדחית השכינה מפניהם.
25. ולא עוד, אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד. כי כיוון שהאדם מתקרב אל הנידה, הטומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת קבועה בכל האיברים שלו. הזרע שמוליד בשעה ההיא, מושך רוח הטומאה. וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שהבניין והיסוד של הנולד, גדול וחזק מכל טומאות העולם. ומיד שהאדם מתקרב אל הנידה, הטומאה ההיא קופצת עליו, כמ"ש, ותהי נידתה עליו.
26. ב. מי ששוכב עם בת אל נכר, גויה, שמכניס ברית קודש ואות הברית, ברשות אחרת, כמ"ש, ובעל בת אל נכר. ואין קנאה לפני הקב"ה זולת קנאת הברית, הברית של השם הקדוש והאמונה. כמ"ש, ויָחֶל העם לִזנות אל בנות מואב. ומיד כתוב, וייחַר אף ה' בישראל.
27. ראשי העם, שיודעים זה ואינם מוחים בהם, נענשו תחילה, כמ"ש, קח את כל ראשי העם, והוֹקַע אותם לה' נגד השמש. נגד השמש, נגד הברית. כמ"ש, כי שמש ומגן ה' אלקים. שמש ומגן, זהו ברית הקדוש.
כמו שהשמש זורח ומאיר על העולם, אף ברית הקדוש זורח ומאיר גופו של אדם. ונקרא מגן, כמו שהמגן הוא להגן על האדם, אף ברית הקדוש מגן על האדם. ומי ששומר אותו, אין נזק בעולם, שיוכל להתקרב אליו. וזהו, נגד השמש.
28. ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בגלל חטא זה, אם יודעים ואינם מקנאים אותו. משום שחוב זה מוטל עליהם לקנא, בשביל הקב"ה בברית הזה, את כל מי שמביא קדושה זו ברשות אחר. עליו כתוב, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, לא תשתחווה להם, ולא תעבדֵם, כי אנוכי ה' אלקיך אל קַנא.
והכול קנאה אחת, הן הבא על הגויה, והן העובד עבודה זרה. וע"כ נדחתה השכינה מפניו. מי שמשקר בברית הקדוש החתום בבשרו של אדם, הוא כאילו משקר בשם הקדוש, כי מי שמשקר בחותם המלך, בברית הקדוש, משקר במלך עצמו. וע"כ אין לו חלק באלקי ישראל, אם לא בכוח תשובה תמידית.
29. וישכחו את ה' אלקיהם. ויעזבו את ה'. מהו, וישכחו ויעזבו? שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מלים ולא פורעים. עד שבאה דבורה והנהיגה הפריעה בכל ישראל. כמ"ש, בִּפְרוֹעַ פְּרעות בישראל בהתנדב עָם בָרכו ה'.
30. ג. מי שהורג את בניו, כלומר אותו עוּבר שאשתו התעברה בו, כי בא עליה ביום 90 לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזו פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.
31. ג' רעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ובאלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.
32. אשריהם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר פרייה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה כמ"ש, כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובר במעי אישה, ומכ"ש לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מהגלות.
33. נשמרו במצרים מנידה. כתוב, ויעש את הכיור נחושת ואת כַּנו נחושת במראות הצוֹבאוֹת. מפני מה זכו הנשים להביא את מראות הצובאות, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.
34. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נוכריות. כמ"ש, יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נוכרייה. וכתוב, ואלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דַבֵּר אל בני ישראל. שכל זה מורה, שאין בהם תערובת נוכריות.
35. והרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמוֹ הכתוב, והוא בן איש מצרי, ושם אימו שלומית בת דִברי למטֵה דן.
נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, כמ"ש, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויצאו בני ישראל לחירות. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצריימה. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.