בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא

[בשעתא דב"נ קאים למיהך לההוא עלמא]

5. בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חוליוֹ, באים אליו שלושה שליחים. ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות, כשהוא בעוה"ז. והיום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחזרה את הפיקדון שלו, הנשמה. אשרי האדם שמשיב הפיקדון אל המלך כמו שניתן לו, בלי קלקול. ואם הפיקדון התלכלך בטינופי הגוף, מה יאמר לבעל הפיקדון?

6. נושא עיניו ורואה את מלאך המוות עומד לפניו, וחרבו שלופה בידו, המחבל והשליט בשבירת האדם ההוא. ואין דבר קשה לנפש, כמו הפרידה שלה מהגוף. והאדם אינו מת עד שרואה את השכינה, ומרוב התשוקה אל השכינה, יוצאת הנפש מהגוף, לקבל השכינה. אחר שהנפש יצאה מהגוף, מיהי הנפש, שיכולה להתדבק בשכינה, ולהתקבל בתוכה?

7. אחר שהנפש יצאה מהגוף, והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזוב אותו בלי קבורה. כמ"ש, לא תלין נִבְלָתו על העץ, כי קבוֹר תקברנו ביום ההוא. משום שהמת, השוהה בלי קבורה 24 שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באיברי המרכבה, שהאדם רומז לה, ומעכב מעשהו של הקב"ה מלהיעשות. כי אפשר שהקב"ה גזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו. וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אין נותנים גוף אחר אל הנשמה, עד שייקבר הראשון. וזה דומה לאדם שמתה אשתו, שאינו ראוי לשאת אישה אחרת עד שקובר הראשונה. ומשום זה אמרה התורה, לא תלין נבלתו על העץ.

8. כשנפרדה הנשמה מהגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תיכנס לעולם ההוא, עד שנותנים לה גוף אחר מֵאור. ואח"כ יכולה להיכנס. מאליהו נודע זאת. שהיו לו שני גופים: אחד שבו נראה למטה לבני אדם, ואחד שבו נראה למעלה בין המלאכים העליונים הקדושים. וכל זמן שהגוף לא נקבר, צער הוא לנשמה, ורוח הטומאה מוכן לשרות עליו ולטמא הגוף ההוא.

9. ומשום שרוח הטומאה מוכן לטמא הגוף, לא צריך אדם להלין הגוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה, ומשוטט בכל הארץ, למצוא גוף בלי נפש, לטמא אותו. וע"כ בלילה נִטמא יותר. ע"כ הזהיר לכוהנים ואמר, לנפש לא ייטמא בעמיו. משום שהם קדושים, לא ישרה עליהם רוח הטומאה ולא ייטמאו. כי גוף בלי רוח, רוח הטומאה מוכן לשרות עליו.