תשנ"א - מאמר ל"ה
1991 - מאמר 35
הזה"ק (שלח דף כ"ח ובהסולם אות פ"ב) אומר וזו לשונו "אמר רבי יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו "על הכל". היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר רבי יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם, שפירושו, מי יכול להם, כי עז העם. כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה", עד כאן לשונו.
ויש להבין איך שייך לומר בעבודה דבר כזה על הקב"ה, הלא מדברים באנשים שרוצים להתקרב להקב"ה. איך שייך לומר, שאין הם מאמינים שהקב"ה הוא כל יכול. ובהזה"ק (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) אומר וזו לשונו "וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".
ויש להבין מהו החטא של המרגלים, אם הם אמרו שהכל אמת, רק מי יכול לזכות בה. היינו, שהם אמרו, שאין הם ראויים לטוב, כמו שכתוב "טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה", אם כן מדוע החטא כל כך גדול.
במדרש רבה (שלח ט"ז ז') אומר וזו לשונו "רבי יהושע אומר, למה היו דומין (המרגלים). למלך, שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו המלך לבנו, אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן, אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו. מיד הקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה אם אומר לו, איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו, ראה אותה, ובשביל שלא האמנת בי קונם, שאין אתה רואה אותה בבתיך, אלא לבנך אני נותנה".
וזה קשה, שמשמע שהקב"ה הראה את הארץ כי טובה היא, הלא המרגלים לא ראו את הארץ הטובה, כי אמרו שלא ראו שמה שום טוב, אלא שאמרו, שרק דברים רעים ראו שם, שאמרו שהיא "ארץ אוכלת יושביה היא". אם כן מהו המשל של בן מלך.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להבין את מה שאנו לומדים, שיש לפנינו ב' דברים:
א. לקבל טוב ועונג, שזוהי מטרת הבריאה.
ב. איך להשיג את הטוב ועונג. היות שאנו רואים, הגם שכולם בדעה אחת, שצריכים לקבל טוב ועונג, אבל בלי יגיעה אין אדם משיג שום דבר. והיגיעה היא, שאנו צריכים לתת איזה תשלום לבעל הבית, שירצה לתת לנו את מה שאנו רוצים. ובעבודה נקרא זה "רצון להשפיע", שרק בכלים דהשפעה יכולים לקבל שפע דקדושה, שזה הוא ענין שלמדנו, "קדושים תהיו כי קדוש אני", שהכל צריך להיות בעל מנת להשפיע.
ומטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, הוא מונח תחת הצמצום וההסתר שנעשה על השגחה העליונה, שאין האדם מסוגל לראות את האמת. כלומר, שאין האדם רואה בהשגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים בהנהגת טוב ומטיב, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא בספר "שמעתי", במאמר "אמונת רבו") על מה שכתוב "עינים להם ולא יראו", שהאדם צריך להאמין באמונת רבו, על מה שהרב סידר לנו סדר עבודה בבחינת הימין. שאז האדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טוב.
ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, על זה הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", ש"להם" פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא "להם", אז "ולא יראו" את האמת. ומהו הרשות הרבים, היינו ב' רצונות.
זאת אומרת, שיש לאדם רצון לקבל לתועלת עצמו, שהוא רצון אחר מרצון הבורא, שרצונו יתברך הוא להשפיע, והאדם רצונו רק לתועלת עצמו. לכן בזמן שהאדם הולך לעשות בקורת על מה שהבורא נותן לנו, אז הוא רואה רק סבל ויסורים, מטעם שיש בעולם ב' רצונות.
אם כן, בזמן שהאדם צריך לתת תודה לה' ולומר "ברוך שאמר והיה העולם", לתת שבח והודיה על זה שהבורא נתן לנו עולם מלא כל טוב, והוא רואה עכשיו את ההיפך, אז מוטל על האדם להתאמץ וללכת למעלה מהדעת, ולומר, שכל מה שהוא רואה אינו אמת, ולהאמין במה שכתוב "עינים להם ולא יראו" את האמת, כנ"ל.
נמצא שכל עבודה ויגיעה שהאדם צריך לתת, הם בכדי להשיג את הרצון להשפיע, שרק אז האדם מסוגל לראות, איך שהבורא ברא עולם מלא כל טוב, עד כדי כך, שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו יתברך כיום שנבראו בו שמים וארץ". והוא מטעם שאצל הבורא אינו נוהג ענין של זמן. לכן ראה תיכף את שלימות הבריאה בגמר תיקונה, כי מטרת הבריאה היתה כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ואצלו יתברך עבר ועתיד הכל שוה לפניו, וממילא ראה אז את הטוב ועונג מה שהנבראים מקבלים.
אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, בכדי להשיג את הרצון להשפיע, אז מתחיל הסדר של עליות וירידות. היות שבכל דבר יש דברים "מה שטוב לזה, רע לזה". אלא הכל צריך להיות ממוזג. ולכן יש הרבה פעמים, שהאדם אינו שומר את שביל האמצע שיש ביניהם, אלא שהוא נוטה לצד האחד יותר מצד השני, והוא מקלקל את הכל.
וידוע, שבעבודה דלהשפיע האדם צריך ללכת בב' קוים, הנקראים "ימין ושמאל". כי "ימין" נקרא שלימות, ו"שמאל" נקרא בעבודה דרך הצריכה תיקון. ובגלל זה יש לנו בעבודה ב' סדרים:
א. שירות ותשבחות, שזה שייך לבחינת שלימות. כלומר, בזמן שהאדם שבע רצון מהנהגת הבורא, איך שהוא מתנהג עם האדם, אז האדם נותן תודה לה', על הטוב שה' נותן לו.
ב. תפלה ובקשה, שזה שייך דוקא בזמן שהאדם רואה, שיש לו חסרונות, והאדם רוצה שה' ימלא חסרונותיו. אז האדם מבקש מה', שימלא את מבוקשו. אולם היות שהם מנוגדים זה לזה, כלומר בזמן שהאדם נותן תודה לה', ובטח האדם כשהוא נותן תודה, האדם צריך להשתדל שיתן לה' תודה רבה, שענין התודה יש להעריך לפי גדלות הטוב שהבורא נתן לו. אם כן מוטל להאדם לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות שבדבר. היינו, שהאדם אומר, שלא מגיע לו הטוב הזה, מה שה' נתן לו.
אם כן איך הוא יכול לומר אח"כ, שהוא בעל חסרון, כי בטח שתפלה צריכה להיות מעומק הלב, זאת אומרת שירגיש את חסרונו בכל אבריו, אחרת אין התפלה מעומק הלב. אם כן איך אפשר לומר, לאחר שנתן תודה לה' בגלל רב טוב שקבל, לומר אח"כ שהוא בעל חסרון, ולהתפלל ולבכות שהבורא ימלא משאלותיו.
לכן אלו ב' דברים גורמים ירידות ועליות, מטעם שכל אחד מבטל את השני. אבל יש להבין בגלל מה צריכים את שניהם, מדוע לא מספיקה תפלה או תודה, אלא שצריכים את שניהם. רק היות, שאי אפשר להיות בנושא אחד בזמן אחד, אנו מסדרים זה אחר זה.
היינו, מקודם אנו נותנים תודה לה', בגלל שהוא בחר בנו מכל העמים, הגם שאנו שפלים פחותי ערך לגבי גדלותו יתברך, והוא בחר בנו מכל העם. וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". אם כן כשהאדם נותן תודה לה', מטעם שה' מטיב עמו, היינו בטח שה' נתן לו כל מה שצריך, ואם כן איך יש מקום אח"כ להתפלל על צרכיו שחסרים לו, והתפלה תהיה מעומק הלב.
והתשובה היא, כי מצד אחד האדם צריך לקבל חיות בזמן עבודה. כי בזמן שאין לאדם ממה לחיות, אין דעתו מיושבת עליו, ואין בידו לקיים תו"מ כמו שצריך להיות הכל מסודר, כמו שכתוב "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך". הרי שיש סדר שלם בקיום תו"מ. ואם אין האדם מיושב בדעתו, אי אפשר שתהיה עבודתו לפי סדר שצריך להיות. לכן כשהאדם מסדר שבחו של מקום, ועד כמה שאפשר הוא מצייר לעצמו את גדלותו וחשיבותו של הבורא, מזה האדם יכול לקבל חיות, להרגיש את חשיבותו של הבורא, שהבורא נתן לו מחשבה ורצון לדבר אליו. ומזה האדם צריך לקבל הרחבת הדעת.
כי האדם צריך לצייר לעצמו, איך האדם היה במצב רוח מרומם, אם איזה גדול הדור, שכל העולם משבחים אותו, והאדם הגדול הזה נתן לו רשות לדבר אליו, ובאיזה מצב רוח מרומם היה אז, כי בזמן שהיה לו התענוג הזה, שהוא יכול לדבר עמו, לא היה מרגיש שחסר לו משהו בעולם. שהתענוג שהאדם מרגיש בשיעור יותר מהרגיל משכיח מהאדם את כל דאגותיו, וכל גופו מסור להתענוג שהוא מקבל עכשיו. זאת אומרת, אם בשעת קבלת התענוג, יש לו מקום בראשו לחשוב על משהו חוץ מהתענוג שהוא מקבל עכשיו, זהו סימן שאין התענוג הזה שהוא מקבל עכשיו בשלימות.
לכן בזמן שהאדם מצייר לעצמו שהבורא נתן לו רשות לדבר עמו, לא חשוב מה שהוא מדבר, אלא החשיבות, שיש לו הזדמנות לדבר עם הבורא, מזה האדם צריך לקבל שמחה ותענוג שיש לו זכיה כזו. נמצא, שעבודת הימין היא, שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא, ולא חסר לו עתה שום דבר.
אולם על האדם לדעת, שכל דבר התלוי באמונה, אין הגוף מסכים לעבודה זו. ובעיקר כי עבודה זו היא בבחינת התיקון. וכל דבר השייך לתיקון, יש התנגדות להגוף. וזה נמשך מצד שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים. לכן יש על זה עבודה רבה.
ועל עבודת הימין, שהאדם מתחיל לזלזל בה, מסיבת שהוא מתחיל לעבוד בקו המנוגד לימין, שהוא קו שמאל, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי עבודת הימין, שהיא עבודה בבחינת השלימות ובבחינת האמת, היינו שהאדם צריך להאמין, שהבורא הוא גדול וחשוב, והאדם הוא בחינת שפל בתכלית, נמצא ששניהם אמת. בקו זה קשה ללכת, והגוף מתנגד ואמר, כי האדם במצב של ימין נקרא בחינת "ברוך", היות שהוא "שמח בחלקו", כנ"ל, ואינו חסר לו כלום. אז האדם מוכשר לקבל שפע מלמעלה, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", שבבחינה זו יש לו דביקות עם הבורא. לכן דוקא במצב הזה האדם מוכשר לעלות בדרגה.
אולם צריכים גם כן ללכת בקו שמאל, שהיא הדרך לראות איך האדם רואה את החסרונות מה שיש לתקן. כלומר, בבחינת הימין, העבודה היא אך ורק לצייר את גדלות ה', ולהאמין בגדלות וחשיבותו של הבורא. אבל בחינת שמאל, היא דוקא להסתכל על האדם עצמו, לראות את החסרונות שיש בו, בכדי לתקן את עצמו שלא יהיה בו שום חסרון. ועיקר החסרון מה שהאדם צריך לראות, הוא הרע שיש בו, כלומר מהו עיקר הרע שצריכים למצוא, שמשמע שצריכים לחפש ולמצוא.
בטח כל אדם יודע שיש בו רע. אלא הענין הוא, שצריכים לדעת מהו שורש הרע, שהוא המפריע להאדם, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב שיש בהעולם. כי העולם נברא לאיזה צורך, והצורך לבריאת העולם, אמרו, שהוא מטעם "שרצונו להטיב לנבראיו". והיות שהאדם סובל בעולם יסורים, ושואל, למה כך נראה לעינינו, אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לדעת, שהיה תיקון על מטרת הבריאה, וזה היה בכדי שלא יהיה ענין בושה בעת קבלת השפע. וזה יכול להיות רק אם בעת קבלת השפע יהיה בעל מנת להשפיע, אז אין מקום לבושה.
לכן רק אז, שהוא יאמין באמונת חכמים, שצריכים להשיג כלים דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב, מה שהנבראים צריכים לקבל, אז האדם בא לידי הכרה, שכל הרע הוא רק הרצון לקבל לתועלת עצמו. והאדם צריך לעשות כל הפעולות שישנן בעולם, כדי לבערו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני". ואז הוא יזכה להטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.
ובהאמור יוצא, שצריכים לעבוד בשני אופנים:
א. בדרך הימין, שזהו זמן שהאדם עובד, שירגיש שיש להאדם שלימות. והוא שבע רצון ממצבו, ובזה הוא יכול לתת תודה להבורא. ואז הזמן שיכול לקבל מלמעלה שפע להתקדם במעלות הקדושה. אולם הגם שאז הזמן לקבל שפע מלמעלה, אבל לא חסר לו שום דבר, כלומר אין לו כלים לקבל את השפע, לכן צריך לעבור לקו השני, הנבחן לבחינה "שמאל".
ב. הוא דרך השמאל, ע"י הבקורת שהאדם עושה על עצמו. כנ"ל, שקו ימין נקרא, שהאדם מסתכל רק על הבורא, היינו להבין ולהשכיל בשיעור גדלות הבורא, ולא על עצמו, לראות מה שחסר לו, אלא להסתכל על מה שיש לו, היינו מה שהבורא נתן לו, ולתת על זה תודה לה'.
אבל דרך השמאל היא להסתכל על עצמו, כמה רע שיש לו, ומהו הרע שיש בו, ולהשתדל לתקן את זה. ואז מתחיל ענין של מרגלים, שהוציאו שם רע על הארץ, שענין "ארץ" הכוונה על מלכות שמים, שאמרו, שענין זה של מלכות שמים זה לא בשבילם.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אמר רבי יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו על הכל, היינו על הארץ ועל הקב"ה. וזה משמע מה שכתוב "אפס כי עז העם הזה", שפירושו, מי יכול להם. כלומר, אפילו הקב"ה לא יכול להם. והוציאו שם רע על הקב"ה.
כי אמרו, היות שאנו נולדנו בטבע לעשות הכל לתועלת עצמנו, ואיך אפשר לקבל עול מלכות שמים על הכוונה לתועלת ה', היינו לעשות הכל בעל מנת להשפיע. והלא התחלנו הרבה פעמים בעבודה זו, ולפי דעתנו עשינו כל מה שביכולתנו, ולא די שה' לא עזר לנו להתקדם משהו בעל מנת להשפיע, אלא אנחנו הלכנו אחורה. אם כן עלינו לקבוע, שגם ה' לא יכול לעזור לנו לצאת משליטת הרצון לקבל, אחרת היינו צריכים לזוז משהו קדימה. אלא אחרי כל היגיעה, שהשקענו בכדי להשיג את הרצון להשפיע, לפי דעתנו, הלך הכל לריק. אם כן אנחנו נמצאים במצב, שאין לנו עולם הגשמי ולא עולם הרוחני.
וזה שכתוב "שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה". היינו כנ"ל, שהם ראו, שלא מתקדמים בעבודה. ומה היה החטא, שהם היו צריכים להאמין בה', שכל אלה הירידות, שהם מרגישים בעבודה, אין זה מטעם שלא הולכים קדימה, אלא כל פעם שהאדם רואה שהוא רחוק מהמטרה, הוא בכדי שיתגלה לו צורך אמיתי לישועתו יתברך. והצורך נקרא "כלי לקבל את המילוי". אלא מה היה חסר שם, שלא היו יכולים להמשיך, ורצו לברוח מהמערכה, הוא מטעם חסרון של קו ימין.
וענין ימין הוא כנ"ל, שהאדם מוכרח לקבל חיים בזמן העבודה. וחיים מקבלים דוקא מבחינת שלימות, שזה יכולים להשיג דוקא בזמן, שהאדם לא מסתכל על עצמו, אלא על הבורא, וכל ההתאמצות תהיה רק לחשוב על גדלות ה', ולא על עצמו, כלומר מה שהוא קנה איזו התקדמות בעבודה. אלא יחשוב, כמה זכיה יש לו בזה, שיש לו איזה מגע עם רצון הבורא.
זאת אומרת, בזמן שהוא עושה איזו מצוה, או אומר איזו ברכה, וכדומה, אז האדם צריך לומר, אני שמח בזה, שאני מאמין, שאני עושה רצון ה', בזה שאני מקיים מצוותיו, הגם שאני מבין, שצריכים לקיים מצות המלך בחשיבות יותר גדולה, מכפי שאני מתייחס לעשיית המצות, אבל אין בידי להעריך את חשיבות המעשה, אפילו שהמעשה אינו בשלימות. אבל אני שמח בזה, שה' נתן לי רצון וחשק, לעשות משהו בקיום תו"מ, אפילו שאין המעשים האלו חשובים כל כך. אבל לי גם זה חשוב, בזה שיש לי עתה מקום לומר, שאני עושה רצון ה'.
ומזה האדם צריך לקבל חיות ושמחה, מטעם שזה הוא אמת, שהבורא הוא גדול. לכן האדם, בזמן שיש לו רצון לעשות משהו בעבודה, זהו חשוב מאוד. והאדם צריך להאמין, אפילו כשהאדם עושה מעשים בדרך הכפיה, גם זה חשוב, מטעם היות מבחינת המעשה אין מה להוסיף, והמעשה עושה את שלו.
לפיכך, כיון שהמרגלים לא הלכו גם בימין, לכן רצו לברוח מהמערכה, ואמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להם. כלומר, שהם הבינו, שהבורא צריך לקרב אותם בדרך שהם מבינים, לא בדרך שהתורה מחייבת אותנו, כמו שכתוב שיש "ב' כתובים, שמכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". לכן המרגלים, שסטו ללכת בקו שמאל ועזבו את הימין, לכן ראו, שאין הם יכולים ללכת ולירש ירושת הארץ. והכל היה מטעם שלא הלכו בדרך הנכונה, כפי שמשה סידר להם.
וזה שכתוב "למלך, שזימן לבנו אשה, ואמר, אני מראה אותה לך, (אבל) קונם, שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה". ושאלנו, הלא המרגלים לא ראו אותה, שהיא נאה ובת טובים ועשירה. ויש לפרש זה על דרך עבודה, ש"אב ובן" הוא "סיבה ומסובב", ההווה נקרא "אב" והעתיד נקרא "בן". וברוחניות נקרא "ראיה", השגה. והיות שהם לא הלכו בדרך הנכונה, לכן לא יכלו לראותה "בביתך", היינו במצב שהם נמצאים בכלים דקבלה. אלא "לבנך", היינו לאחר שתעשו תשובה, היינו שתזכו לקבל כלים דהשפעה, אז אתם יכולים לראות את כל המעלות טובות שיש בירושת הארץ, מה שה' הבטיח לאבותינו.