ב' בחינות בקדושה

תשמ"ז - מאמר ט"ו
1987 - מאמר 15

יש קדושה למעלה ויש קדושה למטה, כמו שכתוב "קדושים תהיו". הרי יש קדושה למטה. כלומר, שהנבראים צריכים להיות קדושים. ואח"כ כתוב "כי קדוש אני ה' אלקיכם". זהו קדושה שלמעלה. וזהו סיבה ונתינת טעם, למה צריך להיות קדושה למטה, משום שלמעלה הוא קדוש. לכן הוא רוצה שגם למטה יהיו קדושים. חז"ל (ת"כ) דרשו "קדושים תהיו, פרושים תהיו, כי קדוש אני. לומר, שאם אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם, כאילו קדשתם אותי".

ולכאורה קשה להבין זה, הלא מכאן משמע, כאילו חס ושלום אין קדושה למעלה, אלא היות שהקב"ה רוצה להיות קדוש, לכן הוא אומר, שאם אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם, כאילו קדשתם אותי. ויש להבין זה. והלא מפשטות הלשון משמע, היות שהבורא הוא קדוש, לכן אומר, שגם הנבראים יהיו קדושים, כמו שכתוב "קדושים תהיו", מסיבת, "כי קדוש אני ה' אלקיכם".

ומדרשות חז"ל משמע, שזה שהתחתונים צריכים להיות קדושים, שיקדשו אותו, כמו שדרשו על מה שכתוב "כי קדוש אני, ה' אלקיכם". היינו "שאם אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם, כאילו קדשתם אותי". נמצא, כאילו הסיבה, שצריכים להיות קדושים, כדי שיהיה קדושה למעלה.

עוד דרשו חז"ל (קדושים רבה, כ"ד ט') זה לשונו "קדושים תהיו. יכול כמוני. תלמוד לומר, כי קדוש אני. קדושתי למעלה מקדושתכם". עד כאן לשונו. גם זה קשה להבין, וכי סלקה דעתך, שישראל יהיו כמו הקב"ה. היתכן לחשוב דבר כזה.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להבין, מהו הפירוש, שדרשו על "קדושים תהיו פרושים תהיו". כלומר, מאיזה דבר צריך האדם להפריש את עצמו. ועוד יש להבין את הסיבה, מדוע האדם צריך להפריש עצמו. ומהכתוב משמע, שצריך להפריש עצמו מטעם "כי קדוש אני".

וגם זה יש להבין, בשלומא ה' הוא קדוש, יכולים להבין. אבל שזה שה' הוא קדוש, יהיה הסיבה, שגם האדם יהיה קדוש, מדוע. וכי אפשר לדמות האדם, שיהיה דומה לה', היתכן. ואם כן, צריכים להבין, מהו הכוונה, בזה שמחיבים את האדם, שיהיה קדוש כמו ה'.

ומשמע, שזהו העיקר, שהאדם צריך להיות. אחרת משמע, שיהא ההיפך מקדושה, טומאה, וכאילו באמצע אין שום דבר, או שנגיד שיש בחינת אמצעי בין קדושה לטומאה. וגם זה יש להבין, מהי "טומאה" בעבודה, ומהי "קדושה" בעבודה.

ויש לפרש כל אלו ענינים על כיוון אחד, היינו לחזור על מטרת הבריאה מהי. ומהו שורש הקלקולים. ומהם התיקונים, שמוטל עלינו לתקן, בכדי שמטרת הבריאה תתגשם בשלמותה. כלומר, שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, מה שברצון הבורא לתת להם, כנ"ל, שרצונו להטיב לנבראיו.

הנה ידוע, שהרצון דלהטיב ברא רצון לקבל והשתוקקות לקבל את הטוב, מה שהוא רוצה לתת. והרצון לקבל הזה מכונה "שורש הנבראים". שמרצון לקבל הזה התפשטו אח"כ הרבה הבחנות ברצון לקבל הזה. זאת אומרת, כשיצא ונתגלה בפעם הראשונה, והיה מקבל על בחינה זו, המצב הזה נקרא בשם "עולם אין סוף".

פירוש, שהרצון לקבל הזה עוד לא עשה סוף על אור עליון, אלא קבל בכלי זה קבלת הטוב והעונג. לכן נעשה תיקון, שלא יקבלו את השפע בעמ"נ לקבל אלא בעמ"נ להשפיע. וע"י זה לא ירגישו שום בושה בעת קבלת התענוגים.

ובהאמור יוצא, בעולם אין סוף היה רק רצון אחד. רק אח"כ, היינו לאחר שנעשה תיקון הצמצום, היינו שאין לקבל שום דבר, רק לפי ערך שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, כבר נתחלק הרצון לקבל הזה להרבה בחינות. מטעם, כי בזמן שקבלה מלכות על הכלי, מה שאנו מתייחסים להבורא, שהוא עשה דבר חדש, יש מאין, הנקרא "השתוקקות לקבלת תענוגים", היתה מלכות יכולה לקבל את כל מה שרצה הבורא לתת.

כי בשעור מה שרצה לתת, כפי שעור הזה ברא רצון לקבל. וממילא היתה המלכות יכולה לקבל כל השפע, מה שיש ברצון הבורא לתת. לכן נבחן זה לרצון אחד. כידוע, שהאור לא נתן להתחלק, אלא כל ההתחלקויות שאנו מבחינים בהאורות הן רק בערך המקבלים. ולזאת, כיוון שהיה רק בחינה אחד בהכלי המקבלת, ממילא נבחן זה לאור אחד, כנ"ל, שכלי אחד נבחן לרצון אחד.

מה שאין כן לאחר תיקון הצמצום, צריכים לתת על הרצון לקבל הכוונה דעמ"נ להשפיע. והיות שענין דלהשפיע אנו מתייחסים להנבראים, ובטח שהכלים, מה שהנבראים צריכים לעשות, זה לא יכול להיגמר בפעם אחת.

ומשום זה צריכים לקבל כל פעם איזה חלק מהרצון לקבל, ולתקנו בעמ"נ להשפיע. זוהי הסיבה שהרצון לקבל הכללי שנברא, נתחלק לכמה חלקים, לפי שעור הכוונה דרצון להשפיע, שנותנים עליהם, בשעור זה הרצון מקבל את האור, המתאים לרצון הזה, המתוקן עם כוונה דלהשפיע.

ובהאמור יוצא, שמה שמפרשים "קדושים תהיו, פרושים תהיו". ושאלנו, ממה האדם צריך להפריש עצמו. וצריכים לומר, שהאדם צריך להפריש עצמו מאהבה עצמית, היינו מקבלה עצמית, ולעסוק רק להשפיע.

וזהו מסיבת "כי קדוש אני". כלומר, היות שבכדי שאתם תהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג. וההטבה, שאתם תקבלו, תהיה בזה בלי שום בושה. זה יכול להיות, אם תהיו בבחינת רצון להשפיע. זה יגרום לכם השתוות הצורה, כדרשת חז"ל "מהו רחום, אף אתה רחום". וזה שכתוב "קדושים תהיו. אתם תהיו בבחינת רצון להשפיע. כי קדוש אני. כי גם אני הוא רק להשפיע". ולכן צריכה להיות השתוות הצורה, הנקראת "דביקות".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, כי כאן משמע, הסיבה ל"קדושים תהיו" היא מסיבת שהבורא הוא קדוש. אם כן מה הפירוש, שאמרו חז"ל "כי קדוש אני, לומר, שאם אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם, כאילו קדשתם אותי". משמע מכאן ההיפך, שאתם צריכים להיות קדושים, כדי כאילו קדשתם אותי. ובכלל קשה להבין, שעם ישראל צריך לקדש את ה'. מהו פירושו.

אנו אומרים תמיד "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים", "ברוך אתה ה', מקדש ישראל ויום הזכרון". וכמו כן אומרים בקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים". אם כן, מהו הפירוש "כאילו קדשתם אותי".

זאת אומרת, הבורא צריך שאנחנו ניתן לו משהו לטובתו, היות שהוא צריך כאילו לקדושה שלנו. וזה אי אפשר לו להשיג, אלא על ידינו. היתכן לומר, שהוא חס ושלום נצרך להנבראים, שיתנו לו משהו עבורו.

וכפי שהסברנו, "קדוש" נקרא משפיע. וכדי שיהיו כלים להנבראים לקבל שפעו, מוכרח להיות השתוות הצורה. כלומר, שגם הנבראים יהיה רצונם רק להשפיע ולא לקבל. אחרת לא ניכר שהקב"ה הוא משפיע להם.

לכן אמר הקב"ה, שאם אתם מקדשים עצמכם, היינו שתפרשו עצמכם מקבלה עצמית, ותעסקו רק בעבודה דלהשפיע, הנקראת "קדושה", "מעלה אני עליהם כאילו קדשתם אותי". כלומר, אתם גרמתם, בזה שאתם עוסקים בהשפעה, שגם אני אוכל להשפיע לכם כל טוב.

נמצא לפי זה, מה שהקב"ה צריך, שהנבראים יקדשו אותו, ע"י זה שהם יקדשו את עצמם, הכוונה על הגילוי, שה' הוא המשפיע. אחרת הוא מוכרח להיות בהסתרה להנבראים. ואין הוא יכול לתת להם שפע, משום שע"י קבלת השפע, הם יכנסו לכלי של אהבה עצמית, יתר על המידה מטעם מותרות.

כלומר, מקודם היו מקבלים טוב ועונג גשמי לכלי קבלה. מה שאין כן, כשהוא ישפיע להם שפע עליון, שהוא תענוג אמיתי, בטח שיהיו מקבלים אמיתיים. כידוע, שהאור עושה את הכלי. היינו התענוג גורם חמדה, כמו שאמרו חז"ל "עין רואה ולב חומד".

ובהאמור נבין, מה שהקב"ה צריך, שהנבראים יקדשו את עצמם, הוא לטובת הנבראים. כלומר, שע"י זה שהם יעבדו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה תהא לו היכולת לתת להם שפע. וישארו בבחינת השפעה ולא באהבה עצמית, שזה עושה פירוד ברוחניות כנ"ל.

וזה שכתוב "מעלה אני עליכם, כאילו קדשתם אותי". כלומר, שאתם גרמתם בזה, שאני אהיה גלוי לכל, שאני קדוש. היינו, שאני משפיע לכל העולם טוב ועונג, כי משפיע נקרא "קדוש", כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "קדושים תהיו. יכול כמוני. תלמוד לומר, כי קדוש אני. קדושתי למעלה מקדושתכם". ושאלנו, היתכן שיש מי שהוא שחושב, שקדושת ישראל יהא דומה לקדושת ה'.

ולפי הנ"ל יש לפרש, היות שה' אמר "קדושים תהיו", שהכוונה היא, שתהיו פרושים מכלי קבלה, ותעסקו רק בכלי השפעה. "יכול כמוני", כלומר כמו שהבורא אינו משתמש עם כלי קבלה. כי חס ושלום ממי יקבל. אלא כל מה שאנו יכולים לומר משהו על הבורא, הוא רק ממה שמקבלים ממנו, כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך".

ומשום זה אומר ה' "אל יעלה בדעתך להיות כמוני. היינו, שאתם תשארו בבחינת משפיע בעמ"נ להשפיע, שזהו אומר "יכול כמוני". היינו, כמו שאני רק משפיע ולא מקבל כלום, גם אתם תשארו בבחינת משפיע בעמ"נ להשפיע.

על זה אמר "לא, אלא אתם צריכים להגיע לבחינת מקבל. כלומר, קבלה ממש. אתם צריכים לשמש עם הכלי קבלה שלכם. אלא רק הכוונה צריכה להיות בעמ"נ להשפיע. כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. וזה שכתוב "קדושתי למעלה מקדושתכם".

ובהאמור יוצא, שיש לנו להבחין בין "קדושה שלמעלה" ל"קדושה של מטה". הגם שכתוב "קדושים תהיו", "כי קדוש אני, אלקיכם". שפירשנו, שהכוונה היא, שאתם תעבדו רק בעמ"נ להשפיע, "כמו שאני הוא המשפיע", כנ"ל בדברי חז"ל "מהו רחום, אף אתה רחום".

מכל מקום יש הבדל בין קדושה שלמעלה לקדושה של מטה. כי קדושה שלמעלה הוא כולו להשפיע, ואינו נוהג שם קבלה כלל. מה שאין כן קדושה של מטה, אינו כן. אלא השלימות היא דוקא כשמשתמשים עם הכלי קבלה. והקדושה היא על הכוונה. כלומר, מה שדורשים מהנבראים, שיהיו קדושים, שיהיו משפיעים ולא מקבלים, עיקר הכוונה הוא, שיהיו בעמ"נ להשפיע.

אולם בסדר העבודה יש להבחין בין קטנות לקדושה לגדלות דקדושה. היות שסדר העבודה הוא שהולכים מהקל אל הכבד. אי לזאת צריכים מקודם להתחיל בעבודה שהמעשים דהשפעה שיהיו בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא, שכל המצות שהוא עושה, יהיו כוונתו שלא לקבל שכר איזה תמורה בשביל קיום תורה ומצות, אלא שיהיה לשמה ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע".

ואח"כ הולך הסדר של גדלות, היינו שמתחילים לעבוד בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא, שהנבראים אומרים "אנחנו רוצים לקבל טוב ועונג, היות שזהו רצונו יתברך, שברא את העולם בכדי להנות לנבראיו. נמצא, שיש להבחין ב' קדושות:

א. קדושה שלמעלה, שהוא כולו להשפיע, ולא לקבל כלל.

ב. קדושה של מטה, שהוא כן במעשה לקבל, אלא הכוונה היא להשפיע.