תוכן עניינים
יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)/מאמרים
מאמר לסיום הזוהר
אהבת ה' ואהבת הבריות
אחור וקדם צרתני
בנין החברה העתידית
גוף ונפש
גילוי טפח וכיסוי טפחיים
דבר אמת
ד' עולמות
הבהיר - שיר
הגלות והגאולה
הדור האחרון
החומר והצורה בחכמת הקבלה
הסתר וגילוי פנים של השי"ת - א
הסתר וגילוי פנים של השי"ת - ב
הערבות
הפתרון
השלום
השלום בעולם
וזאת ליהודה
זכו אחישנה, לא זכו בעתה
חכמת הקבלה והפילוסופיה
חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים
ירושת הארץ
כל המצטער עם הציבור
לא עת האסף המקנה
מאמר החירות
מאמר לסיום הזוהר
מבשרי אחזה אלוקי
מהות הדת ומטרתה
מהותה של חכמת הקבלה
מצווה אחת
מתן תורה
נבואתו של בעל הסולם
סגולת זכירה
סוד הכף דאנכי
סוד העיבור - לידה
עיתון "האומה"
עת לעשות
פעולות האדם ותחבולותיו
צדיקים ורשעים
שופר של משיח
שישים ריבוא נשמות
שכל הפועל
שפחה כי תירש גבירתה
תולדות חוכמת הקבלה
תורת הקבלה ומהותה
תכונתה של חכמת הנסתר בכללה

מאמר לסיום הזוהר

(נאמר לרגל סיום הדפסת ספר הזוהר עם פירוש "הסולם")

נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית', כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא, אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן, כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו, שהקשו כן על הכתוב "ולדבקה בו", ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא?

והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון".

ולכאורה קשה: איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו? הלא כתוב במפורש: "ולדבקה בו". ואם היה הפירוש "הדבק במדותיו", היה לו לכתוב "ולהדבק בדרכיו". ולמה אומר "ולדבקה בו"?

והענין הוא, כי בגשמיים, התופשים מקום, מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים, שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם, בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל.

אלא השואת הצורה, שיש בין שני רוחניים, מובנת לנו כדביקות. ושינוי הצורה, בין שני רוחניים, מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן, מחתך ומבדיל בדבר גשמי, לחלקו לשנים, ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה, מבדיל את הרוחני, ומחלק אותו לשנים.

ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט.

ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה.

ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל, כשב' אנשים, שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב.

ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה, כגוף אחד.

ואין כאן המדובר בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשואת הצורה או בשינוי הצורה.

כי בהיות בני אדם, אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב, כל מה שחבירו אוהב, ושונא, כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה, ואוהבים זה את זה.

אבל, אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאחד אוהב איזה דבר, אף על פי שחבירו שונא את הדבר ההוא, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו, הם שנואים זה על זה, ונפרדים ורחוקים זה מזה.

ואם הם בהפכיות, באופן, שכל מה שהאחד אוהב, נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם, שנפרדים ורחוקים הם, כרחוק מזרח ממערב.

והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום, וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם, תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.

ובזה אנו מבינים, מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא "הדביקות במדותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון".

כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".

וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.

ואין להקשות על זה: איך אפשר, שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו? הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו, ולקיום משפחתו?

התשובה היא, כי אותם המעשים, שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה "ההכרח, לא יגונה ולא ישובח". ואין זה נחשב כלל, שעושה משהו לעצמו.

והנה, כל היורד לעומקם של הדברים, בודאי יתפלא: איך אפשר לאדם, שיבוא להשואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו, בשעה, שכל הויתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו? ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע"י זה, תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר, שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים, ולא כלום לצרכי עצמו?

אכן אני מודה, שהוא דבר קשה מאד. ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו. שהוא רק לקבל לעצמו. ואין צריך לומר, שיכול להפוך טבעו, מקצה אל קצה. דהיינו, שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהיו להשפיע.

אבל לפיכך, נתן לנו השי"ת, תורה ומצוות, שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם, מועילה לנו להפוך טבעו.

ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו, הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם, בכרך הראשון, עי"ש באות ל', ל"א, ואין להאריך כאן.

ומה הם מעלותיו, של אותו האדם, שזכה לדביקות השי"ת?

הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי, אני מוכרח לגלות קצת, לפי מדת ההכרח. ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו - אחד הם. וכללות הגוף, מחליף מחשבות והרגשים, על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב, שאבר אחד ממנו, ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר, חושב ומרגיש, שצר לו המקום, שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו, ומעבירו למקום הנוח לו.

אמנם אם קרה, ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, וכללות הגוף, כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר, אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף, שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו.

ואם יבוא הרופא, ויחבר את האבר לגוף, כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת, מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף. וכללות הגוף, חוזר לדעת, צרכיו של האבר.

לפי המשל הזה, יש להבין ג"כ מעלת האדם, שזכה להדבק בהשי"ת. כי כבר הוכחתי (ב"הקדמה לספר הזהר", אות ט', ובפרושי להאדרא זוטא), שהנשמה היא, הארה נמשכת מעצמותו ית'. והארה זו, נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל. כי אותה מחשבת הבריאה "להנות לנבראיו", בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה, היתה מקודם בריאתה, בכלל עצמותו ית'. אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה, שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה, ונפרדה מהשי"ת, שכל ענינו הוא רק להשפיע. כי שינוי הצורה, מפריד ברוחניות, כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל.

ונמצאת הנשמה, דומה עתה לגמרי, למשל האבר, הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד, היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד. והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל, לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות. וכבר, אין אחד יודע מחשבותיו של השני, וצרכיו של השני. ומכל שכן, אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז, נפסקו כל הקשרים, שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך. וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה, מעלת האיש, שזכה שוב להדבק בו, שפירושו, שזוכה להשואת הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.

אף הנשמה כך, אחר שקנתה השואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם, שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל.

ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקי אביך". כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר". דהיינו, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו, בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו, שיבוא להשואת הצורה, שכל מעשיו יהיו לתועלת זולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהיטיב לזולתו, שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת, כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה.

ולפיכך זוכה לדברים הרבה, וזוכה לרזי וטעמי התורה. כי כיון שחזר ונתחבר עם השי"ת, הוא חוזר ויודע מחשבותיו של הקב"ה, כמשל האבר, שחזר ונדבק בגוף. ומחשבותיו של הקב"ה, נקראות רזי וטעמי התורה. הרי, שהלומד תורה לשמה, זוכה שמתגלים לו רזי וטעמי התורה. ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך, כמטרם שנברא.

ובאמת, כל התורה כולה, בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה, בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם, טובע בנהר, שחברו זורק לו חבל, כדי להצילו. שאם הטובע תופס את החבל, בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו, ולהוציאו מן הנהר.

אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל, שזרקו הקב"ה אל בני האדם, להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד, אלא אפילו, שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

ולפיכך, תורה ומצוות - קצהו של החבל, שאין אדם בעולם, שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שהוא סוד ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה, הנקראות "רזי תורה" ו"טעמי תורה", שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו, אלא אחר שבא לדביקות השלימה, כנ"ל.

ומה שאנו מדמים, מחשבותיו של הקב"ה, דהיינו רזי התורה וטעמי התורה, לחבל, הוא משום, שיש הרבה מדריגות, בהשואת הצורה עם השי"ת. ע"כ יש הרבה מדריגות, בחלק החבל שבו, דהיינו בהשגת רזי התורה. שלפי מדתה של מדריגת השואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה, דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך.

שבדרך כלל הן ה' מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן. ויש בכל אחת ה' מדרגות ונפרטות, שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות.

ומכונים ג"כ "עולמות", כמ"ש חז"ל: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. והטעם, שהמדריגות בהשגתו ית' נקראות עולמות, הוא משום, ששתי משמעויות יש בשם עולם:

א. שכל באי העולם ההוא, מושפע להם חוש והרגש שוה. וכל, מה שהאחד רואה ושומע ומרגיש, רואים ושומעים ומרגישים כל באי אותו העולם.

ב. שכל באי אותו העולם ה"נעלם", לא יכולים לדעת ולהשיג משהו בעולם אחר.

וכן נמצאות אלו ב' הגדרות גם בהשגה:

א. שכל מי שזכה באיזו מדריגה, הוא יודע ומשיג בה, כל מה שהשיגו באי אותה המדריגה, בכל הדורות, שהיו ושיהיו, ונמצא עמהם בהשגה משותפת, כמו שנמצאים בעולם אחד.

ב. שכל באי אותה המדריגה, לא יוכלו לדעת ולהשיג מה שהוא, ממה שיש במדריגה אחרת, כמו באי העולם הזה, שלא יוכלו לדעת משהו, במה שיש בנמצאים בעולם האמת. לפיכך נקראות המדריגות בשם "עולמות".

ולפיכך, יכולים בעלי ההשגה, לחבר ספרים, ולרשום השגותיהם, ברמזים ומשלים ומובנים, לכל מי שזכה לאותן המדריגות, שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת.

אבל, מי שלא זכה בכל כמות המדריגה, כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם, שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות.

וכבר אמרנו, שהדביקות השלימה וההשגה השלימה, מתחלקת לקכ"ה מדריגות כוללות. ולפי זה, מטרם ימות המשיח, אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדריגות.

ויש ב' הפרשים, מכל הדורות לדורו של המשיח:

א. שרק בדורו של המשיח, אפשר להשיג כל קכ"ה המדריגות, ולא בשאר הדורות.

ב. שבכל הדורות, בני עליה, שזכו להשגה ולדביקות, מועטים הם, כמ"ש חז"ל על הכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", ש"אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה", דהיינו לדביקות ולהשגה. אבל בדורו של משיח, יכול כל אחד ואחד, לזכות לדביקות ולהשגה, כמו שאמרו: "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

חוץ מרשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזוהר, זכו לכל קכ"ה המדריגות בשלימות, אעפ"י שהיו לפני ימות המשיח. שעליו ועל תלמידיו ז"ל, נאמר: "חכם עדיף מנביא". וע"כ, נמצא הרבה פעמים בזהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י, עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חבורו הגדול, רושם חזק כל כך בעולם. כי סודות התורה שבו, תופסים קומת כל קכ"ה המדריגות.

ולפיכך אמרו בזוהר, שספר הזוהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח. כי אמרנו, שאם מדריגות המעיינים, אינן בכל השיעור של מדריגת, המחבר לא יבינו רמזיו, משום שאין לשניהם השגה משותפת.

וכיון, שמדריגת בעלי הזוהר, היא בכל הגובה של קכ"ה מדריגות, אי אפשר להשיגם, מטרם ימות המשיח. נמצא, שבדורות שלפני ימות המשיח, אין השגה משותפת עם בעלי הזוהר. וע"כ, לא היה יכול הזוהר להתגלות בדורות, שקדמו לדורו של המשיח.

ומכאן הוכחה ברורה, שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח. כי עינינו הרואות, שכל הביאורים על ספר הזהר, שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים, מהמקומות הקשים בזהר. וגם באותו המקצת, שכן ביארו, סתומים דבריהם, כמעט כדברי הזהר עצמו.

ובדורנו זה, זכינו לפירוש "הסולם", שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה, שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר, בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם.

ומתוך, שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה, שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח, בתחילתו של אותו הדור, שעליו נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה'".

ויש לדעת, שענינים רוחניים, אינם כענינים גשמיים, שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות, זמן נתינה לחוד, וזמן קבלה לחוד. כי תחילה, ניתן הדבר מהשי"ת למקבל. ובנתינה זו, נותן לו רק הזדמנות לקבל. אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי. אז, זוכה לקבל הדבר. באופן, שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה, יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש, שהדור הזה כבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד. אבל לבחינת קבלה, ודאי לא הגענו עוד. עד שנטהר, ונתקדש, ונלמד, ונתיגע בשיעור הרצוי - יגיע זמן הקבלה, ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'".

ונודע, שהגאולה ושלימות ההשגה, כרוכים זה בזה. והמופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה, יש לו המשכה לארץ ישראל. ולפיכך, לא הובטח לנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך, כמו שבשלימות ההשגה, לא זכינו עוד לזמן קבלה, אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות, לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד.

כי העובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה, מרשות הנכרים, והחזירה לנו. ובכל זאת, עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו, מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה. באופן, שנתן, ואנחנו עוד לא קבלנו.

שהרי אין לנו עצמאות כלכלית. ואין עצמאות מדינית, בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש. וכל עוד, שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו, נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים.

והמופת הוא, שאין שום אדם מתרגש כלל, מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות, בזמן הגאולה, אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד, שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו, וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם, שנגאלו, וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים, להפטר מגאולה זו, ולשוב לארצות פזוריהם. הרי, שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות, ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה.

אלא, שבנתינה זו, נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. דהיינו, להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה. ואז יבנה בית המקדש, ונקבל הארץ לרשותנו. ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה.

אבל כל עוד, שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה, והן בעבודת ה'. ואין לנו, אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה, הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמד עוד..., כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

אבל, בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו. ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה".

והנה ביארנו היטב, תשובת חז"ל על הקושיה: איך אפשר להדבק בו, שאמרו, שפירושו "הדבק במדותיו"? - שהוא צודק מב' טעמים:

א. כי דביקות הרוחנית, אינה בקירוב מקום, אלא בהשוואת הצורה.

ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'.

אמנם, כל זה להלכה. אבל למעשה, עוד לא תרצו כלום עם הפירוש "הדבק במידותיו", שפירושו להפריד את הרצון לקבל, המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע, שהוא היפך טבעו.

ומה שביארנו, שהטובע בנהר, צריך להחזיק החבל בחזקה. ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושיה לדוכתיה [חזרה הקושיה למקומה]: מאין יקח חומר דלק, להתייגע בכל לבבו ומאודו, רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו? כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו. כמו המכונה, שאינה יכולה לעבוד, בלי חומר דלק. ואם לא יהיה שום תועלת לעצמו, אלא רק לנ"ר ליוצרו, אין לו חומר דלק לעבודה.

והתשובה היא, שכל משיג רוממותו ית', כראוי, הרי ההשפעה, שהוא משפיע אליו, מתהפכת להיות קבלה, כמו"ש במסכת קידושין (דף ז ע"א), באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת.

וכך הוא אצל השי"ת: שאם משיג רוממותו ית', אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו. והוא די מספיק לחומר דלק, לעמול ולהתייגע, בכל לבו ונפשו ומאודו, כדי לעשות נ"ר אליו ית'.

אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק. כי אין אדם יכול להזיז אבר, בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו. ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה, כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק, שלא יוכל לעשות זאת, בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.

ובאמת השגת רוממותו ית', בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה, כמו שאמרו באדם חשוב, אינו דבר קשה כלל. והכל יודעים גדלות הבורא ית', שברא הכל ומבלה הכל, בלי ראשית ובלי אחרית, שלרוממותו אין קץ ותכלית.

אלא הקושי שבדבר, הוא, כי ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם.

ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה.

ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש.

ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.

ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:

א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.

ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.

ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה.

וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.

ובזה תבין, מה שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנא' פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק" (ברכות, ז ע"ב).

שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השמוש ששימש לרבו, בגופו ומאודו, ע"מ לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. ומקבל עי"ז, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסי"נ ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה כנ"ל.

מה שאין כן, לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות, והיא נבחנת מפה לאוזן. באופן, שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד - רק הדבורים של רבו. ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו. וכחשיבות פא"פ, על מפה לאוזן.

אמנם, כל זה אמור, אם השימוש לרבו, הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר. אבל, אם השמוש, הוא לתועלת עצמו, ששמוש מעין זה, אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו. ודאי שהלימוד אצל רבו, חשוב יותר משמושו.

אמנם, כמו שאמרנו, אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה, שאינה מחשיבה אותו ית', כראוי, מחלשת את היחיד, ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית' - הנה ודאי, דבר זה נוהג, גם ברבו. אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי, את רבו, מונעת את התלמיד, שיוכל להשיג, רוממות רבו, כראוי.

ולפיכך אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, ע"י אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שע"י שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה. שעל זה אמרו: "במ"ח מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשמוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו, כמבואר.

אמנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמ"ש: "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא' - מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב' - מחוייב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בנין, חשוב יותר מרוב מנין".