שלוש תפילות

[תלת צלותין]

207. הִתקינו התפילות כנגד הקורבנות. שלוש תפילות הן:

כנגד הכתוב, את הכבש האחד תעשה בבוקר, זוהי תפילת שחרית, שכתוב בה, וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. ועמידה היא תפילה.

ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כנגד תפילת המנחה, שתיקן יצחק. כמ"ש, וייצא יצחק לשׂוּחַ בשדה לפנות ערב. ושיחה היא תפילה.

תפילת ערבית, כנגד אמוּרים ופְדָרים המתאכְּלים כל הלילה. כמ"ש, ויפגע במקום וַיָלֶן שם כי בא השמש. ופגיעה היא תפילה.

208. למה כתוב, וייקח מאבני המקום ויָשֶׂם מְרַאשותיו, וישכב במקום ההוא. האם לא היו לו כרים וּכְסָתות לשכב עליהם? אלא כיוון שהחתן בא אל הכלה, אע"פ שאין דרכו לשכב אלא בכרים וכסתות, והיא נותנת לו אבנים לשכב, יקבל הכול ברצון הלב.

יעקב ז"א, דבוק במוחין דחסדים מאמא, ששִפעם אינו פוסק. וכתוב, וייקח מאבני המקום וישׂם מראשותיו. שלקח את המסך של הנוקבא, המכונה אבנים, והמשיך אליה את הארת השמאל, לינה. למה עשה זאת ז"א, הלוא דרכו להיות תמיד באור היום בחסדים של אמא? כי אין העטרה של ז"א נשלמת, אלא ע"י זיווגו עם הנוקבא. וכיוון שכן, הוא מקבל גם מיטת האבנים שלה ברצון הלב, ובתשוקה גדולה.

209. שמירה היא בלב. שָׁמוֹר הוא בלב, במלכות, ולא במקום אחר. זכירה היא בזכר, במוח, בז"א, הרוכב ושולט על הלב. זָכוֹר את יום השבת, זכר, ז"א. שָׁמור את יום השבת, לנקבה, מלכות. המוח זכר, ז"א, רוכב ושולט על הלב, מלכות. הלב שולט ורוכב על הכבד. כבד הוא ס"מ ונחש, והם אחד, יוֹתֶרת הכבד וכבד. וע"כ בקורבן, יותרת הכבד זה נחש. כבד הוא מאכל הזכר, ס"מ.

210. הכבד לוקח תחילה, הוא והיותרת שלו, שהם ס"מ ונחש בת זוגו. וכל אלו העורקים שבכבד, הם צבאות ומחנות שלהם. והקבלה שלהם, היא שאוכלים החלבים והשומן של הקורבן. כמ"ש, ואת החֵלֶב אשר עליהם. ואז נקרב הכול אל הלב.

הס"א, כל רצונו תמיד בבשר, ג"ר דחכמה המאירים בקו שמאל מטרם שמתייחד עם הימין, כי מאורות התיקון אינם יכולים לקבל כלום. ולפיכך הבשר של הקורבן עולה לס"א, והרצון של בעל הקורבן והכוהן עולה לקדושה.

כי עניין הקורבן הוא לייחד ז"א ומלכות. ובתחילת הזיווג נמשך הארת ג"ר דחכמה דשמאל כרגע. שהארה זו היא כדי לזוּן הס"א כדי חיוּתם, שלא יתבטלו. והארה זו נבחנת לבשר הקורבן, העולה לאכילת הס"א. והרצון של הקורבן עולה לייחוד ז"א ומלכות.

הקרבת הקורבן על המזבח, היא לקרב את המלכות אל ז"א. מתחילתו הוא מזִין את הס"א, כי בתחילת הכנת הזיווג של ז"א ומלכות, מתעוררים הג"ר דחכמה דשמאל דפרודא, להאיר ולזון את הס"א, ששורשם הם ס"מ ונחש, הנקראים כבד ויותרת הכבד.

הכבד לוקח תחילה, מתחילת הכנת הזיווג של ז"א ומלכות, הוא והיותרת שלו, ס"מ ונחש בת זוגו, השורשים של כל הס"א. וכל אלו העורקים שבכבד, הם הכוחות המתפשטים מהם. ואלו הג"ר דשמאל דפרודא, שהס"א מקבלת, מכונים חֵלב.

הקורבן העולה לייחד ז"א ומלכות, המכונים מוח ולב, מזִין תחילה הס"א, ס"מ ונחש, המכונים כבד ויותרת הכבד. ואח"כ עולה ומייחד מוח ולב, ז"א ומלכות.

211. הלב אינו מקבל מכל הקורבן, אלא הוידוי שנעשה בו, העולה באותו העשן והתפילה שנעשתה על הקורבן. ואח"כ הלב מקריב אל המוח הרצון של ייחוד הכוהנים בו, והשמחה של הלוויים. מוח זה, ז"א, הוא אור הבא ממוח העליון, מאו"א. ומוח העליון מקריב אל הנסתר מכל שלא נודע כלל, הכתר. והכול נקשר זה בזה. והמוח, ז"א, מקריב נחת רוח לכל העליונים.

212. העורקים שבכבד, הם אישים, מלאכים דס"א, וכל צבאות שלהם. הכבד הוא ס"מ. יותרת הכבד היא הנוקבא שלו. ונקראה יותרת, משום שאינה מתחברת עם הזכר, ס"מ, אלא כשנשאר לה זמן אחר הזנות שעושה. ועוזבת אותו.

יותרת, מלשון שיירים, כי עוזבת הזכר ושמה אותו לשיירים, אחר כל נַאֲפוּפֶיהָ. ע"כ נקראה הנקבה יותרת, כי כשרוצה להתחבר להחטיא האדם, היא נעשית לו תחילה כשיירים, בלי חשיבות כלל, בלי כוח למשול על האדם, כי החטא תחילה כחוט השערה. ואח"כ מתקרבת אליו מעט, עד שנעשית עימו חיבור אחד, שאינו יכול עוד להיפרד ממנה.

ומאלו עורקים שבכבד, מתפשטים כוחות אחרים בכמה מינים. והכול לוקחים את האמורים ופדרים הנשרפים על המזבח בלילה. וכולם כלולים בכבד, ס"מ.

213. הלב, העיקר בקדושה, המלכות, לוקח ומקריב אל המוח. הלב שורה על שתי כליות, נו"ה, שני כרובים, שהם הכליות, יועצות, כלומר, שמסדרים השפע היורד מז"א למלכות, כשְׁחָקים הטוחנים מ"ן לצדיקים, שהם צדיק וצדק, יסוד ומלכות.

והם רחוקים וקרובים, ימין ושמאל. כי בשליטת הנצח, ימין, הם קרובים. ובשליטת ההוד, שמאל, הם רחוקים. וכולם לוקחים ואוכלים מהארת הזיווג שע"י הקורבן, כל אחד כראוי לו, עד שנקשר הכול כאחד.

214. כתוב, זבחֵי אלקים רוח נשבָּרה. זה נקרב אל הלב, כלומר רוח נשברה, וידוי ותפילה. כי כתוב, והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנה. רוח שנשברה עולה לאלקים, המלכות, לב. והכבד, ס"מ, מקריב אותו אל הלב. כי נעשה מליץ טוב עליו. והכול קשר אחד בקורבן.

כי מתוך שהכבד נהנה מהקרבת הקורבן, כי מקבל הארת ג"ר דשמאל דפרודא, מתחילת הכנת הזיווג. ע"כ הקטגור נעשה סנגור, וממליץ טוב על רוח הנשבר של אדם המקריב, שיתקבל אל הלב. שעושה זאת לטובת עצמו, שלא תתקלקל הארת הזיווג שלו. ולכן הכבד, ס"מ, מקריב אותו אל הלב. כי נעשה מליץ טוב עליו. כי הקטגור נעשה סנגור.

215. מהכבד, ס"מ, יוצאים כל המחלות וכל הנגעים לכל איברי הגוף, ובו שורים. הלב, המלכות, זך מכל איברי הגוף, ממנו יוצא כל טוב וכל הבריאות של כל האיברים כולם. כל הכוח, השמחה והשלמות הנצרכים לכל האיברים.