האידרא זוטא קדישא

או"א שהם חו"ב

74. נשא רבי שמעון את ידיו, ושמח, אמר, ודאי שהזמן הוא לגלוֹת. והכול צריך בשעה זו. בשעה שעתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים, רצה לתקן, תיקן הכול כעין זכר ונוקבא, שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות נוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מהזכר והנוקבא. אבל במקום שנכללו זכר ונוקבא בכל ספירה, לא התקיימו, אלא בקיום אחר של זכר ונוקבא.

וחכמה זו, שהיא כלל הכול, חכמה דל"ב שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בזכר ונוקבא, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה. ונמצאו, שהם זכר ונוקבא, חכמה היא אב, בינה היא אם, חו"ב במשקל אחד נשקלו, זכר ונוקבא, שניהם שווים. ובשבילם התקיים הכול בזכר ונוקבא, שלולא זה לא היו מתקיימים.

בעולם הנקודים, כשעלתה המלכות במקומה של בינה, היא נעשתה נוקבא לכו"ח שנשארו במדרגה, וכוח הדין שבה סיים את החכמה בפרסא, שנתקנה למטה מכו"ח והוציאה בינה ותו"מ מחוץ למדרגה.

ונודע שכוח העליון שולט על התחתונים ממנו, ולפיכך כוח הדין, שקיבלו מהמלכות, העומדת למעלה מהן, נעשה נוקבא בכל ספירה. אמנם לא התקיימו כך, כי בעת גדלות חזרה וירדה המלכות ממקום בינה למקומה, ובינה ותו"מ שנפלו ממדרגתם, חזרו אל המדרגה. והתבטלה הפרסא וכל ההתכללות של זכר ונוקבא, שנעשו מסיבת עליית המלכות לבינה, שמשום זה התפשט האור מלמעלה למטה, שזו הייתה סיבת שבירת הכלים.

בשעה שעתיקא קדישא רצה לתקן, תיקן הכול כעין זכר ונוקבא, כי ע"י עליית מלכות לבינה, נכללה כל ספירה בנוקבא. אבל במקום שנכללו זכר ונוקבא בכל ספירה, לא התקיימו, כי בגדלות, כשירדה המלכות מבינה למקומה, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם כמקודם לכן, התבטלה התכללות זכר ונוקבא שהייתה בכל הספירות. אלא התקיימו בקיום אחר של זכר ונוקבא, בעולם התיקון, שאז נעשה נוקבא באופן אחר.

כי אז נתקן שאפילו אחר ירידת המלכות למקומה, נשארת הפרסא קבועה, ובינה ותו"מ שחזרו למדרגתם, אינם מתחברים במדרגתם כשהם למטה מפרסא, אלא צריכים לעלות למעלה מפרסא, ונעשים שם קו שמאל לכו"ח.

ומתוך שכבר סבלו מהדינים של המלכות, לא יוכלו להתאחד לגמרי עם כו"ח שבראש, להיות לאחד, אלא שנעשו לצד שמאל של המדרגה. והכו"ח, שלא נפלו ממדרגה לעולם, נבחנים לצד ימין של המדרגה, ולזכר, כי הימין הוא זכר. ובינה ותו"מ שנפלו וחזרו למדרגה, נבחנים לשמאל של המדרגה ולנקבה, כי השמאל הוא נקבה. ונמצא שאחר שהתבטלה צורת התכללות זכר ונוקבא, מחמת עליית המלכות למקום בינה, יצאו ונתקנו זכר ונוקבא בדרך חדשה.

וחכמה זו, שהיא כלל הכול, חכמה דל"ב שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, אחר שקיבלה הארת הגדלות מעתיקא דרך הדיקנא, שאז ירדה המלכות מבינה, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם. לא האירה אלא בזכר ובנוקבא, שבינה ותו"מ שעלו למדרגתם, לא נעשו למדרגה אחת ממש עם החכמה, אלא שנבדלו להיות שמאל אל החכמה, שהיא נקבה. ונמצא, שחו"ב האירו בזכר ובנקבה.

ומשום שחכמה זו התפשטה והוציאה מכבר את הבינה לחוץ, ע"כ, אע"פ שעתה חזרה הבינה אל החכמה, היא נעשתה לשמאל אל החכמה, לנוקבא דחכמה, שלא נפלה ממדרגתה מעולם. ונמצאו מתוקנים לזכר ונוקבא, שהחכמה שמעולם לא יצאה ממדרגתה, היא זכר. והבינה, שנפלה ואח"כ חזרה למדרגתה, היא נוקבא.

אמנם כל עיקר העלאת המלכות לבינה, שמשום זה נשארה הבינה נקבה לחכמה, היה כדי שיתקיימו זו"ן והעולמות. ע"כ השתנה שמם של חו"ב לאב ואם, לזו"ן, משום שכל טרחתם ומיעוטם אינם אלא לקיים מוחין וקיום לז"א ולמלכות בניהם. בדומה לאב ולאם, שכל יגיעתם אינה אלא לצורך בניהם. ולכן נאמר, חכמה היא אב, בינה היא אם. כי משום כך השתנה שם החכמה לאב, ושם הבינה לאם.

וכיוון שחו"ב הם מדרגה אחת, כי כו"ח, שנשארו ממדרגת בינה דא"א, נקראים חכמה, זכר, אב. ובינה ותו"מ, שחזרו למדרגה, נקראים בינה, נקבה, אם. ע"כ, חו"ב במשקל אחד נשקלו, זכר ונוקבא, שניהם שווים, כי הם ממדרגה אחת. ולא כמו ז"א ומלכות, שהם ב' מדרגות, עליון ותחתון.

ובגללם התקיים הכול בזכר ובנוקבא, שז"א ומלכות וכל המדרגות שבבי"ע התקיימו במוחין שבדרך זכר ונוקבא, כי בכל מדרגה יש ע"ס, וכו"ח שבה הם זכר, ובינה ותו"מ הם נקבה. ולולא קיום זכר ונוקבא של חו"ב, שסיבתם היא מחמת עליית המלכות לבינה, לא היו מתקיימים זו"ן ובי"ע.

75. התחלה זו, החכמה דל"ב נתיבות, שהם או"א, היא אב לכל, אב לכל האבות, שהם חג"ת דז"א. וחו"ב, שהם או"א, התחברו זה בזה, ומאירים זה בזה. כשהתחברו, הולידו את ז"א ומלכות, והתפשטה האמונה, המלכות.

כשהתחברו י' בה', חו"ב, התעברה הבינה, הוציאה והולידה בן, ז"א. משום זה נקראת בינה, כי מולידה בן י"ה, כי בינה היא אותיות בן י"ה, שזוהי שלמות הכול. כי נמצאים חו"ב מתחברים, והבן, ז"א, ביניהם, שהוא כלל הכול בתיקונם. ונמצאת שלמות הכול, שהכול אב ואם, חו"ב, בן ובת, ז"א ומלכות. שהם ד' אותיות י"ה ו"ה, שמהן כל המציאות.

76. דברים אלו לא נתנו לגלוֹת, חוץ מלקדושים עליונים, שנכנסו לחכמה ויצאו ממנה בשלום, ויודעים דרכי הקב"ה, שאינם סרים מהם לימין ולשמאל, כמ"ש, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. אשרי חלקו של מי שזכה לדעת דרכיו, ולא יסור, ולא יטעה בהם. כי דברים אלו סתומים הם, וקדושים עליונים מאירים בהם. כמי שמאיר מאור הנר.

לא נמסרו דברים אלו אלא למי שנכנס בחכמה ויצא. כי מי שלא נכנס ויצא, טוב לו שלא נברא. שהרי גלוי לפני עתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים, שדברים אלו מאירים בליבי בשלמות האהבה והיראה לפני הקב"ה. ואלו בניי שכאן, יודע אני בהם, כי נכנסו בחכמה ויצאו ממנה בשלום, והאירו באלו הדברים, ולא בכולם. ועתה הנה מאירים בשלמות, כמו שצריך. אשרי חלקי עימהם בעולם ההוא.

77. כל מה שנאמר בעתיקא קדישא, וכל מה שנאמר בז"א, הכול דבר אחד, אין תלוי בו פירוד.

78. ההתחלה שנקראת אב, נכללת בי', התלויה ומאירה מהמזל הקדוש, הדיקנא, ומשום זה הי' כוללת אותיות ו"ד, כי במילואה היא יו"ד, שזה מורה שבאבא כלולים פרצופים אחרים, אמא ז"א ומלכות, הרמוזים בו"ד. כי אות ה', אמא, היא בצורת ו"ד. וכן ו' היא ז"א, ד' היא המלכות.

י' היא התכללות של כל האותיות האחרות, כי התחלת כל אות היא עם נקודה, י', שזה מורה שכל המדרגות כלולות באבא. י' הוא ראש וסוף של הכול. כי חכמה עליונה, שהיא ראשית הכול, נקראת י'. וכן חכמה תחתונה, שהיא סוף הכול, המלכות, נקראת י'.

79. ואותו הנהר הנמשך ויוצא, בינה היוצאת מחכמה, נקרא עוה"ב, משום שבא תמיד ואינו נפסק. וזהו עדן הצדיקים, שיזכו לחיי העוה"ב, בינה החוזרת לחכמה, הנקרא עדן התחתון, המשקה תמיד את הגן, זו"ן, ואינו נפסק. עליו כתוב, וכמוצָא מַים אשר לא יכַזבו מֵימיו.

ועוה"ב הזה נברא בי', ע"י חכמה שנקראת י'. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן, בינה היוצאת מחכמה, הנקראת עדן העליון. להשקות את הגן, את זו"ן, הנקראים ו"ד. כי י' במילואה כלולה משתי אותיות ו"ד, כלומר יו"ד.

80. ו"ד כלולות ביו"ד. הנטיעה של הגן, שהוא ז"א, נקראת ו'. ויש גן אחר, שנקרא ד'. ומו', ז"א, מושקה ד', המלכות, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. עדן הוא חכמה עליונה, וזה י'. להשקות את הגן, זה ו', ז"א. ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, זוהי ד', המלכות. והכול כלול ביוד.

81. משום שהכול כלול ביוד, חכמה, נקראת החכמה אב לכל, אב אל האבות, שהם חג"ת דז"א, התחלת הכול, בית הכול, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. וכתוב, כולם בחכמה עשית.

החכמה במקומה לא התגלתה ולא נודעה. משהתחברה באמא, בינה, היא נרמזת באמא, ומשום זה נעשתה אמא כלל הכול, שבה נודעים ובה נרמזים ההתחלה והסוף של הכול, חכמה עליונה, וחכמה תחתונה, המלכות. כי בה נסתם הכול.

82. כלל הכול הוא השם הקדוש. י' דהוי"ה כוללת חכמה דל"ב שבילים, שהיא אבא. אות ה', היא אמא, בינה. ו"ה הם ב' בנים, ז"א ומלכות, המתעטרים מאמא. והבינה כוללת כולם, כי י', חכמה, מתחברת בה', אמא, ומולידים בן, ז"א, והם אותיות בינה, אב ואם, שהם י"ה, ובן ביניהם. כי בינה היא אותיות בן י"ה.

83. בינה, אמא, גם נקראת תבונה, בשעה שמניקה לב' בנים, שהם בן ובת, ו"ה, ז'"א ומלכות, כי הכול כלול באותיות בן ובת. כי תבונה היא אותיות ב"ן ב"ת ו"ה. והכול הוא כלל אחד, תבונה.

84. שלמה המלך, התיקון הראשון שגילה ואמר, הינָך יפה רעייתי, שמדובר באמא, שאבא קורא לה רעייתי. והתיקון השני, שאמר, איתי מלבנון כלה, נקראת כלה, הנוקבא שלמטה, המלכות. ואין ששניהם בנוקבא שלמטה, במלכות. כי ה"ר דהוי"ה אינה נקראת כלה אלא רעייתי, כי או"א נקראים רֵעים.

וה"ת נקראת כלה לזמנים ידועים, כי בזמנים שזכר, ז"א, אינו מתחבר עימה ומסתלק ממנה, בזמן ההוא כתוב, ואל אישה בנידת טומאתה לא תִקרב. בשעה שהנוקבא נטהרת, והזכר רוצה להתחבר עימה, אז נקראת כלה. כי באה ככלה ממש, שלכל זיווג, המלכות נבנית בע"ס מחדש ונחשבת ככלה. משא"כ או"א, הזיווג שלהם תמידי ואינו נפסק.

85. אבל אמא זו, רצון של או"א, אינו נפסק לעולם, כאחד יוצאים וכאחד הם שורים. לא נפסק זה מזה, ואינו מסתלק זה מזה. ומשום זה כתוב, ונהר יוצא מעדן. יוצא תמיד ואינו נפסק. כמ"ש, וכמוצָא מים אשר לא יכזבו מימיו. ומשום זה כתוב על אמא, רעייתי, כי שורים ברצון של אחווה ורעות, באחדות שלמה.

אבל כאן במלכות, נקראת כלה, כי כשבא הזכר, ז"א, להתחבר עימה, היא כלה, שע"ס שלה נבנות מחדש במוחין ובנה"י לכל זיווג, כי ככלה ממש היא באה.

86. ומשום זה מפרש שלמה ב' תיקונים של נוקבא, באמא ובמלכות. התיקון הראשון באמא שהיא סתומה, משום שאמא סתומה ומכוסה. התיקון השני במלכות אינו סתום כל כך. ואח"כ תולה כל השבח של המלכות באותה שלמעלה, באמא, כמ"ש, אחת היא לאִימה, ברה היא ליולַדְתה.

ומשום שאמא מתעטרת בעטרה של הכלה, מחמת שהמלכות, הכלה, עלתה ונכללה באמא, ורצון הי', חכמה, אינו נפסק ממנה לעולם, ונמצאת אחוזה בעליונים ובתחתונים כאחד, ע"כ ניתנה ברשותה כל חירות העבדים, כל החירות של הכול, כל חירות של הרשעים לטהר הכול. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם. וכתוב, וקידשתם את שנת החמישים שנה, יוֹבל היא. יובל, כמ"ש, ועל יוּבל ישַׁלַח שורשיו, כי יוּבל פירושו נהר. משום אותו הנהר, אמא, הבא ונמשך ויוצא ובא תמיד בלי הפסק אל הגן, המלכות.

87. כתוב, כי אִם לַבינה תקרא, לתבונה תיתן קולֶךָ. כיוון שכתוב, כי אם לבינה תקרא, למה כתוב, לתבונה תיתן קולך? אלא בזמן שבינה מניקה לבן ולבת, נקראת תבונה. איזו מהן עליונה? בינה. בינה היא אב ואם ובן. כי י"ה הן אב ואם. ובן ביניהם, ו', שבינה היא אותיות בן י"ה.

תבונה היא כלל של הבנים, אותיות בן ובת ו"ה. י"ה אינן נזכרות בה. מזה נשמע, שבינה היא עליונה מתבונה, כי לא נמצאים אב ואם, י"ה, אלא בבינה. ובתבונה לא נזכרו י"ה, כי תבונה היא ו"ק דבינה. אמא רובצת על הבנים, שהם ו"ה, ואמא עצמה אינה מגולה שם. ע"כ אין באותיות תבונה, אלא בן בת ו"ה בלבד, ולא י"ה.

נמצא שכלל ב' בנים, ז"א ומלכות, נקרא תבונה. והכלל של אב אם ובן, חכמה בינה וז"א, נקרא בינה. וכשרוצה לכלול גם י"ה, נכללו בבינה. ונמצא מזה, כשז"א מלביש לישסו"ת, אין לו אלא ו"ק. וכשמלביש לאו"א, יש לו י"ה, ג"ר.